הם איבדו את הכל, והפכו לשקופים עבור רוב האנשים. ללא קורת גג לראשם, הם מתמודדים עם המציאות העגומה של חיי הרחוב. הסיפורים של דרי הרחוב, ההומלסים, מגוונים כמו מספרם: אובדן מקומות עבודה, עיקולים, אבטלה, חוסר יכולת לשלם שכר דירה, אלימות, היעדר תמיכה משפחתית, שימוש בסמים, אלכוהוליזם, מחלות נפש, ומשברים אישיים. כל מדינה מתייחסת אל דרי הרחוב בצורה אחרת, ומוצאת להם פתרונות אחרים. מהם הפתרונות האלה? ואיזה מקום בעולם נחשב לגרוע ביותר עבור הומלסים?
לדברי מריה פודגייצקי, מפקחת ארצית לטיפול בדרי רחוב במשרד הרווחה, בישראל, למעט פליטים ושוהים בלתי חוקיים, יש כיום כ-1,800 דרי רחוב מטופלים. 1,000 מתוכם מאוכלסים בדירות שכורות עם סיוע בשכר דירה. כ- 800-900 איש לנים כיום ברחוב וכמחצית מהם מוכרים למשרד הרווחה.
עוד ב-mako כסף:
- המפה: איפה תמצאו שכר דירה נורמלי במרכז
- אופס, השיטה הכלכלית שלנו היא כישלון
- למה עשירים מבלים יותר זמן עם חברים?
על פי נתוני משרד הרווחה (המעודכנים לשנת 2014), 83 אחוז מההומלסים הם גברים. 55 אחוז מהם הם יוצאי חבר העמים. תל אביב היא שבו נמצא רובם המכריע, למעלה מ-700 דרי רחוב. בירושלים ישנם כ-200 דרי רחוב, בחיפה 160 ובאשדוד 100.
"בחלק מהמדינות בעולם דרי רחוב הם קשישים או ילדים. בישראל לעומת זאת, אין ילדים דרי רחוב בגלל חוק הגנה על חוסים, ולכן ילדים מיידית נלקחים מהרחוב, גם קשישים זכאים למסגרות של שירות לאזרחים ותיקים", אומרת מריה פודגייצקי, מפקחת ארצית לטיפול בדרי רחוב במשרד הרווחה.
אולם האם זהו המספר האמיתי של ההומלסים בישראל? על פי ארגון FEANTSA האירופי, המטפל בדרי רחוב, חסר בית הוא מי שאין לו קורת גג, נמצא במוסדות או בתי מחסה, חי בדיור לא בטוח בשל מצבים של סיכון או אלימות בתוך הבית, או חי במגורים לא הולמים: קרוואנים, מגורים לא חוקיים, צפיפות קיצונית. ההגדרה הזו מכירה בחוסר היציבות של משקי בית פגיעים בנקודות זמן שונות.
לכן, המספרים האמיתיים של דרי הרחוב תלויים בעיקר במבט וברוחב ההגדרה. "אם משרד הרווחה מדבר על 2,500-3,000 דרי רחוב, מחישובים שלי המתבססים על חסרי דיור באירופה ובאוסטרליה אנו מדברים על 30,000 אנשים חסרי בית במדינת ישראל", אומר ד"ר שמוליק שיינטוך, מבית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר,
ואם כבר עסקנו בהגדרות, חשוב לציין שלאורך הדרך היו גם מחלוקות על הסיבות שמביאות אנשים להיות חסרי בית: "אחרי ארבעה עשורים, בהם החוקרים התווכחו האם אנשים הופכים לחסרי בית בגלל סיבות אישיות או מבניות הגיעו להסכמה גורפת בספרות שסיבות מבניות - שוק הדיור, התעסוקה וקצבאות – הן אלה שיכריעו האם אנשים במדינה מסוימת יגיעו לרחוב. סיבות אישיות כמו התמכרות, מחלות נפש יצביעו על סיכון גבוה יותר להגיע לרחוב", מציין ד"ר שיינטוך.
