עד גיל 80 אנחנו צוברים מקבץ מרשים של חוויות וזיכרונות, כישלונות והצלחות שמתחברים ליריעה אנושית מעוררת עניין. שבעה אנשים שעברו את חגיגות השמונים, פותחים לנו צוהר לעברם, ומספרים לנו מה השיעורים שלמדו, היכן נכשלו והיכן הצליחו, מה היו בוחרים לעשות אחרת, עם מה הם שלמים, ומה היה המנוע שדחף אותם קדימה. לנו נותר רק להקשיב וללמוד.
עוד ב-mako כסף:
- קמצן וטוב לו: "הוצאתי 20 שקל החודש"
- נסיכות דיסני? הילדים רוצים פאזל של "איחוד הצלה"
- כמה כסף שוות משפחות הפשע בישראל
אמיל אלמקייס: מהקושי יצא משהו טוב
גיל: 86
מגורים: שדרות
מצב משפחתי: אלמן, 4 ילדים, 7 נכדים, 6 נינים
עיסוק בעבר: מפעיל בחברת "מקורות" במשך 35 שנה, צלם
ב-1980 פגש אמיל במזל הרע או יותר נכון בשכן הרע, שהציע לו להיכנס איתו כשותף לעסק. ה"עסק" של אותו שכן התגלה בדיעבד כגניבת מוצרי אלקטרוניקה ומכירתם בזול. תפקידו של אמיל היה לגבות עבורו את הכסף, מבלי שידע על המתרחש כמובן. השכן לא רימה רק את לקוחותיו, הוא גם רימה את אמיל, גנב לו שיקים וזייף אותם. בהמשך הוא נתפס ונכנס לכלא, אבל הכסף הרב שנגנב מאמיל לא הוחזר לו.
"נאלצתי להתפטר מהעבודה במקורות כדי שאוכל לקחת את הפיצויים ולכסות את כל החובות שהוא הכניס אותי אליהם, חובות שכלל לא היו שלי, לספקים של המוצרים. עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות כמו שמירה וצילום כדי לשלם את החובות", מספר אמיל. אבל דווקא מכל הקושי ומפח הנפש הזה, יצא משהו טוב. אמיל המציא את עצמו מחדש. הוא צילם חתונות וילדים בגנים ובבריכות. העובדה שהתפרנס מהכישרון שלו בצילום הסבה לו הרבה הנאה וסיפוק. "התחלתי לצלם אחרי שעזבתי את מקורות, ועד שאשתי נפטרה לפני 12 שנים. הצילום סיפק לי פרנסה, אבל זה היה הרבה מעבר לעניין הכסף. עד היום קוראים לי בשדרות 'אמיל הצלם'".
פנינה גרי: "תעשו מה שאתם אוהבים ותיזמו"
גיל: 88 וחצי
מגורים: תל אביב
מצב משפחתי: אלמנה, 2 בנות, 3 נכדים
עיסוק: אשת תיאטרון
כמי שנולדה בנהלל, הכפר שבו אהבו לאהוב תיאטרון, שממנו יצאו לא מעט יוצרים, חלום חייה של גרי היה להיות שחקנית. היא למדה אצל לי שטרסברג בסטודיו למשחק בניו יורק. כשחזרה ארצה, שיחקה בתיאטרון הקאמרי והקימה את תיאטרון תזזית, יצרה את ההצגה "דלתיים סגורות", והייתה מנהלת אמנותית בתיאטרון אורנה פורת. בגיל 80 היא ביימה לראשונה מונודרמה בשם "סיפור אהבה ארצישראלי", אותו כתבה בעקבות סיפור אהבת נעוריה בשנים שלפני קום המדינה. בקרוב יצא הסרט בבימויו של דן וולמן.
"אפילו שיש לי פנסיה, אני ממשיכה לעבוד כל הזמן, כי הפנסיה לא מספיקה. הכסף לא עשה אותי מאושרת, ולפעמים גם עבדתי בחינם אבל אני לא מצטערת על כך. ב'סיפור אהבה ארצישראלי' עבדתי שבעה חודשים מבלי לקבל כסף, אך היום אני והשחקנית מתפרנסות מההצגה, והכסף מאפשר לי לחיות חיים מסודרים כבר שמונה שנים. לא הייתי מחוסרת עבודה יום אחד, כי כל הזמן יזמתי, והצלחתי להתפרנס. השקעתי מהלב במה שאני מאמינה ואוהבת, הסתובבתי בעולם עם ההצגה, יש לי מה שאני צריכה ואני עושה מה שאני רוצה ואוהבת".
