ביום שבת האחרון עליתי על כפכפים ובגד ים ונסעתי ובכן, לים. נשרפתי בשמש, נצרבתי קלות על ידי מדוזה (נשבעת שלא הרגשתי כלום) והתחככתי בתיירים ורדרדים. הקאץ'? אין לי דירה עם נוף לים, גם לא קרוב לשם. כדי לעשות את כל זה, הייתי צריכה לעבור לא פחות משישה קילומטרים, שבשמש הקופחת של אמצע יולי היו כנראה גורמים לי להתייאש בדרך תוך כדי שאני מותירה מאחוריי שלוליות זיעה בנוסח פירורי הלחם שעמי ותמי השאירו ביער.
לא מעט אנשים טוענים שהזכות ללכת לים היא זכות אלמנטרית, מעין סממן לשוויון הזדמנויות. אני בניגוד אליהם, לא חושבת שזו זכות בסיסית להשתזף. נכון, עשירים יכולים להרשות לעצמם לעשות את זה בחוף סגור ועם מוחיטו ביד, אבל לתקוע שמשיה בחול כולם יכולים. דבר אחר הוא בהחלט כן זכות בסיסית: חופש התנועה שלי, זה שבמשך שנים נגזל ממני בעקביות על ידי משהו שאנשים אוהבים לכנות "סטטוס-קוו" ואני פשוט קוראת לו כפייה. ה"סטטוס קוו" הזה גורם לי להיות משותקת בסופי השבוע ובחגים, מונע ממני לבקר את החברים והמשפחה שלי בצפון הרחוק, גורם לי לחפש פתרונות עקלקלים כמו טרמפים מפוקפקים, או לחילופין לשלם עשרות ומאות שקלים לנהגי מוניות חסרי סבלנות.
אבל בשבת ההיא לא עשיתי את זה. הגעתי לים בזכות תושייה ואומץ, אבל לא שלי – אלא של מייסדי "נוע תנוע", מערך קווי האוטובוס בשבת של האגודה השיתופית "ואף על פי כן", שמפעילה נכון לרגע זה שלושה קווי אוטובוס בשבת במרכז הארץ, לצד אוטובוס נוסף שמחבר בין באר שבע לחופי אשקלון. התקצוב לאוטובוסים של "נוע תנוע" מגיע ממימון המונים, כשהקמפיין האחרון הצליח לגייס יותר מ-300 אלף ש"ח. האוטובוסים של "נוע תנוע" מחברים בין רמת גן, גבעתיים, בת ים ורצועת החוף של תל אביב, לצד נקודות עניין נוספות בעיר. כל זה עולה לנוסע תשעה שקלים בלבד, שמשולמים באמצעות אפליקציה. לכאורה זה נשמע פשוט: יש בעיה - יש לה פתרון, אבל דווקא במדינה מפולגת ומשוסעת כמו שלנו, רעיון מהפכני שאשכרה יוצא לפועל הוא בגדר מדע בדיוני.
בתור משתמשת הארד-קור של תחבורה ציבורית (גילוי נאות: מעולם לא השלמתי לימודי נהיגה), אני חייבת לציין שהחוויה ב"נוע תנוע" התעלתה בהרבה על הציפיות שלי. באתר אינטרנט נגיש וידידותי להפליא התעדכנתי בשעת יציאת האוטובוס, שהגיע בדיוק לא אופייני ללבנט. את פניי קיבל נציג מחויך של "נוע תנוע" שעזר לקשישים שעלו לאוטובוס לתפעל את האפליקציה ולבצע את התשלום. כיאה ליום שבת, כמעט ולא עמדנו בפקקים והדרך לחוף נראתה קצרה ומבטיחה מתמיד.
אין ספק שהחבר'ה של "נוע תנוע" ו"שבוס" הצליחו לפצח את הנוסחה: הם רתמו לטובתם את הטכנולוגיה ואת דעת הקהל ועלו על צורך אמיתי. מסקר שנערך בשנה שעברה, עולה כי 72% מהציבור היהודי כולו בעד "תחבורה ציבורית בהיקף מלא או מוגבל בשבתות וחגים". הם הצליחו ליצור מערך נוח, נגיש וידידותי, גם אם מאוד מצומצם בשלב זה, אבל כזה שעובד טוב, טוב מאוד אפילו. אני אמשיך להשתמש ב"נוע תנוע" גם בשבת הבאה ובזו שאחריה, ולמרות התענוג הצרוף, אעשה את זה בלב כבד, בידיעה שצעירים אידיאליסטיים עשו בשבילי מה שהמדינה, שהתקציב שלה לא מבוסס על רצון טוב ומימון המונים, לא טרחה לעשות בשבילי.
בניגוד לעמותות וארגונים שפועלים בשטח האפור שבין עשייה חברתית לאחריות המדינה, כמו "לתת", "פתחון לב" או אפילו הצל וחבריו שיוצאים לחלק מעילי פליז לחיילים בחורף, במקרה של תחבורה ציבורית בשבת הגבול ברור, והוא נחצה כבר מזמן. תחבורה ציבורית בשבת היא לא דאגה לאוכלוסייה מוחלשת: היא דאגה לכולנו. במקרה שלי זה רק לתפוס קצת צבע, אבל בראייה רחבה יותר זה להקל על יוקר המחייה, מצוקת הדיור ולצמצם את הפערים החברתיים.
פרויקטים כמו "נוע תנוע" וגם "שבוס" שפועל על אותו עיקרון לא אמורים להחליף את האחריות של מדינת ישראל בנושא, וגם לא רשויות מקומיות כמו חולון והרצליה שמפעילות קווי אוטובוס בשבת לרווחת הציבור. אפשר ואפילו צריך לדבר בשבחם של פרויקטים כאלה – אבל אסור לשכוח שהם במידה מסוימת גם מסירים אחריות מחברי הכנסת והשרים, אלה שבאמת צריכים לדאוג לכך שנצליח להגיע בשבת לים.