איך מתמודדת ישראל עם הומלסים, לפחות עם אלה שהיא מכירה בהם? בישראל על פי החוק, מותר לישון ברחוב, לכן הרשויות פועלות בעיקר לצמצם את התופעה. הטיפול בדרי הרחוב בישראל נעשה על ידי משרד הרווחה, משרד השיכון, ביטוח לאומי, ומשרד הבריאות. הרשות המקומית, שמשרד הרווחה מפעיל ומתקצב אותה, מוציאה סיורים וניידות לאיתור הומלסים, או מאתרת הומלסים על ידי הפיקוח העירוני. לעיתים, מתקבלות גם פניות מאזרחים על אנשים הנמצאים תחת השפעת אלכוהול או במצבים קשים אחרים, ולרוב הם יופנו לטיפול.
התקציב השנתי של משרד הרווחה לטיפול בדרי רחוב עומד על 14 מיליון שנה, בנוסף, הרשויות המקומיות מקצות 25 אחוז מהתקציב לטיפול בנושא דרי הרחוב. מהביטוח הלאומי מקבלים ההומלסים 1,620 שקל. בשנה האחרונה, הוגדל הסיוע בשכר דירה ממשרד השיכון והבינוי, הודות לפעילותה של חברת הכנסת מירב בן ארי, ודרי הרחוב זכאים למשך ארבע שנים לסיוע חודשי בסך 1,100 שקלים. בחלק מהרשויות יש מקלטים בהם אפשר להתקלח, לאכול וללון. ולרובם מוצעת אפשרות של הוסטל תעסוקתי, מסגרת טיפולית או יציאה לדיור עצמאי או לבית משותף.
לא רוצה להיגמל? לא צריך
במדינות אחרות נוקטים בגישה מעט שונה לטיפול בבעיה. בשנת 1992 הקימה עמותה פרטית בארה"ב את תוכנית "דיור תחילה" pathways to housing – housing first. לאחר שהריצו פיילוטים לתוכנית בקנדה ובאירופה, התוכנית פועלת כיום בעשרות מדינות וביותר מ-100 ערים בארה"ב. לדברי ד"ר שיינטוך התוכנית מציעה שני דברים: דיור קבוע באופן מיידי, ותמיכה במשך 24/7.
"כסף לא בהכרח יעשה את העבודה. הומלסים זקוקים לתמיכה מורכבת יותר. תרופות פסיכיאטריות, עזרה בגמילה", אומר ד"ר שיינטוך, "התוכנית דיור תחילה מספקת דיור קבוע, תמיכה רב מערכתית ושילוב בקהילה. המודל הזה מיושם במדינות אחרות ומלווה על ידי יחידה מניו יורק שמסייעת לארצות וערים אחרות להקים את התוכנית הזו".
שיינטוך מציין שבמדיניות הטיפול בחסרי הבית יש ארבע רמות שצריכות לפעול במשולב: מניעה, התערבות מוקדמת, התערבות בשעת חירום, ותמיכה ואסטרטגיה לטווח ארוך. "יש כל מיני שירותים שניתנים בכל אחת מהרמות האלו בעולם, אך דיור תחילה הוא ללא ספק "תפוח האדמה החם" של השירותים לחסרי בית.
בניו יורק, לדוגמא, הומלס שמתקבל לתוכנית יכול לבחור דירה אחת מתוך שלוש דירות שמציעים לו, באזור בעיר שמתאים לצרכיו, ללא התניית הדיור בקבלת טיפול ולהפריש 30 אחוז מהכנסותיו. "אם הומלס בניו יורק נכנס לדירה, ולא רוצה להיגמל מסמים, נשמרת לו עדיין הזכות להישאר שם, לעומת ישראל, שבה מחייבים להיות במסלול של שיקום. ניכר כי מאז הקמת התוכנית אחוזי ההצלחה עומדים על 85 אחוזים בשימור של מטופלים בתוכנית, והיא מוכיחה מדדי עלות - תועלת חיוביים. דרי הרחוב הצליחו לנהל חיים עצמאיים בקהילה, לחסוך במשאבים והיציבות בדיור נשמרה. אך הבעיה היא שאין מספיק כסף ולכן לא מצליחים לתת מענה לכולם", מוסיף ד"ר שיינטוך.