גדעון שריג: "אין לי שאיפות להיות פנסיונר"
גיל: 81
מגורים: רמת השרון
מצב משפחתי: נשוי 56 שנים ליעל, 3 בנות, 8 נכדים
עיסוק: מ-1971 ועד היום גדעון עובד במשרה מלאה באדריכלות נוף במשרדו ברמת החייל -"גדעון שריג לב וקסמן אדריכלות נוף תכנון עירוני בע"מ" עם צוות של אדריכלי נוף ועובדים נוספים. בשנות ה-60 נסע לארה"ב ללמוד תואר באדריכלות נוף ותואר שני באמנות עם התמחות בפיסול, בקליפורניה ובברקלי. כשחזר ב-1970 לימד בבצלאל ובטכניון, וקיבל תואר של פרופ'. המגמה של גדעון בחייו הייתה לחנך ולעבוד וזה מה שאכן עשה כל חייו.
"התקדמתי ורצתי עם העשייה והעובדה היא שאני עובד עד היום באופן מלא. אין לי שום זיכרון של טראומה או משבר אמיתי לעומת זאת יש לי תחושה של מימוש", אומר גדעון שהספיק לעבוד במשך 20 שנים עם רשות הטבע והגנים, משקים, עיריות וקיבוצים וברזומה שלו תמצאו את האמפי בבאר שבע, פארק רעננה, ובעיקר פארק הירקון שעליו הוא עובד מעל 40 שנה. "הגישה שלי היא אופטימית. מתכנן פארקים מוכרח להסתכל על העתיד ותוצאות התכנון מתוך אמונה בעתיד. תמיד שמתי סכום כסף בבנק להבטחת העתיד, ויש לי קופת פנסיה. המאזן השנתי שלי חיובי, אבל אני לא מרוויח יפה, כי מרשויות ציבוריות אי אפשר להרוויח הרבה. עם זאת, אחד ההישגים הגדולים שלי הוא איכות העבודה והפרויקטים, המשרד שלי עובד כבר הרבה זמן, וכמובן העובדה שעזרתי לבנותיי בתחילת דרכן. להיות איש אמיד ולהרוויח הרבה כסף לא היה מעולם העניין שלי. אני ממשפחה של סוציאליסטים פעילים וחזרתי מאמריקה, אפילו שהייתה לי שם עבודה כדי לפתח את הנופים בישראל. ומה לגבי העתיד? אין לי שאיפות להיות פנסיונר".
מיסה חדד: יצאה לעצמאות כלכלית בגיל 60
נפטרה לפני 10 חודשים בגיל 80
מגורים: מושב פורת שבשרון
מצב משפחתי: 8 ילדים, מעל 20 נכדים, 5 נינים
מיסה נחשבה לעקרת בית רוב חייה, משום שגידלה שמונה ילדים. בנוסף, היא ובעלה שימשו כמשפחת אומנה לחמישה ילדים נוספים. כמו רוב הנשים באותו הזמן, היא הייתה תלויה כלכלית בבעלה, שהיה מורה ועובד מועצה וניהל את הפן הכלכלי בבית. מיסה עבדה במשק של המושב, בחממות, בפרדסים ובלולים. הכסף עבר לקופת המשק ומשם לבעלה, אך אף פעם לא הגיע לידיה. ענת פתחיה, ביתה של מיסה, מספרת כי "היא הבינה שהיא לא רוצה להיות יותר במקום הזה, שהיא זקוקה לביטחון ועצמאות כלכלית". התובנה הזו הניעה אותה ליטול יוזמה.
