פשיטת הרגל האכזרית של דטרויט ב-2013 הידהדה ברחבי העולם. בירת המכוניות של ארה"ב, שהיתה אייקון של עוצמה אמריקאית והוכחה פועמת לשגשוג הקפיטליזם בעידן שבו אמריקאים ייצרו דברים באמריקה, קרסה בעקבות חובות מצטברים של 16 מיליארד דולר ונטישה המונית של מאות אלפי אנשים. התקשורת הכריזה על מותה של עיר, והציגה תמונות עגומות של בנייני משרדים נטושים, עזובה ושדרות של בתי רפאים שנמכרים תמורת דולר אחד. דטרויט נהפכה לסמל דעיכתה של ארה"ב.
ואז, בלי רעש תקשורתי, בלי עזרה ממשלתית ובלי תוכנית מוגדרת, יזמים צעירים החלו לחזור אל העיר — ולהקים דווקא בה עסקים חדשים. אליס בראון, למשל, הקימה חברת תה קר, ובשנה שעברה נכללה ברשימת 30 היזמים המבטיחים של מגזין "פורבס" עד גיל 30. בוב מארש הקים סטארט־אפ בשם לבל־אלבן שנועד להגביר מוטיווציה של עובדי מכירות. לביב רחמן עבר לדטרויט אחרי שסיים תואר בביוטכנולוגיה באוניברסיטת ג׳ונס הופקינס והשתלב בסטארט־אפ מייסון, שמפתח מכשירים מבוססי אנדרואיד. דקסטינה בוקר הגיעה מ–MIT כדי להשתלב בחברת ההון סיכון רוק ונצ׳רז. כמוהם יש עוד עשרות יזמים ואלפי עובדים, שמפיחים חיים באחד המקומות המאתגרים בארה״ב.
ארבע שנים אחרי קריסתה, דטרויט היא עיר שקמה לתחייה, בעיקר בזכות שיקום של הדאונטאון ההיסטורי שלה, שבו מתפתחת כיום קהילה של סטארט־אפיסטים. ההצלחה שלהם מניבה לא רק השקעות מצד קרנות הון סיכון, פילנתרופים וגופי מחקר אקדמיים, אלא גם מושכת לעיר את התותחים הכבדים של הכלכלה האמריקאית.
לא מדובר רק בענקיות הרכב ג׳נרל מוטורס ופורד, שדטרויט היא אכסניית הייצור המרכזית שלהן כבר 100 שנה, אלא גם בנקים גדולים כמו ג׳יי.פי מורגן. הבנק, שנכסיו בעיר מוערכים בשווי של 2 מיליארד דולר, החל להשקיע בעסקים קטנים ובסטארט־אפים בדטרויט בעשרות מיליוני דולרים. בשנים האחרונות מימן הבנק יותר מ–100 עסקים חדשים, יצר קרוב ל–2,000 משרות בעיר וסיפק הכשרה מקצועית ל–15 אלף איש, באחת הערים העניות בארה״ב, שבה האבטלה עדיין חגה מעל 10% — יותר מפי שניים מהשיעור הארצי (4.3%).
מ-18% אבטלה - לעיר השלישית הכי עשירה בעולם
אחד האנשים שעוקבים מקרוב אחר תחייתה מחדש של דטרויט הוא ברוס כץ, מומחה עולמי לכלכלת ערים וחוקר בכיר במכון ברוקינגס, שכיהן כראש הסגל של משרד השיכון הפדרלי תחת נשיאי ארה"ב לשעבר ברק אובמה וביל קלינטון. לפני 20 שנה הקים כץ במכון את התוכנית לחקר מטרופולינים, שמתמקד בהזדמנויות ובאתגרים של תהליך העיור הגלובלי.