אלטרנטיבה מקומית: בית משותף
לפני מספר שנים נחשפה פודגייצקי במגזר הפרטי לפתרון הולם עבור דרי רחוב, הפשילה שרוולים וקידמה את הרעיון מול משרד השיכון וביטוח לאומי. כך הוקם הבית המשותף הראשון באשדוד שמתגוררים וחיים בו 10 הומלסים מזה שנתיים. הבית המשותף הוא למעשה וילה בשכונה יוקרתית באשדוד, שאותה מתפעלים אם או אב בית, הדואגים למחסורם של הדיירים, לאווירה ביתית ולמזון חם. בית משותף נוסף קיים גם בחדרה, בעוד כחודשיים יוקם אחד גם בבאר שבע ונכון להיום נעשים גם מאמצים להקים בית דומה בתל אביב.
פודגייצקי מסבירה שקיימות שתי גישות בטיפול בדרי רחוב או הומלסים. הגישה הראשונה היא גישת הרצף הטיפולי אשר רואה את האדם כלא מתפקד וכזקוק לטיפול. לכן יש לעזור ולתמוך בו על מנת שישתקם. זו הגישה שהייתה רווחת בישראל עד לפני מספר שנים. הגישה השנייה רואה את המכלול ודומה יותר לגישה של דיור תחילה. בעיית ההומלסים היא בעיה חברתית, והדבר הראשון שיש לעשות עבורם הוא לדאוג למגורים הולמים.
"ההצעה שלי הייתה שכל משרד ממשלתי ייתן משהו: הבטחת הכנסה או סיוע בשכר דירה. בינתיים זה הוכיח את עצמ., תנאי המחיה הולמים ואחוזי ההצלחה גבוהים- אף אחד לא נשר מהתכנית", אומרת פודגייצקי ומבהירה שהמכנה המשותף ועיקר הבעיה של אוכלוסיית ההומלסים הוא עוני, בדידות והדרה חברתית. בהיעדר תמיכה, גם אם העוני מטופל, הם יכולים להידרדר בקלות חזרה לרחוב, לכן סיפוק קורת גג ועבודה לא יפתרו את הבעיה.
"ראיתי מספיק מקרים שבהם, לאחר שאנשים כבר השתקמו ויצאו לחיים עצמאיים הם חזרו לרחוב. יש צורך במישהו שמכיר את המעידות והכאב שלהם, אחרי הכול מדובר כאן באנשים שהגיעו לתחתית, אף אחד לא מתגלגל לרחוב סתם ככה. מה שבעיקר עובד כאן זו העובדה שאין שעון חול, לדרי הרחוב יש וודאות וביטחון שהם יכולים לשהות שם ככל שירצו, וזאת לעומת כל המסגרות הטיפוליות שעד כה היו בעיקר זמניות".
בניגוד למסגרות הטיפוליות שהיו נהוגות עד היום במשרד הרווחה, גם הומלסים שמשתמשים (לא שימוש מאסיבי) בסמים ואלכוהוליסטים יתקבלו לבתים משותפים ויורחקו רק במקרים של פגיעה וונדליזם. "החברה מצפה שאם אדם משתקם הוא צריך לעבור הלאה. היום זה כבר לא כך. התפקיד שלנו כמדינה הוא ליצור המשכיות בטיפול בדרי רחוב. אם לא טוב לאדם מסוים במסגרת כלשהי, נבחן אופציה אחרת".
וכמה זה עולה לנו? משרדי הממשלה מממנים הכול, משכירות ועד מים וחשמל, ונותנים דמי כיס של 600 שקל לאדם. בסך הכול מדובר על השקעה של 5,000 שקל לאדם בחודש. "כל פתרון אחר הוא יקר יותר. מדובר באנשים שבגלל הידרדרותם ברחוב, מאושפזים לא מעט פעמים בשנה, עלות אשפוז ליום נעה סביב 2,000-2,500 שקל. הפתרון של בית משותף מוכיח את עצמו, כשכל משרדי הממשלה מספקים את התמיכה, עם כל הקשיים, זה פתרון שהמדינה יכולה לעמוד בו, כל פתרון אחר יהיה יקר יותר".
