אף שהוא לא הראשון המתייחס לנושא זה, ייתכן שהיה זה מארק צוקרברג שהגביר את השיח הציבורי על האפשרות שהמדינה תשלם לאזרחיה שכר חודשי, מבלי שאלה יצטרכו לעשות דבר בתמורה. במאי האחרון, בנאום בפני בוגרי מחזור 2017 של אוניברסיטת הרווארד, הציע מייסד פייסבוק לאמץ את יוזמת ההכנסה האוניברסלית הבסיסית (UBI) כתשובה לבעיות החברתיות של ימינו, וכדרך אפשרית ליצירת סביבה חברתית המעניקה לחבריה משמעות.
אבל יהיה לזה גם מחיר. המדינה, שתצטרך לממן את כל זה, תפסיק במקביל את כל תשלומי הרווחה וההעברה שהיא משלמת כיום: את קצבאות העוני וקצבאות הילדים, את תשלומי האבטלה ואת כל הטבות המס למשפחות, ואת כל שירותי הרווחה שהיא מעניקה כיום לאזרח מן השורה. ייתכן שכל זה לא יספיק, והמדינה תצטרך לשנות את מערך המסים בכדי לכסות את ההוצאות העודפות שיווצרו לה, כך שלחלקכם המס יגדל והכסף יועבר, סתם ככה, לאנשים אחרים שאולי לא באמת זקוקים לו. כבר לא כזה גן עדן, נכון?
כולם ידברו על הכנסה בסיסית בשנים הקרובות, אך מהיכן בכלל צמח הרעיון הזה? כדי לענות על השאלה הזאת, יש לבחון את המושגים "שכר", "עבודה" "עוני" ו"מדינה".
מבחינה היסטורית, עם צמיחת המדינה המודרנית ועם התפתחות השיטה הקפיטליסטית, נהפכה העבודה השכירה לצורת התעסוקה השלטת, תוך כדי דחיקת שיטות אחרות (כגון עבדות, צמיתות או עבודה קולקטיבית). במקביל, גם העוני שנוצר מאז הוא בעיקר עוני של שוק תעסוקה מסוים, ולא עוני כפי שיש והיה בחברות מסורתיות. את הקשר בין שני אלה אפשר למצוא באירופה לקראת סוף המאה ה־18, ובעיקר באנגליה, שבה התפרקות המערכת הפיאודלית והמעבר לעבודה שכירה החלו מוקדם יותר מבכל שאר המדינות, מה שהוביל לכך שגם העוני מהסוג החדש שצמח במהרה הפך להיות בעיה שמאיימת לערער את המערכת החברתית כולה.
אולם החשש מפני ערעור הסדר החברתי הקיים של עשירים ועניים, מועסקים והמוני מובטלים – חשש שהחמיר לנוכח המהומות של עניי פריז שהובילו למהפכה הצרפתית, ושזעזעו את בתי העשירים בכל אירופה – הוליד שיטות פעולה אחרות לטיפול בעניים, בדמות מתן עזרה הדדית של הקהילה לעניים, בעיקר בתקופות של עלייה במחירי הסחורות, ובייחוד של דגן ומזון. אמנם עזרה זו לא תמיד היתה מתוך תחושה של צדק או של אמפתיה, אך ברוח זו נולד הרעיון של מתן הכנסה בסיסית לכל חברי הקהילה כדי לשמור על הסדר החברתי, מה שהחליף אט־אט את חוקי העניים או לפחות הקל עליהם.
בניגוד לאותם עשירים, הפילוסוף האנגלי ואחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית, תומאס פיין, דווקא הבין את הערך המוסרי החיובי הגלום ברעיון זה. פיין, שהיה מעורב בגופי סיוע לעניים ופעל להקל את מצוקותיהם, הציע ב־1795 לשלם לכל אדם מעל גיל 21 סכום כסף בסיסי. ומדוע? זאת מכיוון שהוא סבר שכל הקרקעות שייכות לכל אדם, ולכן שימוש פרטי בהן מחייב תשלום קבוע בצורה של מס על הרווחים. את רווחי המס הזה, טען פיין, יש לחלק בין כל האנשים, כחלק ממערך שלם של זכויות אדם שאינן מותנות במצב כלכלי־חברתי, וכפיצוי ממשי על אובדן זכותם בקרקע שנמצאת בשימושו של האחר.
