במקום שביתה, שביתת נשק
אם יש סימן של יציאה מעידן הקורונה וניסיון לחזור אל הימים שקדמו אליה, זו השיבה של ההתרגשות של לפני תחילת שנת הלימודים: תהיה או לא תהיה פתיחת שנה מסודרת? האם באישון ליל נציגי האוצר וארגוני המורים הגיעו להסכמות? כמו בעוד ערב בחירות גורלי שאחריו מתברר שאנחנו עדיין חיים באותה מדינה, מחכים לתוצאות בהתרגשות מהולה בחרדה. אח, נורמליות, כמה התגעגענו אלייך.
השנה, קיבלו ההורים יום היערכות, וההסכמות העקרוניות עם הסתדרות המורים הושגו 24 שעות שלמות לפני פתיחת שנת הלימודים. ארגון המורים, כהרגלו, חיכה לזמן מאוחר יותר, אבל גם שם הושגו הסכמות.
התוצאה מעידה על התקדמות מסוימת, אבל כפי שפרסמנו, מי שבנה על גשר בין יום כיפור לסוכות יצטרך לחכות עוד שנה שלמה. הסיבות, ברובן, טכניות. למרות הפרסומים ומסיבות העיתונאים, ההסכם עם הסתדרות המורים לא באמת נחתם. הושגו הבנות. זו התחלה טובה, אבל יש עוד עבודה שחורה שצריך לעשות. זאת, מה לעשות, יכולה להתארך עד לאחר החגים. בנוסף, המערכת כולה כבר נערכה ללוח חופשות מסוים, ותתקשה להתאים את עצמה במהלך השנה. ומה באשר לשיפור בשכר המורים? סביר להניח שגם הוא יגיע רק ב-2023, אבל אלה הערכות בלבד.
אלא שאף שהחופשות הן נושא שמרתק אליו תלמידים, מורים והורים, מערכת החינוך שחזרו אליה התלמידים היום (ה') היא עדיין מערכת שדורשת שיפור ושינוי. בזמן שההורים שלא מפסיקים לדרוש מהמורים "להיכנס מתחת לאלונקה" יחזרו למקום עבודתם, המורים שוב ייכנסו לכיתות צפופות, עם ילדים שמגיע להם יותר, אבל אין מי שייתן להם. עם ייעוץ והדרכה מינימליים ועם תכניות לימוד שלא תמיד קשורות חינוך, ויותר מדי גורמים שמסתכלים על ציונים בלבד.
אולי החלק המתסכל ביותר היה לראות כיצד הפכו המורים לעוד מכשיר בשוק העבודה. כך גם הפתרונות שמוצעים למערכת שעל כתפיה מונח העתיד של כולנו נשאבו מעולם כלכלי, שאין בינו לבין חינוך דבר וחצי דבר. אבירי השוק החופשי התאבלו על כך ששוב אין שכר דיפרנציאלי למורים, בו בזמן שהתלוננו על כך שיש מורים ותיקים שאחרי שנות עבודה מייסרות הצליחו להגיע למשכורת טובה. האם באמת אפליה בין המורים היא זו שתוביל לחינוך טוב יותר? סביר להניח שלא, אבל למה לא לנסות. זה הרי עבד מצוין בחברות גדולות. במקום מחנכים טובים, נקבל מתמקחים טובים, אבל לפחות נדע ששברנו עוד איגוד עובדים.
גם האמירות על "תפוקת המורים" לקוחות מז'רגון היי טקיסטי שמרבית המשתמשים בו לא יעזו לעמוד מול כיתה. שלא לדבר על "כמה עולה השביתה למשק" של התאחדות התעשיינים, שבאופן מביך קיבלה גיבוי מהנהגת ההורים הארצית. שיח שלם שכל מטרתו היא הפיכה של המורה לעוד בורג במכונה.
השאיפה צריכה להיות אחרת. להוביל למצב שבו הדרישה שמהמורים היא להיות דמויות מופת ומחנכים. כן, עד כדי כך.
אנחנו לא תמימים, וברור לנו שבמחי הסכם אחד (חלקי למדי, אפילו בהטבות השכר שהוא מציע), לא יתוקנו קלקולים של שנים, ששורה ארוכה של ממשלות שונות ומשונות לא טרחה להתמודד איתן. אבל במקום להפוך מורים לעוד שורה באקסל, ולהתנגח בהם כי העזו לדרוש שכר שיאפשר להם להתקיים בכבוד, צריך לאפשר להם לעשות את העבודה האמיתית שלהם. כולנו נרוויח מזה.
