בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל באחרונה ערעור שהגישה אישה כנגד הגרוש שלה. הערעור הוגש לאחר שבית המשפט למשפחה דחה את תביעתה לפירוק שיתוף בבית המשותף מאחר שוויתרה עליו בהסכם הגירושין. אלא ששופטי המחוזי מצאו כי הגרוש הפר את ההסכם ולכן האישה זכאית לחלקה בבית.
בני הזוג, השייכים לעדה הדרוזית, נישאו ב-1999 והביאו שני ילדים. לאחר 8 שנות נישואים, הם החליטו להתגרש וחתמו על הסכם גירושין, שבו הוסכם בין היתר, כי האישה תוותר על זכויותיה בבית בתמורה לכך שהילדים יגורו בו עם אביהם עד גיל 21.
בינואר 2014, האישה הגישה לבית המשפט למשפחה תביעה נגד בעלה לשעבר, על מנת שיורה על פירוק השיתוף בבית המגורים בטענה שהבעל הפר את התחייבותו לפי ההסכם מאחר שהילדים עזבו את הבית ועברו להתגורר עמה.
3 שנים לאחר מכן, בית המשפט למשפחה דחה את התביעה לאחר שהסיק כי הילדים התגוררו לאורך התקופה לסירוגין אצל כל אחד מההורים, בהסכמת האישה, כך שלא הוכח שהגרוש הפר את ההסכם. עם זאת, בית המשפט אפשר לאישה להגיש תביעה חדשה במידה שהילדים ימשיכו להתגורר עמה עד גיל 21.
האישה לא ויתרה וערערה על החלטה זו בטענה שוויתרה על זכויותיה כדי להבטיח שיהיה לילידה בית עיקרי, ואילו הייתה יודעת שהבעל לא יעמוד בהתחייבותו והילדים לא יתגוררו עמו, היא לא הייתה מוותרת עליהן מלכתחילה.
לטענת מאחר שסעיף הוויתור בהסכם הותנה בתנאי שלא קוים אין לו יותר תוקף. האישה הוסיפה וכי קביעת בית המשפט למשפחה מנציחה את הסכסוך בינה לבין בעלה לשעבר ופוגעת בזכויותיה הקנייניות.
בתגובה, הבעל טען כי לא הפר את ההסכם מאחר שעשה כל שביכולתו על מנת שהילדים יתגוררו עימו, אלא שהאישה השפיעה עליהם לעזוב את ביתו ולהתגורר עימה.
תנאי מפסיק
אולם השופטים סארי ג'יוסי (אב"ד), חננאל שרעבי ואספרנצה אלון קיבלו את הערעור לאחר שהגיעו למסקנה כי אבי הילדים הפר את ההסכם במשך 4 מתוך 10 השנים שחלפו מאז חתימתו – תקופה משמעותית הן מבחינת הזמן האובייקטיבי והן מבחינת גילאי הילדים (17 ו-14.5).
השופטים ציינו כי מלשון ההסכם עולה בבירור כוונת בני הזוג לכך שהילדים יתגוררו בבית המשותף עד שיגיעו לגיל 21, במטרה ליצור בטיחות ויציבות בחייהם לאחר הפרידה.
אך המהלך הזה לא צלח, ולא באשמת האם. לטעמם של השופטים, הסיבה לכך שהילדים עזבו את בית האב ועברו להתגורר עם אימם היא חוסר היכולת שלו להתמודד עם קשיי גידולם וחינוכם.
בסיכומו של דבר השופטים קיבלו את טענת האישה כי הוויתור על זכויותיה היה תלוי ב"תנאי מפסיק" – שמשמעותו שהוויתור יתבטל אם תנאי המגורים לא יתקיים.
לפיכך הערעור התקבל, אולם השופטים החזירו את התיק לבית המשפט למשפחה שיצטרך להכריע האם ניתן לבטל רק את החלק הנוגע לבית או שמא יש לבטל את ההסכם כולו.
האב חויב לשלם לאישה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקלים.
ב"כ המערערת: עו"ד עמוס צדיקה
ב"כ המשיב: עו"ד כמיל טרודי
עו"ד חגי שומרון עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.