בית קטן, פתרון גדול
לפעמים לא רק עמותות ללא מטרות רווח או משרדים ממשלתיים פועלים למען חסרי הבית אלא גם האזרח הקטן שמצבם נוגע לליבו. אלביס סאמרס (38) תושב לוס אנג'לס העלה לפני כשנה את קמפיין מימון המונים על מנת שיוכל לבנות בתים זעירים עבור הומלסים בעירו. הרעיון הבריק במוחו לאחר שהתיידד עם אישה חסרת בית בשכונתו. עד כה הוא בנה 37 בתים זעירים שגודלם זעירים כ-1.80X 2.50 מטרים, ועלותם כ- 1,200 דולר לבניית כל בית. הבתים מאובזרים בפנלים סולאריים על הגג, וגלגלים כדי לנייד אותם בעיקר עבור צרכי ביוב.
אך בחודשים האחרונים, עובדי התברואה בעיר החרימו שלושה בתים בדרום לוס אנג'לס. "למרבה הצער, מבנים אלה הם מפגע בטיחותי", אמר קוני ליאנוס, דוברת ראש עיריית לוס אנג'לס, אריק גרסטי. "אנשים אלו חיים בתוך שטח כל כך קטן, מוגבל, ללא בידוד הולם, המשמעות של זה היא לסכן את חייהם".
מספר חסרי הבית בלוס אנג'לס נע בין 44 אלף איש שחיים ברחובות בכל שעות היום ל-82 אלף איש שממלאים את הרחוב בכל לילה נתון (גם כאן, המספר תלוי בעיקר בהגדרה של חסרי רחוב). רובם גברים רווקים, כשגילם הממוצע הוא 40. מחצית מחסרי הבית הם אפרו-אמריקאים, על אף שהם מהווים רק 9 אחוזים מכלל אוכלוסיית העיר.
תנאים קשים
ועדת האו"ם לזכויות אדם מעריכה כי יש בעולם 100 מיליון אנשים ללא קורת גג. מציאת פתרונות לחסרי הבית מהווה אתגר לא פשוט עבור ערים ומדינות רבות בעולם. ברוסיה לדוגמא, 3.4 אחוזים מכלל האוכלוסייה ללא קורת גג. רוב ההומלסים נמצאים במוסקבה, ולעיר אין שום תוכנית להילחם בבעיה למרות שחסרי בית הפכו לעניין נורמטיבי מאז מלחמת העולם השנייה. מנגד, ערים בארה"ב כגון פניקס וסן פרנסיסקו מגבירות את המשאבים לטיפול בחסרי הבית כמו למשל הרחבת מקומות עבודה - ההומלסים מתפרנסים ממכירת עיתונים.
מנילה שבפיליפינים היא העיר הכי גרועה להיות בה הומלס. מעבר לשיעור הכי גבוה בעולם של חסרי בית. על פי דו"ח של האו"ם מדובר ב-70 אלף איש שגרים ברחובות, מתוכם מספר עצום של ילדים, הנאלצים להתמודד עם בעיות בריאות קשות עקב התנאים המחפירים שבהם הם חיים: סמים, זנות ילדים שנגרמת בגלל פדופילים ותיירי סקס זרים, וסיכון גבוה להידבקות ב- HIV. כאשר האפיפיור ביקר בפיליפינים, ילדי רחוב רבים רוכזו וננעלו בכלובים בתמיכת הרשויות על מנת למנוע מכנופיות של קבצנים מלהתקרב אליו.
בג'קרטה שבאינדונזיה חיים מעל 28 אלף איש ברחוב. יש סברה כי תופעת חסרי הבית היא תולדה של שלטונו של הרודן סוהרטו, שממשלתו השתלטה על קרקעות בבעלות פרטית באצטלה של פיתוח, אך בפועל השתמשה בהן כדי להעשיר את עצמה. ואם זה לא מספיק, השיטפונות ב- 2013 הרסו את בתיהם של למעלה מ -100 אלף אנשים, והותירו אותם ללא קורת גג.
אך יש גם מדינות שמכוונות להיטיב את מצבם של ההומלסים. מאז שנחקק חוק חסרי הבית בפרלמנט הסקוטי ב-2003, סקוטלנד שמה לה למטרה למצוא בית הולם ולסייע לכל אדם שאיבד את ביתו לבנות מחדש את חייו, ללא קשר למצבו המשפחתי או רמתו הסוציו אקונומית. אחת הדוגמאות לכך היא מציאת דירה בסקטור הפרטי, מתוך התחשבות בצרכיו האינדיבידואליים של האדם ובצרכי החינוך של ילדיו.
יודעים מה הסיפור הבא שלנו? כתבו אלינו money@mako.co.il