תפסיקו לזרוק עגבניות על הבנקים
קשה לקנות ירקות בימינו, אבל את נגיד העגבניות כל זה לא עניין. כל מה שעמד לנגד עיניו הוא השוק המקומי ומצבה הכללי האומה. אחרי חיבוטי נפש רבים, וקריאה לפני השינה של מומחי עגבניות מחו"ל, שזועמים שנים על "העגבניות הזולות", התקבלה ההחלטה. מחיר העגבניות עולה! למען המדינה, למען הכלכלה. יהיה קצת קשה יותר עכשיו, וכולנו נקבל פחות עגבניות, אבל זה יועיל בטווח הארוך. והרווחים שיגרפו מגדלי העגבניות? אין מה לעשות, זו הכלכלה, טיפשים.
המבקרים השתוללו: "הציבור משלם עוד ועוד בגלל אגודות קומוניסטיות, בולשביסטיות ואנרכו-סינדיקליסטיות מימי העות'מאנים!", "צריך לשבור את החקלאים המיליונרים, ויפה שעה אחת קודם", "מי נותן לגוף אחד לקבוע מחירים? תנו לשוק החופשי לעבוד", "למה אף אחד לא עוצר את הטירוף הזה שעולה לנו כל כך הרבה?".
בינתיים, בעולם האמיתי, איש לא טרח להתלונן כשמחיר של סחורה אחרת, הכסף שלנו, הפך ליקר הרבה יותר. הרי לא מדובר בחקלאי, חלילה, אלא בנגיד בנק ישראל, בסך הכל פקיד ניטרלי שעושה את עבודתו. משום מה, הפעולה של עליית הריבית, שמשנה את חלוקת ההכנסות מקצה לקצה במדינה, לא עוררה טענות על שוק חופשי והתערבות ביד הנעלמה. אולי כי כשזה עוזר לגופים עשירים זה נראה הגיוני יותר? אולי.
הכסף הוא לא סתם כסף. הוא מעצב את פני החברה שלנו. כשהוא שווה פחות, אנחנו לא רק קונים פחות עגבניות (שבאמת הגיע הזמן שמחירם ירד קצת), אלא גם שירותים חיוניים שאנחנו זקוקים להם. ישראל עוד משמרת את הבריאות הציבורית ואת החינוך הציבורי, אבל באופן כה לקוי שהכסף הוא גם זה שמאפשר כיום לקבל חינוך ראוי ובריאות סבירה. וזה רק קצה הקרחון. אי אפשר להפוך אותו ליקר יותר, בלי צעדים משלימים שמוודאים שהמרקם החברתי במדינה ממשיך לתפקד.
מה שמרוויח, כמובן, הם הבנקים, שמוכרים לציבור בחזרה את הסחורה שהוא מפקיד בידם בעלות גבוהה יותר, וגורפים רווחי ענק. בבנקים יושבים לא פחות מ-616 מיליארד שקלים בחשבונות העו"ש בבנקים, בלי שאיש נותן עליהם ריבית.
זה אותו כסף שהבנקים משתמשים בו כדי לתת אשראי ללקוחות בריבית גבוהה ולהרוויח 11 מיליארד שקל בחצי שנה בלי להתאמץ. אפשר רק לקוות שמישהו שלח בקבוק יין לבנק ישראל עם פתק תודה.
הבנקאים אנשים מנוסים, ויודעים שאם חלילה לא יפעלו, עוד עלול לקום מישהו ולהגיד מילים גסות כמו "פיקוח על הבנקים" "חוקים" ו"רגולציה" ועוד מושגים שפירושם אחד: המדינה תגיד להם מה לעשות, לטובת הציבור. מה עושים? מודיעים באיחור לא אלגנטי על העלאת הריבית בפיקדונות.
איך זה קרה? יו"ר ועדת הכספים, אלכס קושניר, הודיע על דיון מיוחד בנושא בוועדה. כנראה שכל הדיון על שוק חופשי בכל זאת צריך קצת עזרה. למרות הכל, גם זה לא מספיק. כי אמנם הבנקים שיפרו את הריביות, אבל באחוזים מזעריים (בעיקר בלאומי ובפועלים, אם כי לאומי הודיע על העלאה נוספת בריבית על הפיקדונות). וגם כאן, תיאלצו לסגור את הכסף לשנה. למה? זה מגן על הבנקים מעליית הריבית הבאה.
