חברת דיירקט כרמל היא בעלת המותג "סלייסר" והמשווקת הבלעדית של קוצץ הירקות הידוע בישראל. בתביעה שהגישה החברה ב-2014 נגד חברת שיווק שמאי המפעילה חנות כלי בית בירושלים ונגד בעליה, היא דרשה להוציא צו מניעה שיאסור עליהם למכור קוצצי ירקות שאינם מסוג "סלייסר" תחת שם המותג ולשלם לה פיצוי על עוולת "גניבת עין" שמשמעותה הטעיית הצרכן לגבי מקור המוצר תוך ניצול המוניטין של בעל המוצר.
החברה טענה כי הנתבעים מכרו קוצצי ירקות באיכות ירודה תחת המותג שלה, אף שבינם לבינו אין כל קשר, וזאת תוך הטעיית הצרכנים, ניצול המוניטין החיובי של המותג והנאה מההשקעה הכספית האדירה שהשקיעה בפרסומו.
להוכחת טענותיה, נציג מטעם התובעת ערך רכישה יזומה במסגרתה קנה מכשיר שהוצג על ידי הנתבעים כ"סלייסר" אף שאינו כזה, ואף תיעד שלטים עם הכיתוב "מכשירי סלייסר במבצע" – שהוצבו מעל מכשירים שאינם אלא חיקוי של המוצר המקורי.
הנתבעים בתגובה טענו כי יש לדחות את התביעה "בהיעדר יריבות" – כלומר, כיוון שלתובעת אין עילה נגדם. לטענתם, החברה שלהם עוד לא נרשמה כחברה בתקופה הנטענת, ומלבד זאת, הנתבע אינו הבעלים שלה אלא עובד בלבד ולכן אין לו אחריות אישית למחדלים כלשהם, ככל שהיו כאלה.
לגופו של עניין נטען כי בחנות נמכרים מכשירים של התובעת לצד מכשירים של חברה אחרת תוך הקפדה על הפרדה מוחלטת בין המוצרים שנועדה למנוע הטעיית צרכנים. בהקשר זה הם עמדו על כך שהמוצר שנמכר לנציג התובעת היה "סלייסר" מקורי שנמכר בהנחה.
למרות טענות אלה, תוך כדי ניהול ההליך, הצדדים הגיעו להסכמה שהנתבעים יפסיקו לעשות שימוש בשם המותג, כך שלשופט רם וינוגרד נותר לדון רק בשאלות היריבות וגניבת העין.
"הרוח החיה"
בשלב הראשון השופט דחה את הטענה להעדר יריבות. השופט קבע כי למרות שההפרות החלו עוד לפני שהחברה הנתבעת התאגדה, הרי שההפרה הקונקרטית בעת הרכישה היזומה אירעה לאחר מכן ועל כן אין מניעה לתבוע אותה.
באשר לנתבע, השופט קבע כי מהעדויות עולה שהוא היה "הרוח החיה" בעסק ופעל בו כבעלים, ועל כן גם אותו אין מניעה לתבוע.
מכאן עבר השופט לדון בטענת גניבת העין ובעניין זה העדיף את גרסת התובעת וקבע שהיא הצליחה להוכיח שהנתבעים עושים שימוש במותג למכירת מכשירים אחרים, וכן שהיא רכשה מוניטין במותג (אחד התנאים להוכחת גניבת עין) ושמכשיריה, כמו גם השירות שהיא מעניקה, נהנים מדעה חיובית בציבור.
מסקנה זו ביסס השופט על דברי הנתבע עצמו שהעיד בין היתר כי "בשוק עלתה הדרישה דווקא למוצרי 'סלייסר'", ולכן הסכים לשלם עבורם יותר.
השופט הוסיף וקבע כי התובעת אמנם לא הוכיחה שאיכות המכשירים האחרים הייתה ירודה, ובהתאם לכך גם לא הוכחה הטעיית צרכנים לגבי איכות המוצר, אולם כן הייתה הטעייה צרכנית במובן זה שהצרכנים ציפו לקבלת שירות לקוחות מהתובעת.
לאור האמור, השופט הגיע למסקנה כי הנתבעים ביצעו "גניבת עין" ועליהם לשלם על כך פיצוי של 110 אלף שקל. בנוסף, הוציא השופט צו מניעה לשימוש בשם המותג לגבי מוצרים שאינם שייכים לתובעת, וחייב את הנתבעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
ב"כ התובעת: עו"ד טל עברי
ב"כ הנתבעים: עו"ד עודד ברדוגו
עו"ד סער גרשוני עוסק/ת ב- קניין רוחני
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.