רוב העובדים בישראל חוסכים עשרות שנים בקרנות פנסיה כדי שיוכלו להתקיים בכבוד לאחר פרישתם מהעבודה לגמלאות. הציפיה של אותם עובדים היא שיקבלו קצבת פנסיה שתהיה קרובה לשכרם בעת שעבדו. ההנחה המקובלת בציבור היא שלאחר 35 שנות עבודה בהן הם צוברים זכות ל-2 אחוזים מהשכר לשנה, יצטברו לבסוף למשהו כמו 70 אחוזים מהשכר האחרון. אלא שמחקר של מכון ון ליר בירושלים מצא שקצבת הפנסיה שיקבלו עובדים שחוסכים בקרנות הפנסיה החדשות (מ-1995) תעמוד על 38 אחוזים בלבד מהשכר האחרון שלהם.
קרנות הפנסיה החדשות נוסדו בשנת 1995 והיו בבעלות העובדים וההסתדרות. לאחר הרפורמה בפנסיה בשנת 2003 הן נמכרו לחברות הביטוח. קרנות הפנסיה הישנות עברו ב–2003 לכינוס נכסים בניהול המדינה תחת חברת "עמיתים". כל העובדים החדשים שהיו קודם בפנסיה תקציבית של הממשלה והסקטור הציבורי, עברו באופן הדרגתי לפנסיה צוברת בקרנות הפנסיה החדשות.
החל מאמצע שנות ה–90 ולמשך כ–20 שנה ביצעה המדינה שורה של רפורמות אשר הפחיתו בהדרגה את מעורבותה במערכת הפנסיה. רפורמות אלה נגזרות מתפיסה שלפיה האחריות לחיסכון הפנסיוני מוטלת על הפרט, בעוד תפקיד הממשלה מצטמצם לרגולציה על חברות הביטוח והבטחת רמת הקיום המינימלית באמצעות קצבאות הביטוח הלאומי. כמו כן, מושקעות קרנות הפנסיה באג"ח מיועדות של המדינה אשר מעניקות תשואה ריאלית של 4.68 אחוזים לשנה על 30 אחוזים מתיק הנכסים.
>> 5 צעדים שיגדילו את הפנסיה העתידית שלכם
גובה דמי הניהול – לא הפרמטר הכי חשוב
רוב הזמן עוסקת התקשורת והרגולציה בנושא דמי הניהול והצורך בהפחתתם כדי להגדיל את החיסכון הפנסיוני, בשעה ששיעור הכיסוי של הפנסיה מסך השכר והעקביות בעבודה משפיעים על הקצבה הרבה יותר. על פי המחקר, שביצעו אביה ספיבק מהמחלקה לכלכלה והמרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית, מאוניברסיטת בן־גוריון ומכון ון ליר בירושלים, ושחר צמח מהמרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית, באוניברסיטת בן־גוריון , יחס ההחלפה (או שיעור התחלופה, מונח בענף הפנסיה שמראה את היחס בין קצבת הפנסיה למשכורת) עומד על כ–60 אחוזים מהשכר האחרון.
אולם ישנם שני גורמים השוחקים את יחס ההחלפה; הראשון הוא שיעור השכר המבוטח לפנסיה מסך השכר. השכר המבוטח אינו כולל את התשלום עבור שעות נוספות, הוצאות רכב וכדומה. מחקרים מצביעים על כך ששיעור השכר המבוטח לפנסיה בישראל עומד למעשה על 70 עד 80 אחוזים מהשכר. הגורם השני הוא מספר חודשי העבודה בשנה. מתברר, ששיעור ניכר מהעובדים עובד פחות מ–12 חודשים בשנה, ובממוצע כ–11.10 חודשים בשנה. וכך, "בשקלול שני גורמים אלה, נמצא כי יחס ההחלפה הממוצע עומד על 38 אחוזים.כלומר, הפנסיה שמשולמת היא אפילו לא 40 אחוזים מהשכר האחרון הכולל של המבוטח," קובעים החוקרים.