כל זה מסובך, קשה, ומרתיע את מרבית הלקוחות הפשוטים, שעסוקים במרדף אחרי המשכורת הבאה, ולא יתחילו עכשיו להתרוצץ בין הבנקים כדי להשוות פיקדונות ואפיקי חיסכון. אולי עדיף שנדמיין עגבניות, ונקבל קצת יותר מהאנשים שמבקשים שנבחר אותם שוב מחדש לכנסת.
מעסיקים התבלבלתם - יש לנו חיים
"ההתפטרות השקטה": פינוק ועצלנות או עידן חדש בשוק העבודה?", זועקות הכותרות שדנות בתופעה ששוברת את הרשת: עובדים לא מוכנים יותר לעבוד 24/7. תארו לעצמכם את ממדי האסון.
את המצאת המונח סיפקה רשת הטיקטוק. בסרטון ויראלי שהעלה ביולי האחרון הטיקטוקר זאיד קאן (המכונה בטיקטוק @zkchillin), מהנדס בן 24 מניו יורק, וגרף קרוב ל-3.5 מיליון צפיות הוא מציע לעוקביו "להתפטר בשקט", והסביר שהרעיון הוא לא "לעזוב את העבודה, אלא לעזוב את הרעיון של לתת מעל ומעבר בעבודה".
שורה של מומחים נקראה לדגל, והסבירו שאלו בדיוק חלק מנזקי הקורונה, שעובדים ראו כי טוב, ומעדיפים לשבת ולמשוך את דמי האבטלה במקום לעבוד קשה. חלק מהמומחים גם תלו את האשמה בדור ה- Z, דור שלא מוכן לעבוד קשה יותר במשרות תובעניות ובמקום קבוע, אלא מחליף עבודות לשם ההגשמה העצמית.
אבל האמת היא שהתופעה הזו, לא קשורה לדור ה-Z או לדמי האבטלה, אלא פשוט ליחסי העבודה-בית שהופרו בבוטות בשנים האחרונות. חלקן הגדול מההפרות, אגב, התבצעו בחסות הקורונה.
העבודה מהבית והזום התפרצו אל תוך הסלון, המטבח, חדר השינה ושעות הפנאי. הם הפכו את יום העבודה לכזה שנמשך הרבה פעמים גם לתוך הלילה, ופרעו את האיזון, שגם ככה היה מעורער, בין הפרטי ובין המקצועי.
מה שקורה עכשיו, במידה הרבה יותר קטנה ממה שנדמה לנו, הוא הצבת גבולות ברורה של העובדים בפני המעסיקים שלהם שאומרים: אנחנו רוצים חיים. הנורמה הזו של לעבוד לתוך הלילה ובסופי שבוע חייבת להיפסק, ואם זה יצטייר בפני מישהו מהמעסיקים כאקט של חוסר אכפתיות – אז שיהיה.
עליות מחירים, הדור הבא
אחרי הקטנת האריזות, אחרי העלאות מחירים למוצרים, קבלו את השיטה הבאה: הגדלנו לכם את הכמות וזה נותן לנו לגיטימציה להעלות את המחיר בשיעור הרבה יותר גבוה.
אברהם הלך לחנות לקנות סוכרזית של המותג סוכרלוז המיוצר בארץ. הוא שמח לגלות שעל האריזה מצוין שהם הגדילו את הכמות ב-20%. הוא פחות שמח לגלות שאת המחיר העלו ב-50%.
"אני משלם על המוצר הזה 16.90, ופתאום העלו את זה ל- 24.90 שקלים", הוא מספר. "זה נראה כמו שיטה חדשה של החברות כדי שלא יצאו נגדן. אומנם העלינו את המחיר, אבל הנה - העלינו גם את הכמות במקביל, אז אין לכם מה לבוא בטענות".
האם מדובר בשיטה חדשה? הגיוני מאוד. בתקופה שבא חברות ענק כמו דיפלומט ואוסם סופגות ביקורות וחרמות על כוונתן להעלות מחירים, ובסוף אף סופגות הפסדים משמעותיים (אוסם הפסידה מיליוני שקלים בעקבות מחאת הפסטה בנובמבר אשתקד), הגישה החדשה של החברות אומרת כך: במקום להעלות את המחיר ב- 30 אחוזים, נוסיף מעט לכמות ואז נוכל לתרץ את עליית המחיר, בתקווה שהצרכנים לא יבינו שהוא אינו תואם את התוספת.
מה עושים? כרגיל, תהיו צרכנים נבונים וחפשו תחליפים. מקסימום, תופתעו לטובה.