גבר שנפרד מאשתו לאחר 15 שנות נישואים לא יקבל מחצית מדירת עמידר שירשה האישה מאביה המנוח – כך קבע לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה. הדירה אמנם נרכשה מהלוואה שנלקחה מחשבונם המשותף של הצדדים, אך השופט רן ארנון ציין שדמי השכירות שהתקבלו לאורך השנים הביאו לכיסוי מלא של ההלוואה, ובהעדר אסמכתה שמעידה על רצון המנוח לצוות את הדירה גם לחתנו – היא תישאר בבעלותה המלאה של האישה.
הצדדים נישאו בשנת 2005 והביאו לעולם שלושה ילדים. בשלהי 2020 הזוגיות שלהם הגיעה לקיצה והאישה הגישה נגד בעלה תביעות רכושיות. בין היתר תבעה האישה זכויות בדירה ששימשה אותם למשך מרבית תקופת הנישואים, הרשומה על שם הורי בעלה. הבעל מנגד לא נותר חייב וטען לזכויות בדירת עמידר אותה ירשה התובעת מאביה המנוח.
לדברי הנתבע (שלא הגיש כתב תביעה אלא הסתפק בהעלאת טענות בכתב ההגנה) הוא היה קרוב מאוד לאביה של התובעת. לטענתו, חמיו המנוח – שגר בדירה תמורת שכירות של 200 שקל לחודש והיה נטול אמצעים לרכוש אותה חרף מחירה הנמוך – ביקש ממנו מספר פעמים שיקנה את הדירה כדי שלאחר לכתו הדירה תעבור על שם הנתבע והתובעת גם יחד.
הנתבע המשיך וסיפר כי שנה לפני פטירת חמיו, הוא והתובעת לקחו הלוואה בסך 107,758 שקל מחשבונם המשותף ומימנו באמצעותה את רכישת הדירה. לגרסתו, על רקע ההלוואה שנלקחה היה ברור לכולם שלאחר פטירת החם דירתו תעבור על שם הצדדים בחלקים שווים.
הוא הוסיף כי לא היה לוקח הלוואה לרכישת הדירה ומשקיע בשיפוץ שלה אילו סבר שבסופו של יום היא לא תעבור על שמו כפי שהובטח.
לא התנגד לצוואה
מנגד טענה האישה שהיא היורשת הבלעדית על הדירה מכוח צוואת אביה. לטענתה הנתבע ידע אודות הצוואה וגם ידע כי הוצא צו קיום צוואה, אך מעולם לא הגיש התנגדות לצוואה, ולא ביקש לבטל את תוקפו של הצו.
לשיטת התובעת מדובר בנכס חיצוני המוחרג לפי חוק יחסי ממון מאיזון המשאבים, ולפיכך הוא שייך לה באופן בלעדי.
השופט ארנון קיבל את טענות התובעת. הוא ציין שהצו לקיום צוואת אבי התובעת ניתן לכל המאוחר ב-2017, כאשר טענות הנתבע ביחס לזכויות בדירתו נולדו רק כעבור 4-5 שנים.
עוד ציין השופט כי הדרך בה עתר הפרוד להכרה בחלקו בדירה – העלאת טענות בכתב הגנה לעומת הגשת תביעה עצמאית – הינה בעייתית. בהקשר לכך הוא הדגיש שהנתבע אף לא התנגד לצוואת האב במסגרת הליך קיומה.
לגופן של טענות כתב השופט כי "הדירה אמנם נרכשה מכספי הלוואה שנלקחה בחשבון המשותף אך הדירה הושכרה לאחר פטירת האב ודמי השכירות שהתקבלו מהשכרתה הופקדו בחשבון זה, כאשר מקובלת עליי טענת התובעת שבדרך זו למעשה הוחזרה ההלוואה שנלקחה על ידי הצדדים".
השופט הוסיף כי השקעות כספיות בדירה אינן מזכות את המשקיע בזכויות קנייניות בה. לדבריו, הן בדירת העמידר והן בדירה הרשומה על שם הורי הנתבע בוצעו השקעות על ידי הצדדים, אך הן מעולם לא היו רכוש משותף שלהם. הצדדים התגרשו מבלי שהוכח כי הבעלים הרשומים על הדירות התכוונו להעניק לצדדים זכויות משותפות בהן.
לפיכך השופט קבע שרק התובעת היא הבעלים של דירת העמידר שהוענקה לה בירושה.
ב"כ התובעת: עו"ד ענת אדרי ועו"ד יראת בנדלק
ב"כ הנתבע: עו"ד שושי ביתן
עו"ד מילכה נועה אורן עוסק/ת ב- ירושות וצוואות
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.