"דטרויט היא אחת הערים הכי מלהיבות בארה"ב, כי קבוצה שלמה של יזמים ומובילים בעיר החליטו להשקיע בדאונטאון שלה", אומר כץ בראיון, במסגרת השתתפותו בכנס ״פיתוח רובעי חדשנות״ שנערך בחיפה בתחילת החודש. ״אותם יזמים רכשו עשרות מבנים בזול והשכירו אותם לסטארט־אפיסטים ולבעלי עסקים. מי שמוביל את התחיה של דטרויט הם יזמים פרטיים בשיתוף קמפוסים אקדמיים, וראש העיר מייק דאגן, שמחזק את המהלך הזה. אנחנו רואים תחייה של ערים לא בגלל הממשלה, אלא בגלל רוח יוזמה של יזמים ושל קהילה אזרחית. אנשים פשוט רוצים להיות במקומות מעניינים, ודטרויט היא עיר מדהימה. להמר על דטרויט היום זה הימור מוצלח מאוד. אם אתה רוצה להרגיש טוב לגבי ארה"ב — לך לדטרויט".
הכנס בחיפה, שהתקיים בשיתוף המועצה הלאומית לכלכלה, עיריית חיפה, משרד הבינוי והשיכון ובכירים במכון ברוקינגס, עסק בתפישת Innovation Districts — רובעי חדשנות, שאותה מוביל כץ, שלפיה מנועי חדשנות עם דגש על סטארט־אפים והיי־טק, מתפתחים ברובעים מצומצמים במרכז ערים גדולות. במסגרת הכנס ביקרו חוקרי המכון גם בירושלים, תל אביב ובאר שבע.
ב–2013 פירסם כץ את הספר "המהפכה המטרופולינית" (The Metropolitan Revolution), שבו הוא שוטח את התפישה המרכזית שלו, שלפיה ערים החליפו את הממשלות כחוד החנית בתחומי חדשנות של מדיניות ובפתרון בעיות — בארה"ב וברחבי העולם כולו. בחודש הבא ייצא ספרו החדש, "הלוקליזם החדש" (The New Localism), שמהווה מעין ספר המשך לספרו הקודם.
אם שואלים את כץ, הקרבה היא הכל. אם פעם עובדים נסעו במכונית מהבית בפרבר למשרדי החברה מחוץ לעיר, ושם שמרו על הרעיונות שלהם בבידוד, כיום עובדים רוצים לעבוד במרכזים אורבניים שבהם הכל במרחק הליכה, שבהם הם יכולים לפגוש אנשים מחברות אחרות ולהחליף עמם רעיונות. חברות עסקיות רוצות להיות בקרבת חברות אחרות, מעבדות מחקר ואוניברסיטאות, כדי שרעיונות טובים ייהפכו למוצרים טובים עבור השוק הרחב. כך נוצרים רובעי חדשנות, שנהפכים בשנים האחרונות לכוח מניע עתיר פוטנציאל של ערים — גדולות וקטנות, גלובליות ומקומיות, עשירות ועניות.
בספרו מדגים כץ כיצד רובעי חדשנות מניעים קדימה עשרות ערים ברחבי העולם — גם ערים גלובליות כמו ברצלונה, ברלין, לונדון וטורונטו, לצד ערים אזוריות יותר כמו שטוקהולם, המבורג, קופנהגן, הלסינקי, סיאטל ומונטריאול.
"יש דבר אחד לגבי דטרויט שמדהים אותי — אני שואל יזמים 'למה אתם כאן?' אתם יכולים להיות בעמק הסיליקון, בניו יורק, בבוסטון. והם אומרים לי — אני לא רוצה רק לפתח חברה עסקית, אני רוצה לפתח עיר. גם בחיפה זה קרה לי. דיברתי עם סטארט־אפיסט שהסביר לי שהוא רוצה להיות חלק מקהילה שתחייה את העיר. כשהדבר הזה צובר תנופה — הוא נעשה מדבק".
מהו הקושי הכי גדול כיום של 'ערים שבורות', ואיך ניתן לפתור אותו?
