"הקרבה לאילת מקלה"
חי ומורן חצו את ישראל מקרית ביאליק לקיבוץ אילות
כשחי (36) ומורן (36) שפייך עזבו את פנימיית האהבה בקרית ביאליק, הם הבינו שהם רוצים להצטרף לחיי קהילה, והתחילו בחיפוש אחר קיבוצים באזור הצפון. החיפוש ארך שנתיים, והוביל אותם בסופו של דבר לדרום הרחוק.
"רצינו חיים קהילתיים, קרבה יומיומית ברמה כזו שהשכן הוא כמו משפחה, שתהיה ערבות הדדית ועשייה משותפת, ושהתרבות היא לא סביב חוגים וקניונים אלא החיים היומיומיים, יכולת תנועה של ילדים, דבר שהיה בעבר בעיר אך היום יותר קשה למצוא. לנו צרם שהורים צריכים לאבטח בגני משחקים. רצינו חיבור לטבע עם מרחבים ולכן הרעיון של מגורים בקיבוץ קרץ לנו. שנינו במקור גנני ילדים, ועבדנו במערכות קיבוציות", אומר חי.
באופן טבעי, בגלל ששניהם גדלו בצפון, והורגלו לנופים הירוקים, חי ומורן חיפשו בית בעמק בית שאן, אבל די מהר הבינו שהצפון לא מתאים למה שהם מחפשים. "בקיבוצים שיתופיים הקליטה היא בעיקר לבנים חוזרים, ולא התאים לנו לחיות בקיבוצים לא שיתופיים. בקיבוצים שעברו הפרטה, היה נראה שכל אחד לעצמו".
בתקופה הזו הדרום נתפש בעיני חי ומורן כ"סוף העולם שכולו צהוב וצחיח", ואז יד הגורל, או ליתר דיוק ידה הארוכה של mako נכנסה לתמונה ושינתה את גורלם.
"זכינו בתחרות שהייתה ב-mako בסוף שבוע בעין יהב. היינו צריכים לשלוח תמונה מטיול ולספר עליה. אחרי סוף השבוע, הבנו שהדרום ממש מוצא חן בעינינו. נחשפנו לסרטון של קיבוץ אילות ויצרנו קשר עם ועדת הקליטה של הקיבוץ. הבנו שהשד לא נורא, אם רוצים, אפשר להתגבר על המכשול של המרחק. חוץ מזה, יש כאן אוכלוסייה שמכפרת על המרחק. אילות זה קיבוץ ירוק באמצע המדבר אחרת אין מצב שהיינו עוברים לכאן. הוא קטן ואינטימי והקרבה לאילת מקלה, בניגוד לשאר היישובים בנגב, שיש צורך בנסיעה של שעתיים לכל דבר קטן".
המרקם החברתי באילות שונה מהצפון?
"מה ששונה כאן הוא שרוצים אותך כמשפיע ולא כגלגל נוסף, כאדם שיוצר ומייצר ולא רק מתברג פנימה, בניגוד למה שקורה במקומות גדולים יותר. כשאני בא להיקלט בקיבוץ, נתנו לי להרגיש שלא רק שבוחנים אותי אלא גם אני בוחן אותם. יש כאן משהו מקבל יותר, אבל לצד זה היו מבחנים ותהליכים לא פשוטים. תהליך קליטה הוא לא דבר קל. האוכלוסייה באילות לא שונה מזו שבקיבוצים אחרים בצפון. העובדה שאנחנו חיים רחוק מהכול זה מה שמשנה, זו דרך חיים אחרת. אם מישהו חולה וצריך לעלות לבית חולים ב"צפון" (באר שבע) כולם מתגייסים, יש מי שילווה ויש מי שיטפלו לו בילדים. יש ערבות הדדית שחייבת להתקיים לצורך החיים כאן בגלל המרחק, רוב המשפחות של האנשים שחיים כאן רחוקות. המציאות באילות היא שהילדים עוזבים כי קשה להתפתח כאן, ויש משהו שקורץ לצאת לעולם הגדול בתל אביב. כשאתה עובר לכאן אתה לוקח בחשבון שהילדים שלך יגדלו ויעזבו".
המעבר דרש מכם שינוי תעסוקתי?
"עבדתי בצפון עם ארגון שיש לו פריסה ארצית, ואני הפכתי לסניף הדרומי. אני עובד עם ארגון מעשה ופתחתי קומונות של שנות שירות, מורן הפכה להיות כאן יועצת חינוכית בברנקו וייס והשנה היא גננת".
