משפט אחד בסרט "העשירים החדשים", היה יכול לפתור לשי לי שינדלר את האישיו שלה עם הכסף, ולא צריך להיות קואצ'רית גדולה כדי להבין. "אתה מרגיש שהאקזיט הזה הוא גם שלי?", היא תוהה בפני בעלה, ליעד אגמון. "לא", הוא עונה לה בלי להתבלבל. "אני מרגיש שהאקזיט הזה הוא שלי".

לשי לי שינדלר יש בעיה. לפני כשנתיים בעלה, ליעד אגמון, מכר את הסטארטאפ  שהקים תמורת 300 מיליון דולר למקדונלדס. מאז יש לה הרבה מאוד כסף, והיא לא יודעת איך להתנהל עם העובדה הזו. אז היא יצאה למסע, בו היא מנסה להבין בעצמה אבל גם יזמים, יזמיות ובני משפחותיהם שחוו גם הם שינוי גדול של התעשרות מהירה - האם יש בעיה להיות כל כך עשיר?

אבל בעוד נראה שאת שינדלר מעסיקה כל הזמן השאלה: איך היא יוצאת בסדר, ולא הופכת ליהירה ומפונקת (דבר שהיא משליכה על הילדים שלה), נדמה כי לכל היזמים והיזמיות שעשו אקזיטים מסביבה- ההתעסקות הזו לא מפריעה בכלל. " זה חלק ממני וחלק ממי שאני ואין לי מה לעשות עם זה", אומר לה בפשטות אייל ולדמן, מייסד מלאנוקס, אחת החברות המצליחות בישראל. "אתה לא מרגיש צורך להתנצל"? היא מקשה. "לא", הוא מושך כתפיים, "על מה אני צריך להתנצל?".

"סטטיסטית, הסיכוי לזכות בלוטו הוא יותר גבוה מלהצליח בסטארטאפ", אמר רק לפני שבוע המשקיע זהר לבקוביץ בראיון ל-mako. "אנשים לא מבינים שלאו דווקא עושים המון כסף מיזמות. יותר מזה - הולך להיות כל כך קשה בדרך, ואתם תיפלו כל כך הרבה פעמים, ובכל כך הרבה מקומות אתה כבר לא תאמין שאתה תראה כסף, עד כדי כך שמי שלא רוצה את זה באמת - הסיכוי שלו להצליח לא גדול".

אולי זאת הסיבה שכל נסיון לסחוט מיזם או יזמת הודאה בקושי מסוים עם הכסף - נכשל. נוח להם כי הם עבדו קשה בשבילו. כי הם עברו רכבת הרים ריגשית בשבילו. ועכשיו הם לא מתנצלים כי מבחינתם - הכסף מגיע להם.

גם אם נראה שלפחות חלק מהיזמים מנסים ללכת על החבל הדק שבין לא לנקר עיניים, לבין ליהנות מהכסף, עדיין יהיה להם פורש בחניה, או בריכה בחצר, והם לא ירגישו צורך להתנצל. כל עוד זה לא חלילה "בריכה מפנקת", אלא "בריכה רגילה כזו ששוחים בה".

הבעיה של שינדלר עם הכסף לא נעוצה בעובדה שיש לה אותו, אלא בגלל ההרגשה שהיא כנראה לא מרגישה שהוא: "מגיע לה". בדיוק כמו שהיא עסוקה יום וליל אם הילדים שלה יהפכו להיות אגוצנטריים ויהירים, כי גם הם לא התאמצו בשביל הכסף, אלא קיבלו אותו מתוקף היותם "הילדים של", בדיוק כפי שהיא קיבלה אותו מתוקף היותה: "אשתו של".

הדבר הכי עצוב בסיפור הזה הוא ששינדלר לא מבינה שהאקזיט הוא שלה בדיוק כמו שהוא של בעלה. בראיון מלפני שנה ל"לאישה" היא סיפרה איך נסעה לרילוקיישן בניו־יורק, ונכנסה לדיכאון. איך היא שבה לארץ עם שני ילדים לבדה, כדי לאפשר לבעלה להמשיך להגשים את החלום שלו. איך הקריירה שלה נתקעה בעקבות המהלך הזה.

ברגע שהיא (ובעלה) יבינו שהיא לא "רק" נסעה לניו יורק והקפיאה את הקריירה שלה בשביל הקריירה של בעלה, היא לא "רק" נכנסה לדיכאון ולקחה כדורים, והיא "רק" תפקדה כאם חד הורית במשך הזמן הזה - לשי לי שינדלר יפסיק להיות לא נוח עם הכסף שמגיע לה. ואולי יהיה לה יותר קל להבין שזה בסדר לעשות אתו מה שהיא מבינה - בלי להתנצל כל הזמן.