כץ: "הקושי הכי גדול הוא לשנות את תבנית החשיבה. אני הולך להרבה ערים ואנשים שם אומרים לי — 'אנחנו תפרנים, יש לנו מלא חובות וגירעונות של קרנות הפנסיה'. ואני אומר להם — 'תתמקדו במה שיש לכם — הנכסים שבהם אתם מחזיקים'. ערים מחזיקות בהון ציבורי אדיר — מבנים ציבוריים, קרקע ציבורית, תשתיות, מערכות תחבורה. בוא ניקח את המקרה של קופנהגן. לפני 30 שנה העיר הזאת היתה תפרנית, עם 18% אבטלה. ואז הם לקחו את הנמל שלהם, הקימו חברה עירונית לפיתוח הנמל, חידשו אותו, וכיום קופנהגן היא העיר השלישית הכי עשירה בעולם. זאת דוגמה נהדרת לאופן שבו ערים נוטלות את היוזמה בידיהן.
"אני תמיד שואל ערים: האם אתן יודעות אילו נכסים יש לכן? ישראל היא מקרה מצוין לניצול נכון של הון ציבורי בערים, כי הממשלה מחזיקה בכל כך הרבה נכסים בערים — בארה"ב זה בדרך כלל 25% מהנכסים, בישראל זה הרבה־הרבה יותר מזה, כי חלק משמעותי מהקרקעות מוחזקות על ידי מינהל מקרקעי ישראל".
אתה מהלל את החשיבות של מטרופולינים גדולים בעידן הנוכחי ומגדיר אותו "מהפכת המטרופולינים". אבל ערי־על תמיד היו בחזית של העולם מבחינת החשיבות וההשפעה שלהן — מניו יורק לברלין ועד בייג׳ין וטוקיו. אתה בעצמך אמרת בעבר שלפני שהיו מדינות לאום, תמיד היו ערים. אז מה בדיוק השתנה בדור האחרון בחשיבותן של ערים?
״מה שהשתנה הוא בעיקר מהפכת הטכנולוגיה, שמאפשרת היפר־קישוריות, בתוך הערים וביניהן — מה שאומר שכשעיר אחת מוצאת פתרון למשהו, עוד עשרות ערים בעולם יכולות לאמץ את הפתרון הזה. הכלכלה כיום גלובלית לחלוטין, ואתה יכול להמציא פתרון — כמו שעושים בישראל בערך כל חמש דקות, – או לאמץ אותו ממקומות אחרים בעולם.
"אני חושב שערים חשובות יותר מאי־פעם מבחינה כלכלית־חברתית, משום שהכלכלה של הערים כיום מרושתת כולה — בין אם כאן או בארה"ב או בכל כלכלה מפותחת בעולם, וזה חלק מהעידן הפוסט־תעשייתי. הכלכלה יוצרת חיבורים בין אקדמיה, יזמים, היי־טק ומדע. אנשים רוצים להיות יותר ויותר במקומות שמספקים להם ערך מוסף, ולכן אנחנו רואים עלייה טבעית בחשיבותן וביקושן של ערים בעידן הפוסט־פרברי. מה שעוד קורה הוא שכדי לפתור את הבעיות הגדולות ביותר או למנף את ההזדמנויות הגדולות ביותר, יש צורך בפתרונות משולבים — וערים הן זירה משולבת של פעילות".
"המפתח הוא התפישה המנטלית"
לדברי כץ, "כיום אנחנו נמצאים בעידן אורבני. רבים תופשים את מוקד הכוח הפוליטי־כלכלי בממשלה, אז ערים לכאורה נתפשות כבעלות כוח רק אם לממשלה יש כוח. אבל אני רואה זאת אחרת: לעיר יש כוח, כלכלי ואזרחי, וכשהן מצליחות — זה מספק להן עוד הכנסות וממנף את העיר כולה, בלי קשר לממשלה.
