המנוחה ציוותה לבעלה את כספי ביטוח החיים שלה ואת תכולת דירתה, ונתנה לו רשות להתגורר בדירה למשך 12 חודשים. לילדיה היא ציוותה את דירתה ואת רוב רכושה.
לאחר שבנה ביקש לקיים את צוואתה ואילו בעלה מ"פרק ב" התנגד, השניים הפכו לתובע ונתבע, כאשר השופטת שפרה גליק מביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב נדרשה להכריע.
הבעל המתנגד – הוא הנתבע – הציג טענות רבות. הוא טען כי המנוחה הייתה בלתי כשירה לערוך צוואה כיוון שהייתה במצב רפואי קשה, והוסיף כי תוכן הצוואה בלתי סביר ומצביע גם הוא על חוסר כשירותה להבין את צוואתה.
בנוסף, הוא טען בין היתר כי המנוחה הייתה נתונה ללחץ והשפעה בלתי הוגנת מצד משפחתה, וכן כי הצוואה מלאה פגמים המצדיקים את ביטולה, כגון היעדר חתימה של המנוחה על כל עמוד או חתימה מחוץ לחדר שבו תועדה עריכת הצוואה.
הבן – הוא התובע – טען שמדובר בטענות מופרכות. לדבריו, אמו הייתה צלולה, הבינה וידעה היטב מה היא רוצה, ומבלי שמישהו השפיע עליה.
התובע הוסיף בין היתר כי המנוחה לא נישלה את הנתבע מצוואתה, אלא הורישה לו את תכולת הדירה וכספי ביטוח החיים שלה, דבר שמעיד כי היא הייתה צלולה ופעלה בשיקול דעת.
אישה דעתנית ועצמאית
השופטת גליק דנה באופן שיטתי בסוגיות השונות, ודחתה את טענות הנתבע בזו אחר זו. השופטת קבעה שאי חתימה על כל עמוד או חתימה מחוץ לחדר אינם מהווים פגמים. בהקשר זה היא אך ציינה כי עדויותיהם של עדי הצוואה, ואף עדותה של עוה"ד שערכה אותה היו בעיניה אמינות לחלוטין וחיזקו את העובדה שמדובר בצוואה אמיתית.
על סמך חוות דעת מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, השופטת השתכנעה כי "המנוחה הייתה צלולה עת חתמה על צוואתה, וידעה להבחין בטיבה של הצוואה עליה חתמה".
לאחר מכן השופטת דנה ארוכות בטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת, וקבעה כי מכל מבחני הפסיקה – מבחן ה"תלות והעצמאות", מבחן קשרי המצווה עם אחרים, ומבחן נסיבות עריכת הצוואה – ניכר שלא הייתה כל השפעה שכזו על המנוחה.
בהקשר זה השופטת ציינה כי מן העדויות – כולל עדות הנתבע עצמו – עולה כי המנוחה הייתה "אישה עצמאית ואף דעתנית". בנוסף השופטת סברה שגם מכלול הנסיבות והתוכן של הצוואה מצביעים על צלילות דעת ועל כך שהמנוחה אכן ידעה מה היא רוצה.
בהקשר זה השופטת כתבה כי "המנוחה הייתה מעוניינת לערוך צוואה, היא ככל הנראה קודם גילוי מחלתה, שקלה להתגרש מן הנתבע, והוכח שגם אחרי שהנתבע נסע לתאילנד, היא התירה לו להתגורר בדירתה תמורת 500 ₪ לחודש".
באשר לטענה כי תנאי הצוואה היו בלתי סבירים, השופטת הבהירה כי "בהתחשב בעובדה כי המנוחה והנתבע היו נשואים בפרק ב' של חייהם (כלומר בנישואים שניים) אין לומר כי תנאי הצוואה היו בלתי סבירים".
לפיכך, מנימוקים אלה ומנימוקים נוספים שצוינו בפסק הדין, השופטת דחתה את ההתנגדות וקיבלה את התביעה לצו קיום צוואה. הנתבע חויב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 שקל.
ב"כ התובע: עו"ד גיא אורן
ב"כ הנתבע: עו"ד רן צור
עו"ד שני פינקלשטיין - מרום עוסק/ת בדיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.