תחביבים של עניים
הסדרים של מתן הכנסה בסיסית לכל עניי הקהילה פסקו בשנות ה־30 של המאה ה־19, לאחר שנטען כי הם מעודדים בטלנות ומגדילים את העוני. יתר על כן, התברר כי מעסיקים החלו לשלם שכר נמוך יותר לפועלים, מתוך הבנה שהחסר יושלם על ידי רשויות המחוז. כלומר, הם הבינו מהר את מה שכיום טוענים מתנגדי מודל ההכנסה הבסיסית – ששיטה זו נהפכת למערכת לסבסוד המעסיקים, במקום מתן עזרה לעניים.
בסופו של דבר, במרבית המחוזות בוטלו תוכניות השכר הבסיסי והשיטה כולה נזנחה ונתפסה כ"מערכת עוני אוניברסלית" שמעודדת את העניים להישאר תלויים בחסדי החברה, ובמקום לצאת לעבודה, הם נשארים בלתי מוסריים ופוגעים בחברה כולה.אולם הרעיון עצמו לא נשכח, והוא צץ מאז בהקשרים שונים.
הפילוסוף האנגלי תומאס פיין הציע ב–1795 לשלם לכל אדם מעל גיל 21 סכום בסיסי, מאחר שכל הקרקעות שייכות לכל אדם, ולכן שימוש פרטי בהן מחייב תשלום בצורת מס על הרווחים. את רווחי המס הזה, טען פיין, יש לחלק בין כל האנשים כפיצוי על אובדן זכותם בקרקע
לנוכח אלה, הציע הסנאטור ומושל לואיזיאנה יואי לונג תוכנית משלימה אך גם מתחרה בשם "חלוקת העושר", שקבעה כי על העשירים יוטלו מס עושר ומס ירושה, שיממנו מתן הכנסה בסיסית לכל משפחה וחינוך חינם לכל דורש ועוד שירותים סוציאליים לנזקקים, וזאת כמענה ייחודי והכרחי לנוכח הסכנה שהמדינה תידרדר במהפכה חברתית לסוציאליזם ולקומוניזם עקב המצוקה.
בשנות ה־40, הרעיון של חלוקת הכנסה בסיסית החל לקבל חיזוק דווקא מהצד הימני של המפה הכלכלית. מילטון פרידמן וג'ורג' שטיגלר החלו לבדוק את המשמעויות של מס הכנסה שלילי (השלמת הכנסה על ידי המדינה), וטענו שהוא יעיל יותר מכל דרך אחרת, כגון קביעת שכר מינימום, להגדלת ההכנסה הפנויה בקרב בעלי המשכורות הנמוכות.
בשנים מאוחרות יותר אף הגדיל פרידמן לעשות כשהציע להחליף לחלוטין את כל מערכת הרווחה האמריקאית, ולפנות למסלול של מתן שכר בסיסי לכל. תומך נוסף ברעיון היה נביא ה־LSD, טימותי לירי, שהתמודד על תפקיד מושל קליפורניה ב־1969. בקמפיין הבחירות שלו הצהיר לירי שהמדינה צריכה להתנהל כמו עסק כלכלי, ובמקום לגבות כסף מאזרחיה עליה לחלק להם רווחים. במהלך שנות ה־70 נעשו בארצות הברית ובקנדה כמה ניסיונות לממש את הרעיון, אך ללא הצלחה, ותחת שלטון רייגן בשנות ה־80 התוכנית נתפשה כאוטופית ונדחקה בטענה שאינה משתלמת למדינה.
עמדה בת זמננו הדומה לזו של תומאס פיין מהמאה ה־18, מבטא היזם פיטר ברנס. ב־1990 טען ברנס כי השמים שייכים לכולם ולכן כל מי שמזהם אותם רוכש כביכול "זכויות זיהום", שהן בעצם הפרה של הזכויות של האחרים, ולכן עליו לשלם להם. לשם כך, הציע ברנס, תוקם קרן תשלומים שתחלק את הכסף בין כל האמריקאים, מה שיהווה בפועל הכנסה בסיסית.