"אני חושב שבקשר בין ערים לממשלות המאה ה–21 היא Bottom Up — מהערים אל הממשלות המרכזיות, בעוד שהמאה ה–20 היתה ההפך — ממשלה גדולה ומעורבת שמובילה את התהליכים וגוררת אחריה את הערים. המאה ה–20 היתה מאה שבה היה קשר הדוק בין המקומי ללאומי — בין העיר לממשלה. אנחנו עכשיו במאה שיש בה קשר בין המקומי לגלובלי. כל עיר קיימת בזכות עצמה כמובן — כמו חיפה וירושלים — אבל הן גם חלק מרשת ערים עולמית".
איך בדיוק ערים גדולות משפיעות על מדיניות ממשלתית ועל חוקים?
״קח לדוגמה את תחום שינויי האקלים — אחד התחומים הכי גלובליים שיש. אבל מה שקורה בשינויי אקלים הוא שהרבה מתחומי האחריות בתחום הזה נמצא בידיהן של ערים. ערים מחויבות לטפל בדברים כמו פליטות גזי חממה, אנרגיה נקייה, פסולת, והאופן שבו ערים מכופפות את המדיניות של המדינות הוא, למשל, כשהן מתחייבות לפרויקטים חשובים ופורצי דרך — זה בפני עצמו מעצב מדיניות. כשעבדתי אצל ביל קלינטון ראיתי בעיניים שלי שמדינות לא מובילות, הן נגררות. ערים מובילות את הדרך, והמדינות הולכות אחריהן".
איך אתה רואה ערים בישראל בהיבט של רובעי חדשנות? הרי תל אביב היא עשירה, מפותחת ומחוברת להיי־טק, ולכן היא תסתדר. אבל האם ערים חלשות יחסית, כמו באר שבע, חיפה וירושלים יכולות לפתח רובע חדשנות משמעותי ומשגשג?
״ראשית, אני לא חושב על ישראל כמדינה, אלא כעל עיר־מדינה — City–State, כי היא קטנה מאוד. אני רואה את ישראל כעיר־מדינה של היי־טק, כמו עמק הסיליקון — ואלה הן שתי ערי־מדינה המובילות בהיי־טק העולמי. לוס אנג׳לס, פאלו אלטו וסן פרנסיסקו זה כמו באר שבע, תל אביב וחיפה. וכשאני מסתכל על הערים בישראל, כל מה שאני רואה זה נכסים. בחיפה למשל, יש עיר תחתית נהדרת ונמל שעובר מהפכה. חיפה היא יהלום. יש בה הזדמנות אדירה להראות דרך חדשה של חברה מלוכדת בין ערבים ליהודים.
"לירושלים יש נכסים אדירים וייחודיים, ובקרוב היא תהיה מחוברת ברכבת לתל אביב בחצי שעה. זה כלום. בירושלים צומחת תעשייה של מכוניות אוטונומיות עם מובילאיי, ותעשייה רפואית פורצת דרך — יש לעיר הזאת מובילות עולמית בתחומים האלה. באר שבע היא מוקד לתעשיית הסייבר, עם כל בסיסי הצבא סביבה.
"הישראליים מאוד משכילים, מחוברים והיי־טקיים. יש להם קשר חזק מאוד לארה"ב ולאירופה, ולכן ישראל היא כנראה אחת מהמדינות המקושרות גלובליות הכי טוב. עם זאת, צריכה להיות מודעות חזקה לההתפתחות של ישראל כעיר־מדינה, כי זה מה שיוכל לחזק את הערים ולהוריד את הלחץ מתל אביב. ברוב הערים האמריקאיות אין מקום כמו הטכניון, אין חברות כמו מובילאיי, כך שיש כאן נקודת זינוק נהדרת לערים כמו ירושלים וחיפה. אבל שוב, המפתח הוא התפישה המנטלית. יש כאן צורך בשינוי בחשיבה. כל השאר יבוא מעצמו".
