השופטת כרמלה האפט קיבלה לאחרונה תביעת פינוי שהגישה רשות הפיתוח נגד בני משפחה מיפו. בפסק הדין נקבע כי הורי הנתבעים החזיקו ביחידה מוגנת בשטח אך הם וילדיהם פלשו ליחידות סמוכות ובנו תוספות ליחידה המוגנת ללא אישור. השופטת קבעה שהנתבעים זכאים להמשיך ולגור ביחידה המוגנת המקורית אך עליהם להתפנות משטחים נרחבים אחרים בהם הם מחזיקים מעל 80 שנה.
רשות הפיתוח, שיוצגה על ידי עו"ד לאון אמיראס, היא הבעלים הרשום של המקרקעין הנמצאים ברחוב ולנסיה ביפו. השטח מנוהל על ידי מנהל מקרקעי ישראל וחברת עמידר.
לטענת הרשות, הנתבעים פלשו למקרקעין וכיום הם מחזיקים בנכסים שנמצאים בהם ללא אישורה או הסכמתה, ומבלי לשלם לה דמי שימוש ראויים.
היא ציינה שהוריהם המנוחים של הנתבעים שכרו ממנה בשכירות מוגנת דירת מגורים בת חדר אחד, מטבח לחוד, מרפסת מקורה, הול במשותף וחדר נוחיות במשותף. ההורים החזיקו בדירה בשכירות מוגנת לכל הפחות משנת 1951.
לדבריה, במהלך השנים ביצוע המנוחים או מי מטעמם עבודות ותוספות בנייה ביחידה המוגנת, והפכו אותה לדירה בת שלושה חדרים.
בסוף שנות ה-60 נפטר אבי המשפחה וביחידה המוגנת כמו גם בתוספות הבנייה נותרו המנוחה וילדיה.
הרשות הוסיפה שבצמוד ליחידה המוגנת יש שתי דירות חדר שהוחזקו בדיירות מוגנת על ידי צדדים שלישיים. במהלך השנים עזבו הצדדים השלישיים את היחידות הסמוכות ודירות אלה עברו לחזקתה. אך ב-1985 או בסמוך לכך פלשו המנוחה או ילדיה ליחידות הסמוכות ותפסו בהן חזקה ללא הסכמתה או אישורה.
במהלך השנים שלאחר מכן בנו המנוחה או ילדיה תוספות בנייה נוספות.
ב-1998 נפטרה האם וביחידה המוגנת, ביחידות הסמוכות ובתוספות הבנייה המוקדמות והמאוחרות נשארו להחזיק שני בניה, נשותיהם וילדיהם (הנתבעים) ללא אישור.
התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים לפנות את הנכס ולתת לה צו לפיצול סעדים באופן שתוכל להגיש נגדה תביעה בגין דמי שימוש ראויים.
הנתבעים, שיוצגו על ידי עו"ד חן שטיין, טענו מנגד שהם מחזיקים כדין בשטח. לשיטתם, הוריהם השקיעו כספים רבים בהשבחה משמעותית של הנכס בידיעת התובעת. כמו כן לטענתם, היחידות הסמוכות נכללו במושכר המוגן המקורי והצדדים השלישיים שוכנו בהם כדיירי משנה של ההורים.
הם הדגישו שפינוי משפחותיהם, שגרו בנכס למעלה משמונים שנה, אינו מוסרי ואינו צודק.
טעמים סוציאליים
סגנית נשיא בית משפט השלום בתל אביב, השופטת כרמלה האפט, קבעה שהנכס בו מחזיקים הנתבעים נמצא בבעלות התובעת. היא הוסיפה שמאחר ששני הבנים לא עזבו את המקום הם זכאים להחזיק ביחידה המוגנת המקורית כדיירים נגזרים.
עם זאת השופטת קבעה שהנתבעים אינם רשאים להחזיק ביחידות הסמוכות ובתוספות הבנייה המוקדמות והמאוחרות ועליהם להשיב אותם לתובעת.
היא ציינה שלא הובאו ראיות בדבר הסכמה מפורשת או אישור של התובעת להחזקתם של הנתבעים ביחידות הנוספות או לביצוע תוספות הבנייה.
השופטת הוסיפה שניכר כי התובעת אפשרה לנתבעים להמשיך לגור ביחידות הנוספות מטעמים סוציאליים ומתוך ניסיון להגיע עמם להסדר, ומבלי שהדבר עלה לכדי ויתור. ״אינני סבורה כי לאורך השנים השתנה מעמדם המשפטי של הנתבעים מפולשים לבני רשות״, כתבה.
במקביל, נתנה השופטת לתובעת היתר לפיצול סעדים כך שהיא תוכל להגיש נגד הנתבעים גם תביעה לתשלום דמי שימוש.
הנתבעים חויבו בהוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 25,000 שקל.
לפסק הדין המלא בתיק 20347-08-19
ב״כ התובעת: עו"ד לאון אמיראס
ב״כ הנתבעים: עו"ד חן שטיין
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.