רעיון דומה הנחה כבר בשנות ה־70 את ממשלת אלסקה, כשהחלה לחלק דיווידנד לאומי מרווחי הנפט הגואים שלה – אולי אחד המקומות הראשונים שהביאו את הרעיון המודרני של חלוקת הכנסה בסיסית עד לשלב היישומי שלו. גישה זו אומצה גם על ידי הילידים האמריקאים, שיצרו מערך של דיווידנד שבטי מתוך רווחי ההימורים של השמורות.
בעקבות אלסקה החלו מדינות נוספות (כגון מונגוליה, איראן ומקאו – כל אחת בדרכה) לחלק הכנסה בסיסית בתקופות של שגשוג כלכלי כצורה של חלוקת רווחים בין בעלי המניות של המדינה – האזרחים. כמה ממדינות דרום אמריקה אימצו אף הן את השיטה, בעזרת ארגוני סיוע בינלאומיים, ובמקביל לצמצום שירותי הרווחה, בתנאי שהכסף שמגיע למשפחות יופנה לאפיקים ראויים, כגון בריאות או חינוך.
מחקרים שנערכו בקניה, שבה יושמה השיטה, הראו שהאזרחים נטו לנצל את הכסף בדרכים יצרניות: חלק מהמקבלים הקימו עסקים קטנים, לאחרים התאפשר לרכוש מזון ובריאות וחינוך ובכך לשפר את מצבם של הילדים, ובכל מקרה ובשונה מהחשש של אותם אנגלים במאה ה־19, מעט מאוד כסף בוזבז על "תחביבים של עניים", כגון צריכה מוגברת של סמים, הימורים או אלכוהול.
כיום שוב מתחזקת מחדש האמונה שכסף חינם עשוי לפתור בעיות חברתיות רבות. בפינלנד מבקשים לבחון אם מתן הכנסה בסיסית יאפשר לאנשים ללא עבודה לחזור לשוק העבודה. במדינת ג'אמו וקשמיר בהודו, שבה התחיל ניסוי כזה בתחילת 2017, הוצהר כי מטרת חלוקת ההכנסה הבסיסית במדינה היא לזרוע את הזרעים של המעבר ממדיניות של רווחה למדיניות של ביטחון סוציאלי.
צרות של העולם הראשון
אחת הסיבות לכך שרעיון ההכנסה הבסיסית זוכה כיום לתמיכה הן מימין והן משמאל, היא ששני הצדדים טוענים שיש לשנות את האופן שבו המדינה מעניקה לאזרחיה את שירותי הרווחה. מצד שמאל טוענים ששירותי הרווחה לא באמת מגיעים לכל אדם נזקק, וגם אם כן, אין הם באמת מוציאים אותו מהנזקקות שלו, אלא נוטים לשמר אותו תלוי בהם במקרה הטוב. במקרה הרע, הם פולטים אותו החוצה משירותי הרווחה ללא המשך טיפול.
בעיני הצד הכלכלי־ימני של המפה, עדיפה שיטה זו על הבזבוז והסיאוב הרב שקיים כיום בשירותים שהמדינה מעניקה, ובהינתן העובדה שאי אפשר לבטל באמת את מערכת המס ואת המעורבות הממשלתית בכלכלה, מתן כסף לאנשים ללא כל תנאי יהיה יעיל יותר מאשר מתן שירותי רווחה על ידי מנגנוני הממשלה. כך שאם בעבר החוזה בין המדינה לאזרחיה היה "אתם תשלמו מסים, אני אתן רווחה", ואז הוויכוח היה על איכות השירות והיעילות של השימוש במסים, את החוזה החדש המוצע אפשר להציג כ"אתם תקבלו כסף, ואל תבואו אלי בדרישות".