אבל אנחנו גם רואים שכשחברות היי־טק נכנסות למרכזי ערים יחד עם אלפי עובדים, מחירי הדיור מזנקים ותושבים רבים נאלצים לעזוב את העיר — מה שגורם נזק לתרבות האורבנית ולגיוון האנושי בעיר. בסן פרנסיסקו, למשל, טוויטר ואובר נכנסו ותרמו לזינוק במחירי הדיור. כמה אנשים יכולים להרשות לעצמם דירת חדר ב–3,000 דולר בחודש, ולמה אין כמעט דיור בר־השגה?
״לערים יש כוח אדיר כדי לספק דיור בר־השגה ולבנות דיור בר־השגה — מה שהן לא עושות. הן לא עושות זאת כי הן מעדיפות להשאיר את ההיצע נמוך, כדי שהמחירים ימשיכו לעלות. אנחנו צריכים להבין שדיור בר־השגה זה עניין מקומי, לא לאומי — ערים יושבות על עושר גדול. ניו יורק היא אחת הערים העשירות בעולם. סן פרנסיסקו היא עיר עשירה ביותר. אבל המכניזם לניצול העושר הזה לטובת דברים כמו דיור בר־השגה לא קיים בארה"ב. הוא כן קיים בצפון אירופה — בהלסינקי, בקופנהגן, בהמבורג. הוא לא קיים בארה״ב מפני שאנחנו עדיין לא מתנהגים כמו בוגרים במדיניות המקומית. במשך שנים רבות חיכינו שהממשלה המרכזית תעשה את זה, ומה שאנחנו צריכים זה פרץ של חדשנות במדיניות המקומית. אנחנו צריכים לאמץ את המודלים של ערים בצפון אירופה וחייבים להבין מדוע חלק מהערים אירופיות כאלה עובדות טוב יותר מאשר בארה"ב — ובישראל. העולם הוא אורבני ולכן אסור לחשוב בצורה אנכית יותר — עיר מול ממשלה, אלא בצורה רוחבית — עיר מול עיר".
איך הנשיא לשעבר אובמה ניסה להתמודד עם דעיכתן של ערים רבות בעקבות המשבר הפיננסי ב–2008?ֿ
״אובמה הגיב מהר מאוד למשבר — 750 מיליארד דולר הושקעו בשיא המשבר על ידי הממשלה הפדרלית בתשתיות, דיור, טכנולוגיות של אנרגיה חדשה וחוקים בנקאיים חדשים שנועדו לרסן את כוחם של הבנקים הגדולים. בנוסף, אובמה גיבש מדיניות פדרלית כלכלית שתקדם חדשנות, ייצור ויצוא, במקום להתמקד בצריכה. חלק גדול מההתאוששות נבע מיצוא וייצור, כי ענף הנד"לן קרס, וענף הצריכה הפרטית קרס. מה שראינו הוא חשיבה מחדש של המיקוד הכלכלי.
"עכשיו, עם דונלד טראמפ כנשיא, אין חשיבה בכלל. אבל ארה״ב תשרוד. זאת מדינה חזקה ובעלת חברה עוצמתית, עם 50 מדינות שבהן החלטות מתקבלות על ידי הרבה מאוד אנשים. אנחנו כנראה ננצל את השנים של טראמפ כדי להיות אפילו יותר חדשניים לאור היעדר הפעולה של הממשלה הפדרלית.
"מאחר שהממשלה הפדרלית פשוט מתה כיום, היא חסרת יכולת כמעט לחלוטין, זה יוצר חברה שבה היוזמה היא 'מלמטה למעלה'. אבל מי שחושב שארה"ב מחכה שטראמפ יודח או יעזוב את התפקיד, טועה. ארה"ב נעה קדימה כל הזמן, במאות ערים ברחבי המדינה".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
"כאן" מסיים את כל פעילות מיקור החוץ בתחום האקטואליה
תושבי החוץ ממשיכים לנטוש את ירושלים
