בית משפט השלום בירושלים קיבל בשבוע שעבר את תביעתם של תושבי היישוב – המעוגנים כאגודה שיתופית – לפינוי המושכר, לאחר שהשוכר סירב להתפנות, ובקשתו להתקבל כחבר אגודה נדחה.
הצדדים חתמו ב-2014 על הסכם שכירות ולאחר כשנה חתמו על הסכם חדש. באוגוסט 2016 השוכר ואשתו הגישו בקשה להתקבל לחברות באגודה השיתופית של היישוב.
שבועות ספורים לאחר מכן פשטה המשטרה על ביתו של האיש, והוא נעצר בחשד לגידול סמים. מנקודה זו היחסים בין הצדדים החלו להתדרדר.
האגודה מצדה ביקשה ממנו להתפנות אולם הוא לא התפנה. בהמשך לכך הגישה האגודה תביעת פינוי בבית משפט השלום בירושלים.
התביעה התבססה בעיקר על סעיף בהסכם השכירות השני, שקבע כי כל אחד מהצדדים רשאי להביא לסיום ההסכם בהודעה של 120 יום מראש, ללא חובה לנמק את הביטול.
הנתבע טען בין היתר כי בעלי תפקידים ביישוב ניסו "לתפור" לו תיק פלילי שאף הוביל למעצרו (אם כי לטענתו הוא נסגר) רק כדי לסכל את קבלתו ליישוב ובעקבות איומים הוא אף נאלץ להודיע על עזיבתו, אלא שלאחר מכן החליט שלא להיכנע ללחצים שהופעלו עליו.
באופן כללי הנתבע לא "חסך" בטענות פרוצדורליות שונות כמו חוסר סמכות של בית המשפט לדון בתביעה.
"ללא תמיכה או ביסוס"
בשורה התחתונה השופטת קרן אזולאי הבהירה כי אף אחת מטענות הנתבע לא התייחסה לסעיף בהסכם השכירות המאפשר את סיומו בהודעה מראש של 120 ימים. זו הייתה המסקנה המכרעת, שכן במצב שכזה לא הוכח שהאגודה לא הייתה רשאית לפעול בהתאם להסכם.
בנוגע לטענות אחרות של הנתבע, השופטת ציינה כי חלק לא מבוטל מהן "נטען בכוללנות, ללא תמיכה או ביסוס".
לפי השופטת, אמירה כזאת מהווה מה שנקרא בעגה המשפטית "הודאת בעל דין", כך שאי אפשר לטעון כיום אחרת, במיוחד כשהנתבע לא סיפק הסביר כלשהו לשינוי הגרסה.
בסיכומו של פסק דין ארוך שבו נדחו טענות נוספות של הנתבע, השופטת החליטה לקבל את התביעה וקבעה כי הנתבע ומשפחתו יעזבו את המושכר, לא יאוחר מהראשון לספטמבר 2017. לגבי מועד הפינוי השופטת התחשבה בכך שהנתבע ומשפחתו התגוררו ביישוב כשלוש שנים, וילדיו מתחנכים באזור.
הנתבע חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד דן (דני) שגב וימר עוסק/ת בדיני מקרקעין
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.