שני המשתנים האלה משפיעים גם על אי השוויון שנוצר בפנסיה בין מגזרים שונים במשק. "האוכלוסיות החלשות בדרך כלל עובדות פחות חודשים בשנה ושיעור הכיסוי שלהם יכול להיות נמוך יותר משל אוכלוסיות חזקות. במילים אחרות, לא רק שהמערכת הפנסיונית מנציחה את אי השוויון בתקופת העבודה אלא היא אפילו מגבירה אותו," קובע המחקר.
עוד מדגישים החוקרים, כי מרבית הסימולטורים הנמצאים לשימוש המבוטחים, למשל באתרי האינטרנט של חברות הביטוח וקרנות הפנסיה, אינם מביאים בחשבון את הגורמים הללו - הכיסוי החלקי של השכר המבוטח לפנסיה, אי–הרציפות של התעסוקה, וגם לא את התנודתיות של הריבית והתקופות שבהן היא נמוכה.
החוקרים מציינים, כי גורם נוסף אשר משפיע הוא מערכת המס — מס ההכנסה ומס הביטוח הלאומי. "מס ההכנסה הוא פרוגרסיבי, וכיוון שהפנסיה נמוכה יותר מהשכר שיעור המס הממוצע על הפנסיה הוא בדרך כלל נמוך יותר מאשר על השכר. בנוסף, קיימות הנחות מיוחדות במיסוי על קצבאות הפנסיה. מס הביטוח הלאומי מתאפס עם הפרישה, ומס הבריאות הוא בשיעורים מופחתים. אם כך, שיעורי התחלופה מההכנסה נטו הם גבוהים יותר מאשר אלו של ההכנסה ברוטו. יתרה מכך, בשל השפעת מערכת המס, שיעור התחלופה נטו של עובדים בעלי שכר גבוה הוא גבוה מזה של עובדים בעלי שכר נמוך (בהנחה שפרט לשכר, מאפייני שני העובדים זהים)," מסבירים החוקרים.
אי השוויון בפנסיה גדול מאי השוויון בשכר
ממצא מעניין נוסף שעולה מהמחקר הוא, שלעומת הפנסיה הישנה, הצוברת והתקציבית שהייתה נהוגה בישראל עד אמצע שנות ה–90 , הקצבה הממוצעת המתקבלת במערכת הפנסיה החדשה נמוכה בכ-40 אחוז לעומת הקצבה המקבילה בפנסיה הישנה. כדי לעצור את שחיקת קצבאות הפנסיה נקטה המדינה כמה צעדים שמטרתם הגדלת גובה החיסכון הפנסיוני והקטנת שיעורי העוני ואי–השוויון בקרב קשישים, ובראשם פנסיית החובה לשכירים החל מ-2008.
לטענת החוקרים: "ענף תעסוקה ומקצוע מתואמים באופן מובהק עם גובה השכר ועם שיעור הכיסוי הפנסיוני, כך שקבוצות אוכלוסייה מוחלשות ועובדים בעלי שכר נמוך חשופים עם פרישתם לסיכון מוגבר להכנסה נמוכה. במילים אחרות, אי–השוויון בקצבאות הפנסיה עשוי להיות גבוה אף יותר מאי–השוויון בהכנסות מעבודה. מכאן שפנסיית החובה תורמת להקטנת האי–שוויון".
המחקר מזהה גם פערים גדולים בגובה הקצבה וביחס ההחלפה בין קבוצות אוכלוסייה שונות, למשל בין עובדים בענפים המאופיינים בשכר גבוה או באיגודי עובדים חזקים גבוהות באופן ניכר מקצבאות של עובדים בענפים חלשים יותר. כך נמצא, שקצבת הפנסיה הממוצעת הגבוהה ביותר היא של עובדי ענף החשמל והמים, העומדת על כ–8,375 שקלים בחודש. עוד נמצא כי יש פער אנו מוצאים פער של ממוצעת של 25 אחוזים בין קצבאות הפנסיה של תושבי גוש דן לקצבה הממוצעת בפריפריה, ופער של 14 אחוזים בין קצבאות הפנסיה של יהודים לאלה של ערבים".