חברת "טמבור" המייצרת ומשווקת צבעים לתעשייה ולבניין מחזיקה מקום בשם "מחסן 198" שבו מאוחסנים מוצרי צבע שפג תוקפם או מוצרים פגומים שחזרו מלקוחות ואינם עומדים בתקן. החברה מוכרת את המוצרים בהנחה משמעותית לסוחרים שמתחייבים למכור אותם לא תחת המותג שלה או תוך שימוש במותג שלה אך מחוץ לגבולות ישראל. על אריזות המוצרים המקוריות מסומן איקס גדול בצבע שחור והסוחרים מתחייבים לא למחוק אותו.

ב-2014 הגישה טמבור תביעה נגד חברה בשם "נועם ברוגיל", שעוסקת בסחר של אננס ובמכירה של חומרי בנייה. לטענת טמבור, שנה קודם לכן החברה רכשה ממנה מוצרים מהמחסן בסכום כולל של 340,000 שקל והפיצה אותם בתחומי ישראל תחת שמה תוך הפרת סימני מסחר ופגיעה במוניטין.

טמבור סיפרה כי חוקרים מטעמה מצאו מוצרים מזויפים באריזות מקוריות של המותג בחנות לחומרי בניה בכפר כאבול שבגליל המערבי. בבדיקה מעמיקה נמצא שהחומרים סופקו לחנות על ידי הנתבעת, תוך מחיקת האיקס השחור שהיה על פחיות הצבע, כשהצבעים עצמם דוללו בחומרים זולים ונחותים.

התובעת הוסיפה שכשהנתבעת פנתה אליה כדי לרכוש מוצרים מהמחסן היא אמרה לה שבכוונתה למכור אותם בשוק הפלסטינאי, מחוץ לגבולות ישראל. הנתבעת אף חתמה מולה על כתב התחייבות שאסר עליה למכור את המוצרים בתחומי המדינה תחת המותג.

מנהל הנתבעת הודה שבאוגוסט 2013 מכר אלפי מוצרים שרכש באותו יום במחסן לחנות בכאבול תמורת 50,000 שקל, אך לדבריו זו הייתה הפעם היחידה ויתר המוצרים נמכרו ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות המדינה.

"חממה לזיופים"

אך השופטת ריבי למלשטריך-לטר מבית המשפט המחוזי בחיפה כתבה שיש הוכחות חותכות לכך שלפחות בשלושה מועדים שונים הנתבעת מכרה לחנות מוצרים של טמבור האסורים למכירה בישראל.

היא הוסיפה שמנהל הנתבעת לא הציג ולו מסמך אחד או "קצה ראיה" המוכיחים למי מכר את יתר המוצרים. יתר על כן, עדותו הייתה מתחמקת ומלאת סתירות "והדהימה" ברמת הזלזול שבה.

בנסיבות אלה קבעה השופטת שהנתבעת הפרה באופן מפורש את כתב ההתחייבות שעליו חתמה מול טמבור ומכרה בתחומי ישראל מוצרים רבים שאסור היה לה למכור.

היא כתבה בהקשר זה ששיווק מוצרים פגומים ממחסן 198 בשוק הישראלי תחת שם המותג של טמבור עלול להביא לירידת המוניטין של החברה.

יואב סלומון (צילום: אלברט קוט, פסקדין)
יואב סלומון | צילום: אלברט קוט, פסקדין
היא הוסיפה שבמכירת המוצרים הנתבעת גם הפרה סימנים מסחריים רשומים של התובעת. השופטת הדגישה בהקשר זה שבשל האופי הקנייני האישי של סימן מסחרי רשום ומאחר שהנתבעת עשתה שימוש בסימנים המסחריים עצמם (פחי צבע של טמבור) ולא בסימנים דומים, הדבר מזכה את התובעת בפיצוי אף מבלי שהוכחה הטעייה של צרכנים.

השופטת סיכמה שבפעולות הנתבעת יש כדי "לדלל" את האיכות של מותג טמבור המוכר והידוע. באשר לגובה הנזק שקלה השופטת מצד אחד את העובדה שהמוניטין של טמבור הוערך ב-2013 בסכום של 341 מיליון שקל. מאידך לדבריה יש להביא בחשבון שמדיניות טמבור עצמה, בכך שהיא מאפשרת מכירת מוצרים פגומים, יוצרת "חממה לזיופים".

בסופו של דבר חויבה הנתבעת לפצות את התובעת ב-150,000 שקל, בתוספת הוצאות של 15,000 שקל.

לידיעה המקורית

ב"כ התובעים: עו"ד מירית חביה, עו"ד איילה בן הרוש

ב"כ הנתבעת: עו"ד מסלחה

עו"ד יואב סלומון עוסק/ת בקניין רוחני 
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.