איך השפיע עליכם השינוי הטופוגרפי?
"כשמסתכלים כאן למרחב רואים למרחוק אותו הדבר. אתה נוסע ובמשך שלוש שעות רואה את אותו הנוף. לפעמים זה מרחק נצחי. בצפון הייתי מטייל המון ופה אני לא עושה את זה. במדבר יש משהו יותר עמוק ומפחיד, הכלום הזה גורם לך להתכנס פנימה, לחשוב יותר ולהתעמק בעצמך. אבל מה שנפלא כאן זה שיש קרבה לים, עם אלמוגים ושוניות, מה שלא קיים בצפון. אבל בסופו של דבר אני יותר אוהב את הצפון. עברתי לפה בגלל הקיבוץ והחיים הקהילתיים, אבל הלב נשאר בצפון".
"מעלות זה כמו שוויץ"
אילת הייתה המונית מדי, אז איילה עברה צפונה
"אם היית אומרת לי לפני עשור שאני אעבור לצד השני של המדינה הייתי אומרת שאת משוגעת", מספרת איילה דיאמנט שעברה למעלות תרשיחא לפני שבע שנים מאילת, שם גדלה והעבירה את רוב חייה. "אילת הייתה בעבר עיר קטנה בעלת צביון של שכונה קהילתית, עם השנים והתפתחות בתי המלון היא גדלה ולא יכולתי לשאת את ההמוניות הזאת. האופציה שהייתה לי היא ישוב קהילתי או עיר כמו מעלות, שנותנת אפשרות של ישוב קהילתי עם שירותים מוניציפאליים של עיר. היה חשוב לי הלוקיישן ומזג האוויר. רציתי להחליף את הנוף, ומעלות זה כמו שוויץ.
"בצעירותי הייתה מבלה הרבה על חופי אילת, אבל בגיל מסוים השמש הזו כבר לא טובה לנו. אילת לא נותנת מענה קהילתי אלא אם כן את משתייכת לזרם דתי, אבל במעלות יש תחושה של 'מחזירים עטרה ליושנה'. הקהילה ידידותית, ומפגשים חברתיים הם פשוטים כמו להיפגש על הספסל בשכונה, יש כאן אכפתיות לאחר".
איילה השאירה ברחבי הארץ נכדים וילדים שגרים במקומות שונים, אך היא מצידה לא מתחרטת על ההחלטה. "אני הכי אוהבת את האווירה הקהילתית במעלות-תרשיחא, שמאפיינת מאוד את יישובי הצפון" היא מסבירה, "האווירה הזו הייתה קיימת לפני הרבה מאוד שנים באילת. כיום, אילת היא בעיקר עיר סואנת, רועשת ומלאה בתיירים המוניים".
"הילדים לא שמים לב שהם בלי הטלפון"
מיקי וגלעד מתגעגעים לים של חיפה, אבל מאוהבים במצפה רמון
למיקי וגלעד קרטון לא היה חסר דבר בחיפה, שם התגוררו למעלה מ-12 שנה, למעט שקט ושלווה. לגלעד הייתה חברת נדל"ן ומיקי עבדה בהייטק, והם גידלו בעיר הצפונית את שתי בנותיהם. "הבנתי שזה נחמד שמרוויחים כסף אבל בעצם אין איכות חיים", אומר גלעד, "אתה עובד כל הזמן ואז אתה עובד עוד קצת. עומס, חיי עיר, ומרוץ שלא נגמר. באיזשהו שלב בחיים, אתה קם בבוקר ובודק מה הם אבני היסוד של חייך, ומה אתה רוצה. הגעתי למסקנה שאבני היסוד שלי הם המשפחה ולא דווקא הסביבה, איפה אני גר ומה אני עושה, ובאיזה אוטו אני נוסע".
איך מצפה רמון נכנסה לתמונה?
"מצפה תמיד הייתה נקודה בלב. אני ומיקי הכרנו שם. ניהלתי שם בעבר חברת תיירות, וחיפשתי מדריכים שיעבדו אצלי. מיקי הייתה מדריכה בצבא, הגיעה לעבוד אצלי ואחרי יום פיטרתי אותה אבל נשארנו חברים טובים. היא נשארה לגור במצפה רמון, ומהון להון התחברנו תוך שנה, והגענו לחיפה. חזרנו למצפה בגלל שחיפשנו מקום שאפשר לחיות בשקט והילדים יכולים לגדול ללא אלימות ומבלי להיות לחוצים היכן הם מסתובבים. אנחנו חיים כאן כבר שש שנים והילדים מסתובבים כמו עשב בר בחוץ".