אולם בין חסידי השיטה מתגלה מוטיב אחר מלבד ייעול השירותים החברתיים, והוא נובע מהשאלה התועלתית – מה כדאי לעשות לאור החשש מאבטלה המונית במדינות המערב, כתוצאה של תהליכי הגלובליזציה והרובוטיזציה. מאחר שכוח הצריכה הכללי קטן ככל שיש יותר מובטלים, עלול לפרוץ משבר כלכלי של עודפי ייצור, שיוביל מהר מאוד גם למשבר חברתי על רקע הגדלת אי השוויון וריכוז ההון אצל מעטים, מה שעלול להוביל לערעור הסדר החברתי הקפיטליסטי כולו.
חששות אלה מפני אבטלה המונית עקב שינויים באופני הייצור אינם חדשים, והושמעו כבר בזמן המהפכה התעשייתית – בעיקר לנוכח הסכנה שהעניים והמובטלים יפרו כאמור את הסדר החברתי הקפיטליסטי שהתפתח במקביל. קרל מרקס צפה שאבטלה מתגברת זו תביא להתמוטטות הקפיטליזם מעצמו, כי ככל שיהיו יותר מובטלים ועניים, לא יהיה מי שיצרוך את הסחורות שמיוצרות על ידי פחות ופחות אנשים.
מצב בלתי נסבל זה יביא לקריסת השיטה ולצמיחת שלטון הפועלים. אלא שתרחישים אלה לא התממשו, והסיבה היא שהחשש מפניהם הוביל את הממשלות לבנות תוכניות תמיכה סוציאליות במובטלים ובעובדים, כדי לאפשר להם לחיות בכבוד, להישאר במעגל העבודה ולהמשיך ולהיכנס לשוק עם כסף שקיבלו באמצעות מנגנוני הסעד. שיטה זו הונהגה כבר בשנות ה־70 של המאה ה־19 בגרמניה, שאימצה את מערכת התמיכה ההדדית של הקהילות הדתיות, והפכה אותה לשירות שהמדינה מעניקה לאזרחיה; ותחת ה"ניו דיל" האמריקאי, לאחר המשבר הגדול, אז הוקם מערך הביטוח הלאומי האמריקאי שנועד לספק סעד לכל הנזקקים.
כיום שוב עולה החשש מאבטלה המונית לאור הגלובליזציה של שוק העבודה (שמביאה להעברת מפעלים מהמערב למדינות עולם שלישי) והרובוטיזציה (שמייתרת את העבודה האנושית), המביאות להורדה מתמשכת במחירי הסחורות במדינות המערב, אך גם למשבר תעסוקה חריף.
הצפי הוא לעלייה ממשית ומסוכנת במספר המובטלים, עד למאות אלפים בישראל ועשרות מיליונים במדינות המערב. העתידן רוברט תיאובולד הזהיר מפני תרחיש כזה כבר ב־1963, וכמענה לכך הציע להעניק הכנסה בסיסית לכולם ולוותר על כל מערך הרווחה הקיים, שנשען בצורה כזו או אחרת על מדדי הכנסה – מה שהופך לבלתי אפשרי בעולם שבו העבודה נהפכת לקשה להשגה.
מתיו זבולינסקי, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת סן דייגו, אמר לאתר Quartz שהאתגר הגדול של מודל ההכנסה הבסיסית הוא במידת הבשלות של הציבור שאמור לקבל אותו. לדבריו, הדבר תלוי בתודעה הציבורית ובהסכמה חברתית, ואלו מותנות בהבנה כיצד עובד מודל כזה, ומה הוא אמור להשיג – האם, למשל, זהו תחליף לשירותים חיוניים למוגבלים, כגון תרופות מיוחדות או לקהילה כגון חינוך ושיטור, בשם השוויון? האם פירוש הדבר שעניים ועשירים יקבלו אותו דבר? לא בטוח שכולם יהיו מוכנים לקבל את הרעיון הזה, מזהיר זבולינסקי. לעומתו, פרופ' קארל ווילדרקוויסט, מבכירי הרשת העולמית להכנסה בסיסית BIEN (Basic Income Earth Network), אומר כי שאלות אלו אמנם חשובות, אך הן עשויות להיפתר בקלות, אם נראה בהכנסה הבסיסית זכות יסוד אזרחית.