מיסה נסעה לתוניס לביקור מולדת, שם קיבלה השראה והחליטה שהיא רוכשת את כל הציוד הנדרש לחינה של כלות. היא חזרה לארץ ובגיל 60 הקימה עסק של ליווי כלות, וניהול טקס החינה שלהן. השמועה עברה מפה לאוזן ומיסה הרוויחה לא מעט כסף, שהפעם הלך ישר לכיסה. "היא התחברה לעסק של החינות כי זה היה חלק מהאופי שלה: הריקוד, השירה, ההווי, היא רצתה לשמח חתן וכלה, ראתה בזה שליחות ומצווה, ועבדה בעסק כמעט עד מותה", אומרת ענת ומספרת שילדיה העריצו אותה כשראו את הדרך שהיא עושה, ועל כך שהיא לא נותנת לגיל לשחק תפקיד. "בזכות העסק אימא שלי הצליחה להעניק לנו את כל מה שרצתה". לראשונה בחייה, מיסה ניהלה חשבון בנק לבד. את הכסף שהרוויחה ידעה לחלק לצרכי הבית, לצרכי הילדים והנכדים, וגם השאירה לעצמה כסף בצד. "היא תכננה את הכול עד לפרטי פרטים. היה לה חזון ויכולת לראות את הדברים קדימה. היא אפילו דאגה להשאיר כסף לצרכי קבורה. היא נתנה לנו הרבה כוח, ודוגמא אישית מדהימה. היא גרמה לנו להבין שאין יעד שאי אפשר להשיג, אתה צריך רק לרצות ושום דבר לא יעצור אותך, גם אם זה לוקח זמן, אתה בסוף תשיג אותו".
אודי: "אם סוגרים דלת אחת, נפתחות 10 אחרות"
גיל: 81
מגורים: גר בשכירות באחד מיישובי השפלה
מצב משפחתי: אלמן וגרוש. 4 ילדים ו-6 נכדים
עיסוק בעבר: אודי עבד במשטרת ישראל במשך 17 שנים. הוא התחיל במג"ב ובמהלך קורס לפרשים נפצע בראשו. משרד הביטחון קבע לו אפס אחוזי נכות והוציאו לפנסיה בגיל 37 עם 40 אחוז מהמשכורת. "אני מלא כעס על המשטרה", אומר אודי שבעקבות פרישתו מהמשטרה, הצטרף ב-1977 לאשתו הראשונה ז"ל, שניהלה אז את המסעדה של משרד ראש הממשלה. בשנים אלו, כשחי ברווחה כלכלית, רכש אודי דירת נופש בנתניה. בהמשך הגיעה תקופה שבה המניות עלו וירדו. "המניות בשנות ה-80 שיגעו את כל עם ישראל. מכרתי את דירת הנופש, וקניתי מניות מסוג אחד של אתא ג' שתוך שלושה חודשים, בתקופת ארידור, התאפסו. נשארתי עם כלום, ועם תחושה שעבדו עלינו בעיניים. היה לי חבר בבנק שיידע אותי על המצב המסוכן באותה תקופה, אבל אני לא מיהרתי למכור, חיכיתי יום-יומיים, ואז הכול נפל".
בשנת 1987 החליטו במשרד ראש הממשלה שהם רוצים שינוי קולינרי ופיטרו את אודי ואשתו. "יש במרוקאית פתגם שאומר: 'אם סוגרים דלת אחת, נפתחות עשר דלתות אחרות', וכך היה. ניגשתי למכרזים עם אשתי המנוחה וזכיתי לנהל במקביל ארבע מסעדות: של משרד האנרגיה, מס הכנסה, בנק טפחות והסוכנות היהודית. בכל מסעדה הצבתי קרוב משפחה אבל אני הייתי בעל העסק". העסקים שיפרו את המצב הכלכלי של אודי ואשתו והם רכשו דירה דו קומתית ומרווחת בשכונת גילה בירושלים (אותה כבר מכר וחילק בין ילדיו) וחיו ברווחה כלכלית עד 1998, כשאשתו נפטרה. "משנה זו כבר לא ניהלתי את המסעדות, התבגרתי והגעתי לגיל 60 פלוס והכוחות כבר לא עמדו לרשותי, ומאז אני בפנסיה".
