בני זוג שנישאו ב-1997 נפרדו ב-2012 והתגרשו לפני כשנתיים וחצי.
כשש שנים קודם לנישואין רכשה האישה מגרש והחלה לבנות עליו בית. כשהכירה את בעלה לעתיד ב-1996 הבנייה כמעט הגיעה לסיומה והוא סייע לה בביצוע חלק מעבודות הגמר. עם נישואיהם עברו השניים לגור בנכס. לאחר הפרידה, עזבה האישה את הבית והאיש נותר לגור בו לבדו.
לאחר הגירושין הבעל הגיש תביעה לבית הדין הרבני בה דרש לקבל מחצית מהבית, ששוויו הוערך בכ-4 מיליון שקל. הוא טען שהשקיע בבניית הנכס רבות וניהל בפועל את העבודות.
האישה טענה מנגד שהבעל לא עשה עבודות מהותיות ואת ניהול העבודה עשה אחיה. לדבריה, היא מימנה לבדה את הבנייה באמצעות הלוואה מהבנק.
בית הדין הרבני האזורי פסק לטובת האישה וקבע שהבית יישאר בבעלותה. הבעל חויב גם בדמי שימוש של כ-80,000 שקל עבור התקופה בה גר בנכס לבדו.
הבעל לא השלים עם התוצאה לערער לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. לדבריו, היה על בית הדין האזורי להחיל את הלכת השיתוף ולקבוע על סמך אורך שנות הנישואין והשקעתו בנכס כי הוא זכאי למחציתו.
האישה חזרה והדגישה שהמערער לא השקיע בבנייה מכספו האישי. היא טענה בנוסף שלאורך כל השנים הם נקטו בהפרדה רכושית ולא ניתן ללמוד על כוונת שיתוף כלשהי מצידה.
גר חינם
דייני בית הדין הרבני הגדול היו תמימי דעים בקביעה שלבעל אין זכות קניינית בנכס אך נחלקו בדעותיהם בשאלה האם השקעתו בנכס מזכה אותו בפיצוי כלשהו.
הרב ציון לוז-אילוז כתב שהנסיבות אינן מצדיקות שיתוף של הבעל בבית בהיעדר הוכחות חד משמעיות לכוונת שיתוף מצד האישה. הדיין הדגיש כי בניגוד לדין הכללי, על מנת לקבוע שיתוף בנכס חיצוני על פי ההלכה יש להראות בין היתר "אומד דעת מוחלט".
עם זאת לדבריו, כן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בשווי ההשבחה מצד הבעל. לשיטתו, לא ניתן להתעלם "מהתעסקותו" של הבעל בשיפוץ הנכס במהלך שנות הנישואין ומהסתמכותו על כך שתהיה לו קורת גג לאורך ימים ושנים.
עוד לדבריו, הוכח שהשקעת הבעל הייתה משמעותית ביותר ונעשתה בהסכמת האישה ולכן יש לו זכות ב"פירות" השקעתו. הדיין סיכם כי בנסיבות על האישה לשלם לבעל 20% משווי הבית (ללא שווי הקרקע).
לעומתו, הרב מימון נהרי הדגיש שרוב עבודות הגימור של הבית נעשו עוד קודם הנישואין והבעל לא הוכיח שהשקיע בהשבחתו באופן ניכר. לדבריו, התמונה המצטיירת היא שהבעל היה דומיננטי מאוד בפיקוח ובהבאת העובדים אך לא בסכום הכספים ששילם. הדיין הדגיש שכוונת שיתוף בהשבחת נכס הרשום על שם אחד מבני הזוג צריכה לביות מבוססת על תשתית ראייתית חזקה שלא התקיימה במקרה זה.
הוא הוסיף שהבעל השביח את הנכס בעיקר להנאת עצמו וגר בבית האישה במשך שנים חינם אין כסף.
הרב יעקב זמיר הציג דעה שלישית וכתב כי יש בכל זאת לתת לבעל פיצוי מסוים על השקעתו ולפטור אותו ממחצית דמי השימוש בהם חויב.
בסיכומו של דבר נדחה ערעור הבעל בתביעת השיתוף אך סכום דמי השימוש שנפסק לו הופחת בכמחצית, כך שישלם לאישה 44,625 שקל בלבד.
לא ניתן צו להוצאות.
ב"כ המערער: עו"ד יגאל וייס
ב"כ המשיבה: עו"ד אהרן בניסטי
עו"ד אלימלך יערי עוסק/ת ב- דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.