עמיתו של ווילדרקוויסט ל־BIEN, גאי סטנדינג, חוקר באוניברסיטת לונדון, נוגע בנקודה רגישה של הסדר החברתי וטוען כי בעמק הסיליקון, ובכלל בקרב המרוויחים מהשיטה הכלכלית של ימינו והצפויה בעתיד, המוטיבציה ליישם הכנסה בסיסית שונה מזו של אלה שמבקשים לייעל את הטיפול בנזקקים. בראיון ל"ניו יורק טיימס" אמר סטנדינג כי בקרב האליטות מתבססת ההבנה כי אי השוויון המחריף נהפך למסוכן מבחינה פוליטית, ומסביר שבמשך שנים המדינות הבטיחו תעסוקה מלאה ופעלו בכדי להשיג זאת, ובמקביל השיקו מערך של דמי אבטלה, המיועדים לסייע למי שמובטל באופן זמני כתוצאה ממחזורים כלכליים טבעיים.
פרופ' מתיו זבולינסקי מאוניברסיטת סן דייגו אמר לאתר Quartz שהאתגר הגדול של מודל ההכנסה הבסיסית הוא במידת הבשלות של הציבור שאמור לקבל אותו. לדבריו, הדבר תלוי בתודעה הציבורית ובהסכמה חברתית, ואלו מותנות בהבנה כיצד עובד מודל כזה, ומה הוא אמור להשיג
כיום, אומר סטנדינג, האבטלה הולכת ונעשית כרונית, כתוצאה משינוי באופי העבודה בכלל. תעסוקה מלאה נהפכת להיות פנטזיה שאינה בת־מימוש. אם כולם יהיו "נהגי אובר" או מועסקים באופן דומה ללא תנאים סוציאליים, כולם יהיו נזקקים. כיצד המדינה תוכל לטפל בהם?
סטנדינג אף קושר בין חוסר הנחת החברתי המתפתח לבין צמיחתם של משטרים קיצוניים בעולם כולו, והוא מדגיש במיוחד את משטרו של טראמפ, שנולד מתוך תחושת אי שוויון המשותפת לאנשים רבים מאוד. מתן הכנסה בסיסית אמור למנוע משיכה של חלקים נרחבים של החברה אל פוליטיקאים פופוליסטים כאלה ולפתור את בעיית הפרקריאט. שמו של המעמד החברתי הפגיע הזה עלה לראשונה בספרו של סטנדינג מ־2011, The Precariat: The New Dangerous Class. סטנדינג טען שמעמד זה, שהולך ומתרחב, נמצא בחוסר ביטחון כלכלי ותעסוקתי ללא כל פתרון ממשי, ואף מוריש את מצבו הרעוע אל הדורות הבאים. לדעתו, יש צורך בשינוי מוחלט של האופן שבו אנו מתייחסים למעמד זה, שינוי שצריך להביא בחשבון את הרעיון של הכנסה בסיסית כמענה לחוסר היציבות הכלכלית.
דברים דומים השמיע גם מייקל סנדל, פילוסוף פוליטי מהרווארד, בפאנל בכנס דאבוס האחרון. סנדל אמר שיש להפריד בין הטענות בדבר שיפור מנגנוני הרווחה, לבין האינטרס של עמק הסיליקון. מבחינתם של בכירי התעשייה הטכנולוגית, טען, הדבר החשוב הוא למנוע את התערערותו של הסדר החברתי. גם יאניס וארופקיס, שר האוצר לשעבר של יוון, טען ב־2013 שכדי לרסן את הקונפליקטים החברתיים המחמירים ככל שאי השוויון מעמיק, לא תהיה ברירה אלא ליישם את השיטה. בדעה זו מחזיק גם חתן פרס נובל לכלכלה מ־2015, אנגוס דיטון, שטען בשנה שעברה כי אחת הדרכים לרסן את אי השוויון היא מתן הכנסה בסיסית.
