סיפור הטביעה ההרואי והטראגי של הזמר והשחקן אמיר פרישר גוטמן ז"ל העלה לכותרות את כוחו המסוכן של הים. מה שפחות ידוע בציבור הוא שמדי שנה מתרחשים מקרי טביעה רבים שחלקם מסתיימים בשלום וחלקם, למרבה הצער, בפציעה או במוות. בדרך כלל המקרים שמסתיימים בשלום, ואינם מגיעים לסטטיסטיקה ולתודעת הציבור, מתרחשים בחופים מוסדרים המוכרזים כמותרים לרחצה בשעות הפעולה של שירותי ההצלה. יתר על כן, שירותי ההצלה בחופים אלה מונעים מראש מצבים מסוכנים לפני שהם מתדרדרים לכדי טביעה.
הבעיה המרכזית היא שמספר החופים המוכרזים ואורכם מצומצם מאוד, ואינו מותאם לגידול הדמוגרפי. מתוך כ-300 ק"מ חופים בישראל רק 19.5 ק"מ (6.5%) הם חופים מוסדרים לרחצה. בהתחשב בגודל האוכלוסייה בישראל, מדובר בצפיפות של למעלה מ-400 איש לכל מטר של חוף. מצב זה צפוי להחמיר משנה לשנה שכן מצד אחד האוכלוסייה בישראל הולכת וגדלה ומצד שני לא נפתחים חופים מוסדרים חדשים לרחצה.
חופים חסרי סטאטוס
174 ק"מ מחופי הארץ הם חופים אסורים לרחצה מכוח צו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים הכנרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף) אותו מוציא מעת לעת שר הפנים.
לכאורה, קיימים קריטריונים ברורים להכרזת חוף אסור לרחצה, שעיקרם מידת הסכנה לרחצה, מתוך כוונה ברורה ונכונה לאסור רחצה בחופים מסוכנים. אלא שהצו של שר הפנים מותיר 107 ק"מ של חופים חסרי סטאטוס. לא מוכרזים ולא אסורים לרחצה לפי הצו. מהו גורלם?
חלק ניכר ממקרי הטביעה הטראגיים ביותר מתרחשים באותם חופים חסרי סטטוס. ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת העירה על כך לשר הפנים כבר לפני עשור. בהודעה לעיתונות מיום 11.7.2007 קראה הוועדה למשרד הפנים להגיע להחלטות בעניין סטטוס החופים שאינם אסורים ואינם מוכרזים לרחצה והבהירה כי אין להשאיר שטח ללא אחריות ופיקוח.
אך האם באמת קיים בישראל חוף ים שנמצא מחוץ לטווח אחריות הרשויות? חד משמעית לא. כל החופים מצויים בתחומי אחריותם של הרשויות המקומיות: ערים, מועצות אזוריות או מקומיות, אשר בעצמן כפופות למשרד הפנים שמתקצב אותן בנושא חופי הרחצה.
חלק מהרשויות המקומיות הגדילו לעשות וכדי להבטיח את בטיחותם של המתרחצים חוקקו חוקי עזר עירוניים לפיהם הרחצה אסורה בחופים שאינם מוכרזים לרחצה. במהלך זה הן ביטלו למעשה את החופים חסרי הסטטוס והפכו גם אותם לחופים אסורים לרחצה.
במקביל, מדי שנה קובע משרד הפנים הנחיות בקשר לחופי הרחצה ומורה לרשויות המקומיות להבטיח את בטיחותם של המתרחצים בתחומן, לשלט באופן ברור את סיווג החוף כמותר או אסור לרחצה, להסיר מתקני חוף שיש בהם כדי להטעות את הציבור לחשוב שחוף מותר לרחצה כאשר אין הוא כזה. גם בתי המשפט הכירו באחריות הרשויות המקומיות לבטיחות בחופים במספר פסקי דין שהוגשו בעקבות מקרי טביעה מצערים.
יתר על כן, הנחיות משרד הפנים מחייבות את הרשויות המקומיות לבצע סקר סיכונים בחופים בהתאם לקריטריונים שנקבעו, ולפעול להכרזת חופים כאסורים לרחצה במקרה של איתור סיכונים שכאלו. במקרה של רשויות מקומיות שחוקקו חוקי עזר עירוניים האוסרים את הרחצה בהעדר שירותי הצלה, מחייבות הנחיות משרד הפנים את הרשויות לאכוף את חוק העזר, דבר שהן יכולות לעשות באמצעות פיקוח והטלת קנסות, בדיוק כפי שהן מטילות קנסות על חניה.
הבעיה: היעדר אכיפה פיקוח
עינינו רואות כי קיימת לכאורה תשתית חוקית המיועדת להסדיר את בטיחות המתרחצים בחופי ישראל. אלא שבפועל, ההפקרות חוגגת. הרשויות המקומיות לרוב לא אוכפות את איסור הרחצה, חלקן לא משלטות את החופים כנדרש, משרד הפנים מצדו לא מפקח במידה נאותה ולא אוכף את הנחיותיו על רשויות מקומיות שלא מקיימות אותן.
ללא הגדלת מספר החופים המוכרזים לרחצה בישראל לנוכח גידול האוכלוסייה, המצב צפוי להחמיר מדי שנה ולפגוע בכוח המשיכה של חופים אלו הן לתיירות והן לתושבי ישראל. הצפיפות הרבה בחופים המוסדרים פוגעת ביכולתם של שירותי ההצלה למנוע מקרי טביעה ומביאה יותר ויותר אנשים להתרחץ בחופים אחרים, מסוכנים.
כאשר התוצאה טרגית, לעיתים קרובות הטובעים (אם שרדו) או בני משפחתם, תובעים את הרשויות ובמקרים בהם מוכח שאלה התרשלו התביעות מסתיימות בתשלומי פיצויים. אולם מדובר בסופו של דבר בכספי ציבור בהם עדיף ונכון יותר להשתמש לצורך הרחבת אפשרויות הרחצה הבטוחה בחופי הים בישראל.
עורך דין עמית ארד עוסק בתביעות נזקי גוף