מנהלת חשבונות שפוטרה לאחר עשר שנות עבודה בסמוך לחזרתה מחופשת הלידה על ילדה החמישי תיוותר ללא פיצוי – כך נפסק לאחרונה בבית הדין לעבודה בירושלים. השופטת שרה שדיאור קבעה שפיטורי העובדת נעשו מחוץ לתקופה המוגנת בחוק ובעקבות התנהלותה שכללה איחורים כרוניים לעבודה במשך שנים רבות. במקום לקבל פיצוי על פיטורים בניגוד לחוק, תיאלץ העובדת לשלם הוצאות משפט גבוהות.
אם לחמישה הועסקה כמנהלת חשבונות בחברה להשכרת שטחים למטרות הייטק, ביוטכנולוגיה ועסקים בירושלים וסביבתה. ארבעה מילדיה של העובדת נולדו במהלך תקופת עבודתה בחברה. כחודשיים לאחר חזרתה מחופשת הלידה האחרונה היא זומנה לשימוע, שבסופו פוטרה. חודשים ספורים לאחר מכן, בספטמבר 2020, היא הגישה נגד המעסיקה את התביעה לבית הדין.
לטענת העובדת, היא פוטרה לפני שעברו 60 ימי עבודה מלאים מאז חזרתה מחופשת לידה, אף שמדובר בתקופה מוגנת על פי חוק. בנסיבות אלה נטען כי גם לא ניתנה לה הזדמנות אמיתית להשתלב במקום העבודה מחדש.
העובדת הוסיפה כי המעסיקה פגעה בזכותה להשתלב בשוק העבודה כאם לחמישה המבקשת לשלב בין קריירה למשפחה. היא עתרה לפיכך לפיצוי ניכר של 230,000 שקל.
מנגד טענה החברה כי העובדת פוטרה מסיבות ענייניות, בראשן איחורים חוזרים ונשנים ואי קבלת מרות עם נטייה לווכחנות. לגרסתה, התביעה מתבססת על תחושות בטן של העובדת מבלי שהוכח קשר בין ההריון או ההורות לבין הפיטורים.
בהקשר לכך הדגישה המעסיקה כי העובדה שרוב ילדיה של התובעת נולדו במהלך עבודתה בחברה מדברת בעד עצמה.
גישה מזלזלת
תחילה קבעה השופטת שדיאור כי אין לעובדת עילה מכוח חוק עבודת נשים. היא נימקה שממועד חזרת התובעת לעבודה מחופשת לידה ועד לכניסת הפיטורים לתוקף עברו 79 ימים, בעוד שהחוק אוסר על פיטורים רק ב-60 הימים הראשונים.
השופטת הדגישה כי גם בספירה "מחמירה" שאינה לוקחת בחשבון ימי חגים – עדיין יוצא שהתובעת פוטרה לאחר התקופה המוגנת.
בהמשך דחתה השופטת את טענת התובעת להפליה מחמת הורות, לאחר שהתרשמה שבפועל החברה מכילה אירועי לידה של עובדות. מלבד התובעת שחזרה לעבוד שם כרגיל לאחר שלוש לידות, גם מנהלת הכספים של החברה העידה כי נולדו לה חמישה ילדים בתקופת עבודתה בנתבעת.
בתוך כך קיבלה השופטת את גרסת החברה שלפיה איחוריה הכרוניים של התובעת היו הגורם העיקרי לפיטורים. היא הבהירה שלא מדובר באיחורים ספורדיים ואקראיים אלא בהתנהלות יומיומית שפגעה בפעילות השוטפת של החברה.
השופטת ציינה שהתובעת איחרה לפעמים 47 דקות ויותר, ונקטה בגישה מזלזלת שרואה את זמן ההגעה לעבודה כהמלצה.
בהקשר לכך קבעה השופטת כי החברה מעולם לא השלימה עם האיחורים, שכן שנים רבות לפני פיטורי התובעת כבר אמרו לה הממונים עליה שהאיחורים אינם מקובלים ושעליה להגיע בזמן, אך העובדת המשיכה בשלה.
במצב זה הייתה הנתבעת רשאית לסיים את העסקתה ואין בכך אפליה.
בסופו של יום תביעת העובדת נדחתה במלואה, והיא חויבה לשלם 20,000 שקל הוצאות.
ב"כ התובעת: עו"ד עדי ינקלביץ
ב"כ הנתבעת: עו"ד אברהם משה סגל
עו"ד מאיר לנקרי עוסק/ת ב- דיני עבודה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.