לעומתם, רוברט גורדון, כלכלן מאוניברסיטת נורת'ווסט בארצות הברית, סבור כי המדינה תרוויח יותר אם תשקיע בשכר מינימום ובהתאמות של מערכת המס, ובעיקר אם תפנה השקעות לחינוך ולהבאתם של העניים למצב שבו הם יוכלו להתחרות בבעלי האמצעים. במקום לפזר כסף מהליקופטר, אומר גורדון, המדינה יכולה וצריכה לתת מענה לקשיים של מי שבאמת נזקק לעזרה, ולהשקיע בלמידה כיצד לעשות זאת נכון. בכל מקרה, הוא אומר, עולם שבו יקומו הרובוטים על יוצריהם ויהפכו את בני האדם למיותרים הוא עולם דמיוני שאין אנו קרובים אליו כלל, וייתכן כי הבעיות שעולם עתידי זה ייצור ייפתרו מעצמן. ואם כך, למה לבזבז את הכסף כבר מעכשיו?
מחקר של MIT מ־2016 מחזק את דבריו המרגיעים של גורדון, ומראה כי לא מעט מהחששות מפני עלייתם של הרובוטים אינם מבוססים. ההנחה ששוק העבודה יהיה מורכב מהרבה רובוטים, מעט עובדים והרבה אנשים מובטלים היא שגויה, נטען במחקר, מאחר שייתכן בהחלט שבמקביל יצמחו לא מעט עבודות חדשות, שאותן אין אנו מסוגלים להעלות כיום על הדעת.
גם השבועון הכלכלי "אקונומיסט" שופך מים קרים על ההצעות לחלק הכנסה בסיסית. במאמר שפורסם ב־2013 נטען כי הכנסה בסיסית לכל לא באמת תפתור את בעיית אי השוויון, מאחר שהיא לא תשפיע על הנגישות למוקדי כוח, אופי שוק העבודה וכדומה. לעמדה זו שותף גם ארגון OECD. בנייר עמדה שפרסם הארגון ב־2016 נטען כי חלוקת הכנסה בסיסית דווקא תחמיר את העוני, שכן מדינות יפסיקו לחפש את האזרחים שזקוקים לעזרתן ולטפל בהם. זאת ועוד: כדי לממן את השיטה החדשה, חלק מהמדינות יצטרכו להעלות מסים, במטרה להגיע לאותה רמת רווחה שהן מעניקות כיום. ללא הגדלת תקציבי הרווחה, התוצאה, חוזים בארגון, תהיה פגיעה בחברה ככלל ובעניים בפרט.
אפשרות לחיים טובים יותר
הצדקה אחרת למתן הכנסה בסיסית היא שכך יהיה אפשר לשחרר את האנשים מהמרדף היומיומי אחרי תנאי קיום, מה שיאפשר להם לתרום יותר לכלכלה, מאחר שהם יוכלו לצרוך יותר וליצור סביבה חברתית טובה יותר. על רקע דברים אלה יש להבין את הצעתו של מנכ"ל פייסבוק. בנאומו בהרווארד במאי, טען צוקרברג כי אין זה הוגן שיש מיליארדר כמוהו אך יש גם מיליוני סטודנטים שלא יודעים איך לשלם את חובות שכר הלימוד שלהם, וסיפר שהוא לא מכיר יזמים שנמנעו מלהגשים את חלומם בגלל חשש שלא יעשו כסף, אך הוא כן מכיר כאלה שפחדו מכישלון מאחר שלא היתה להם רשת ביטחון.
הכנסה בסיסית אמורה לפתור בעיה זו, לדעתו, ולהעניק לכל יזם את תחושת הביטחון שתאפשר לו ליטול סיכונים. צוקרברג מציע לנסח אמנה חברתית חדשה שתקדם לא רק שוויון וזכויות אלא גם משמעות ותכלית, שלא ניתנות למדידה מתמטית בצורה של תוצר לאומי.