איך המעבר השפיע על התעסוקה שלכם?
"בהתחלה לא ידענו מה אנחנו הולכים לעשות. חשבנו שמיקי תעבוד כמורה במערכת החינוך אבל בסוף היא מיחשבה את מערכת החינוך של מצפה רמון. כשהגענו לכאן, וזה לא היה מזמן, היו דברים הזויים כמו משרדים שעדיין מתנהלים עם דף ועט. לאחר מכן מיקי עברה למשרד פרסום מקאן ואלי, אבל זה היה כמו חזרה לאחור. היום היא עובדת מהבית בחברה שבונה אתרי אינטרנט, בקצב שלה. אני בעל חברת "בראשית טיולי מדבר", ועובד כמדריך טיולי ג'יפים".
גלעד מספר שהייחודיות של מצפה רמון היא דווקא שהיא מנותקת. "ב-2017 אם אני צריך לקנות זוג סנדלים אני נוסע 200 ק"מ לחנות בבאר שבע. מצד שני, יש כאן עושר חברתי ואיכות חיים שלא מתחרה בשום דבר. זו ישראל של פעם, עם ערכים של ואהבת לרעך כמוך. כולם עוזרים לכולם. אם אתה מעלה פוסט ב-2 לפנות בוקר: למי יש נורופן? עשרה אנשים שאתה לא מכיר יוצאים מהבית להביא לך. כשחיים ביישוב גדול קשה לשנות דברים, כאן לעומת זאת, כל שינוי קטן מייצר שינויים גדולים, ומשפיע על הרבה מאוד אנשים ועל היישוב בכלל".
>> הטלוויזיה של ישראל עוברת לערוץ 12: כל מה שצריך לדעת לקראת הפיצול של ערוץ 2
מה השתנה באורח החיים שלכם?
"אני אוכל ארוחת בוקר עם הילדים, ארוחת צהריים ולפעמים גם ארוחת ערב. אנחנו מדברים. הבת שלי בת 16 ואם את תקחי לה את הטלפון למשך יום שלם, רק בערב היא תשים לב שהיא בלי טלפון. החיים פה עבור הילדים חופשיים. מותר לעשות הרבה יותר דברים, להסתובב, יש להם מרחבים. ילדים בעיר נמצא כל הזמן בחוגים , וכל היום בוואטסאפ ובסנפצ'ט, פה הרבה פחות. המבחר הצטמצם, יש תנועת נוער אחת. אבל כאן כשילד הולך לחוג זה משמעותי, והם מעריכים את זה הרבה יותר. יש לנו לדוגמא חוג קראטה ביישוב, וכשילד הולך לקראטה הוא לוקח את זה באופן רציני. הייתה לאחרונה אליפות ישראל בקראטה, והילדים ממצפה רמון חזרו עם 15 גביעים. זה לא מקרי. יש להם פרספקטיבה ששונה מילדים שחיים בעיר. ברגע שהמבחר מצומצם, יש יותר התחייבות".
למה אתם בכל זאת מתגעגעים בעיר?
"אני מתגעגע לים. אם היה ים כאן, זה היה מושלם. אין כאן בתי קפה כמו שיש בעיר. מצד שני, אם אני נכנס ליישוב בעשר בלילה, יש מצב שאני אגיע הביתה בשתיים עשרה, כי בדרך כולם מזמינים אותך לקפה ובירה. זה כמו כפר של פעם אבל יותר פתוח. אנחנו חיים בקצב אחר, מדברי, חוץ מזה שחברים באים אלינו כל הזמן. בפעם הראשונה שהייתי כאן, שנאתי את המקום והיום אני לא רואה שום אלטרנטיבה אחרת. יש כאן בעייתיות מסוימת, אם אני צריך לקנות משהו קטן אני צריך לנסוע הרבה, אבל זה מה יש. אין לנו תחושה של לחץ וחרדה, שמאפיינת אנשים שגרים בעיר. אולי יום אחד נחליט שנעשה שינוי ונעבור למקום אחר, אבל בעשור הקרוב אני לא רואה אותנו עוזבים".