בימ"ש השלום בתל-אביב קיבל חלקית את תביעתה של חברה בנציגות בקבוצת רכישה נדלנ"ית, נגד עורך דין שהכפיש אותה במהלך ישיבת הקבוצה. עם זאת, הפיצוי שנפסק לזכותה היה נמוך בהרבה מזה שנתבע.
התובעת הייתה שותפה בנציגות ובקבוצה מכוח אחזקת נדל"ן, ואילו הנתבע נכלל בנציגות כמייצג שותפים אחרים במקרקעין. התביעה הוגשה ביחס לשני "פרסומים" משנת 2013. הראשון אירע לטענת התובעת במהלך אסיפת קבוצת הרכישה.
לדבריה, הנתבע הציג אותה כמי שמעלה בכספי הקבוצה, ואף טען כי הוא "כעורך דין... אינו יכול להשלים עם תופעה כזו".
כארבעה חודשים אחרי האירוע הראשון, התובעת פנתה אל הנתבע, באמצעות עורך דינה, במכתב התראה בו דרשה ממנו לפצותה בתשלום על אמירותיו.
הנתבע השיב למכתב זה תוך במכתב משלו, בן ציין כי התובעת פעלה "מאחורי גבם וללא ידיעתם של יתר חברי הנציגות", והשתמשה בכספם של חברי הקבוצה. באותו מכתב הנתבע אף ציין כי הדבר משול לעורך דין המשתמש בכספי נאמנות.
רק האירוע הראשון
השופט אביים ברקאי התחיל מהפרסום השני. פרסום זה, לטעמו, אינו בגדר לשון הרע, שכן אינו עונה להגדרת המונח "פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, מאחר שמדובר במכתב שנשלח אל התובעת עצמה באמצעות עורך דינה, שאינו מהווה "צד שלישי" אלא שלוח של התובעת.
בהקשר זה השופט ציין בין היתר כי "אין להתיר מצב בו התובעת מינתה לעצמה שלוח שייצג אותה בסכסוך שעניינו פרסום לשון הרע כלפיה, כמלכודת בפני הנתבע כאשר כל תשובה לאותו שלוח תהווה בגדר הוצאת לשון הרע. מצב כזה, לו יתקבל, יותיר את הנתבע ללא כל יכולת תגובה או התגוננות מול הטענות המועלות כלפיו מצד התובעת, ולכך אין להסכים".
השופט הוסיף כי המכתב חוסה תחת חסינות שהחוק מעניק על מכתבים (ותשובות) הקשורים להתכתבויות בטרם הליך משפטי.
לעומת זאת, השופט קבע כי אמירות הנתבע בישיבת קבוצת הרכישה (האירוע הראשון) הן בגדר הוצאת לשון הרע, וציין כי אמירה המייחסת לאדם מעילה היא אמירה מכפישה ופוגעת, ובמיוחד כשהיא מגיעה מעורך דין האמון על הדין ועל פירושו.
לאחר מכן השופט דחה את טענות הנתבע שלפיהן הוא זכאי ליהנות מההגנות שבחוק – "אמת דיברתי", עניין אישי והגנת תום הלב – כיוון שדבריו נאמרו כהסבר לרצונו להתפטר מהנציגות.
בהקשר זה השופט ציין בין היתר כי אמנם הוכח שהיו פעמים שבהן התובעת העבירה כספים לחשבון קבוצת הרכישה באיחור, אולם לא הוכחה מעילה או גניבה כלשהי, ולא הוכח שימוש בכספי הקבוצה החורג מהעברת תשלומים באיחור, מה גם שהיו אחרים שאיחרו בתשלומים.
"הנתבע יכול וצריך היה לצאת ידי חובתו על ידי ציון העובדה שמדובר במספר קטן של איחורים בהעברת התשלומים על ידה ובהיקף כספי מוגבל ולא היה מקום בהטחת האשמות פליליות מכפישות ולא מבוססות ההופכות איחור בתשלום למעילה בכספים", כתב השופט.
בנוגע לנזק, השופט מתח ביקורת על טענות התובעת – שעתרה לפיצוי של 400,000 שקל – שלפיהן מדובר באמירות שגרמו לה שלא להצליח לתפקד במקצועה כפסיכולוגית ולירידה בהכנסותיה, וציין כי מדובר בטענת מופרכת.
בסיכומו של דבר, השופט חייב את הנתבע בפיצוי של 10,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
ב"כ התובעת: עו"ד ערן אהרון לב
ב"כ הנתבע:עו"ד ניר גורן
עו"ד איילה תל-פז עוסקת דיני לשון הרע