ברוח מתווה זה לחיים טובים יותר, טוענים ליה אטינגר וד"ר עופר סיטבון ממכון שחרית כי הכנסה בסיסית לכל אדם תאפשר לכל אחד לעסוק במה שמעניין אותו ללא מחשבה כמה הוא ירוויח מזה. בנייר עמדה שפרסמו ב־2016, הם טוענים כי משכורת בסיס תהיה מקור לחירות אישית ותאפשר לעובדים לדרוש שכר הוגן עבור עבודות קשות. זאת בניגוד למצב כיום, שבו רבים נאלצים להסכים לתנאי עבודה מבזים ואף מסוכנים בשכר נמוך, רק מאחר שאינם יכולים להרשות לעצמם לאבד את מקור פרנסתם היחיד.
גם הפילוסוף הבלגי בן ימינו פיליפ ון פארי, הנמנה עם מייסדי BEIN, תומך במתן הכנסה בסיסית מאותה סיבה. חופש, אומר ון פארי, הוא ההצדקה היחידה האפשרית לקפיטליזם של ימינו, ורק מתן הכנסה בסיסית יעניק את החירות הבסיסית לכל אדם לבחור את פעולותיו ללא תלות כלכלית באחרים ובעיקר ללא תלות בבעלי ההון. חירות זו, לדבריו, לא מתמצה רק ביכולת לבחור מה לעשות, אלא היא גם החופש מכפייה של השיקולים הכלכליים התמידיים במצב של מחסור בכסף, ומתבטאת גם בחירות פוליטית שהיא חירותו הבסיסית של האדם.
נשיא חממת ההייטק Y קומבינטור, סם אלטמן, תומך אף הוא במתן שכר בסיסי ורואה בו מחולל של אושר אישי, אולם הוא גם מביע הסתייגות מהתוצאות של יישום מלא של השיטה, וסבור כי מה שעובד במדינות עולם שלישי עניות, שם אכן מתן הכנסה בסיסית הגביר את האושר ואת ההזדמנויות של המקבלים, לא יעבוד באותה צורה במדינות המתקדמות, וכי חלוקת הכסף לא באמת תהפוך את האנשים למאושרים יותר ותורמים לחברה. בראיון ל"ביזנס אינסיידר" השנה, טען אלטמן כי ייתכן דווקא שלא מעט ממקבלי ההכנסה הבסיסית יעדיפו לממש את החירות שלהם בדרך של אסקפיזם, ויבחרו לשבת בבית ולשקוע בעולם הווירטואלי הממוחשב, שיהווה עבורם מפלט בידורי זול וזמין מהמציאות של עידן הרובוטים המאיים.
ייתכן שחלק מהניסויים שמתקיימים כיום יוכיחו שמתן כסף עשוי באמת לפתור חלק מבעיות הקיום ברחבי העולם, ובזול יותר מאשר המנגנונים הקיימים כיום. ייתכן גם שחלק מהניסויים הללו יוכיחו שעלותה של הכנסה בסיסית היא למעשה גבוהה יותר מזו של ההוצאה הממשלתית על רווחה כיום, ושבמקום הכנסה לכולם, עדיף ויעיל יותר לממן נזקקים באופן ממוקד. ייתכן שיום אחד ההכנסה הבסיסית תיחשב כאחת מזכויות האדם הבסיסיות, כפי שזכויות אחרות שהיו שמורות לעשירים ולאליטה נהפכו להיות נחלת הכלל. ייתכן.
אולם מה שיתברר בסופם של ניסויים אלה הוא תשובה לשאלות שמעניינות ביותר את האדם משחר ימיו: האם העוני הוא תוצאה של אופי אישי או של מערכת חברתית שיוצרת אותו? האם אנו עובדים בשביל השכר או בשביל משמעות ותחושת מימוש עצמי? האם כשנהיה משוחררים מהמרדף אחר הכסף נוכל לעשות באמת את מה שאנחנו רוצים? ומה אנחנו באמת רוצים?
האם אתם מוכנים להשתתף בניסוי החברתי הגדול ביותר מאז נוסד העידן הקפיטליסטי?
יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
אפל רוצה להילחם בהוליווד ובנטפליקס עם תוכן מקורי במיליארד דולר
בתקופת סער, פירון ובנט: התקציב לתלמיד דתי עקף את כולם