אורה דהרי: "עבדנו כמו חמורים ולא נהנינו מהכסף"
גיל: 82
מגורים: מושב גאולים
מצב משפחתי: אלמנה. 5 ילדים, 11 נכדים ו-7 נינים
עיסוק בעבר: אורה הגיעה למושב גאולים בשנות ה-50 מהגליל העליון יחד עם בעלה. היא עבדה יחד איתו במשק בו הם גידלו ירקות, ואחר כך עופות ופרות, ומכרו לתנובה. "במשך 10 שנים זה היה מוצלח וטוב, אבל מה שהרווחנו שמנו באדמה, עוד צינור ועוד ריסוס ולא נהנינו מהכסף. עבדנו כמו חמורים, עד שהמחירים ירדו וזה כבר לא השתלם לנו. המים והריסוס עלו ביוקר וכבר לא נשאר לנו רווח. כשבעלי חלה לתקופה ארוכה, עזבנו את הכול, והלכתי לעבוד במשק בית במשך 20 שנה, כדי לפרנס אותנו. משם יצאתי בלי ביטוח ובלי פנסיה", מספרת אורה שמתפרנסת היום מביטוח לאומי.
אורה מתחרטת רק על דבר אחד: שהגיעה למושב. "זה לא היה בשבילי, אם הייתי בעיר היה לי יותר טוב, הייתי עובדת ומרוויחה ואולי גם נהנית מהכסף ובונה בית כדי שתהיה לנו פינה משלנו. כאן לא הרווחתי כלום. גרנו עם חמישה ילדים בחדר אחד. המטבח, השירותים והמקלחת היו בחוץ, היו לנו חיים קשים ומצב בריאותנו הדרדר", נאנחת אורה, "התחתנתי צעירה וישר הבאתי ילדים, איזו מין הנאה זו? כל החיים שלי אני בסבל, לא נהניתי מכלום".
חיה בורא: "כל חיי הם הצלחה"
גיל: 81
מגורים: אחוזת ראשונים בראשון לציון
מצב משפחתי: אלמנה. 2 ילדים, 6 נכדים, 4 נינים
העיסוק בעבר: חיה עבדה בפזגז בתל אביב כמעט 35 שנה, זו הייתה עבודתה הראשונה והיחידה. היא התחילה לעבוד ב-1959, שנתיים לאחר שעלתה מפולין עם בעלה, אימו והתינוק. ההתחלה בפזגז הייתה בהזמנות גז בטלפון. "בקושי ידעתי עברית, אמרו לי שעברית זה כמו יידיש רק בלי אל"ף ו-עי"ן. אז לקחתי ספר טלפונים והתחלתי בבית ללמוד לכתוב שמות וכתובות. במשך שנים רצה בדיחה בפזגז שלקחתי הזמנה מכהן יעקב וכתבתי "קוניקוב" ומעולם לא מצאו את קוניקוב בכתובת ההיא. מגיל 8 אני בלי הורים אז הייתי חייבת להיות יוזמת ומחושבת מראש. לכן לימדתי את עצמי לבד את השפה שאותה למדתי בעיקר מתשבצים, במקביל למדתי הנהלת חשבונות כדי להתקדם". כשסיימה לעבוד בפזגז הייתה כבר מנהלת מדור גז בכירה ובכובע השני שלה פעילה בוועד הארצי של העובדים.
חיה מספרת שעברה חיים קשים וידעה חרפת רעב מהי. "אני לא זורקת אוכל אלא אם כן הוא מקולקל. הצעירים לא מבינים את זה אבל אני יודעת מה עברתי. אני שמחה עם מה שיש לי, תמיד מחושבת ולא עושה צעד בלי לחשוב מה יהיה ולכן אף פעם לא קרה שהתחרטתי על משהו. תמיד קניתי רק מה שצריך, ולא מעבר לזה".
חיה אומרת שאמנם התחילה את חייה מתחת לאפס אבל היום היא כאן, באחוזת ראשונים. "רק הפיקדון עלה לי מיליון ומשהו שקלים. אנשים מוכרים את הדירות שלהם בשביל להגיע לכאן, ואני משכירה את הדירה שלי. זה קרה בזכות העבודה שלי והיוזמות שלי, אני לא רואה הצלחה אחת, כל חיי הם הצלחה. הייתי דומיננטית, הובלתי את בעלי עורך הדין ושלטתי בדברים. לא היה לי כלום, ולא קיבלתי מאף אחד שום דבר. יש לי פנסיה מפזגז ו-60 אחוז מהפנסיה של בעלי, ואני מסודרת מבלי שקיבלתי שום עזרה. מי שהיה לו ראש על הכתפיים זו אני".
יודעים מה הסיפור הבא שלנו? כתבו אלינו money@mako.co.il