בית המשפט למשפחה בבאר-שבע קיבלחלקית תביעת הורים נגד בתם ובעלה-לשעבר, וחייב אותם להחזיר 102,000 שקל שלוו לצורך רכישת דירה. טענות הגרוש כי לא ידע על העברת הכספים וכלל לא היה צריך אותם – נדחו לאחר שנסתרו בראיות מוצקות.
בני הזוג נישאו בשנת 1999 והתגרשו בסוף 2013. כשנה לאחר הגירושין הוגשה התביעה על ידי הורי האישה.
בתביעתם הם פירטו סכומים שונים שהלוו לבתם ובעלה (באותה עת) לאורך שנת 2011, בסכום כולל של כ-190,000 שקל.
טענתם הייתה כי הסכומים ניתנו כהלוואה, בשל החשש של הנתבעים שלא יוכלו לעמוד בלו"ז תשלומים שעליו התחייבו בהסכם לרכישת דירה.
האב-התובע טען כי הבין שמדובר ב"קושי רגעי בלבד", ולכן הסכים להלוות לזוג את הכסף מתוך ציפייה לקבלו בחזרה.
הבת-הנתבעת אישרה את מרבית טענות הוריה, ואף טענה כי ההלוואות ניתנו בידיעתו ובהסכמתו בעלה-לשעבר, שהתחייב להחזיר אותן.
לעומתה הבעל-הנתבע הכחיש מכל וכל שלווה כספים כלשהם מהתובעים, וטען כי עד להגשת התביעה בכלל לא ידע שהועברו כספים לחשבון המשותף שלו ושל אשתו.
לחלופין, הוא טען שגם אם יוכח כי הועברו כספים, הרי שהם ניתנו כמתנה מרצונם החופשי של התובעים. בין היתר, הנתבע אף טען כי הוא וגרושתו כלל לא נזקקו להלוואות לצורך רכישת הדירה .
"כסף שלנו?"
בתחילת הכרעתה, השופטת רות אטדגי-פריאנטה קיבלה את התביעה נגד הבת-הנתבעת, לנוכח הודאתה בכל טענות הוריה, ומכאן שמרבית פסק הדין עסקה במחלוקת שבין ההורים לנתבע.
באופן כללי, השופטת הסבירה כי בניגוד לתביעות בין אדם לחברו, כאשר מדובר בכספים שהורים מעבירים לילדיהם, ההנחה היא שהם ניתנו כעזרה, במתנה, וההורים הם שצריכים להוכיח שלא מדובר במתנה.
לגופו של עניין, השופטת קבעה כי הראיות מאששות את גרסת התובעים כי הכספים ניתנו לנתבע כהלוואה.
לאחר שניתחה בפירוט רב את הראיות והעדויות, השופטת השתכנעה שהתובעים הלוו לנתבעים 180,000 שקל, מתוכם הנתבעים החזירו להם 78,000 שקל. בהתאם, השופטת חייבה את הנתבעים לשלם לתובעים 102,000 שקל.
לאורך פסק הדין השופטת הראתה כיצד גרסתו של הנתבע השתנתה, כאשר בשלב מסוים "ריכך" את טענותיו, ולא הכחיש שהיה מודע לכך שנכנסו כספים לחשבון המשותף אך טען כי חשב שמדובר ב"כסף שלנו". כשנשאל מה מקורו של אותו "כסף שלנו", לא נתן תשובה ברורה.
"המדובר בגרסה מיתממת המעידה על עצימת עיניים מכוונת, אם בכלל. אין לשכוח כי עסקינן בסכומים בלתי מבוטלים ולא יעלה על הדעת שהוא לא ידע מה מקורם", כתבה השופטת.
לגבי הטענה שלפיה הכספים ניתנו במתנה, השופטת הסבירה כי מאחר שמדובר בטענה עובדתית שונה לגמרי מהטענה שכאילו לא ידע כלל על העברת הכספים, הרי שיש כאן "טענות עובדתיות חלופיות שלא ניתן להעלותן כנגד אותו בעל דין".
בהמשך פסק הדין השופטת הצביעה בין היתר על כך שהנתבע לא סיפק הסבר מתקבל על הדעת לשאלה מדוע הועברו כספים מהחשבון המשותף שלו ושל הנתבעת לחשבון של הוריה בסכומים לא מבוטלים, כחצי שנה לאחר קבלת הכספים מההורים.
בתוך כך השופטת דחתה טענה אחרת של הנתבע, ולפיה לא ניתן להוכיח את ההלוואה ללא מסמך בכתב, והסבירה שאין כל דרישה כזאת בחוק.
ב"כ התובעים: עו"ד משפחה יואל יוספי
ב"כ הנתבע 2: עו"ד רונן דינצ'י
עו"ד יאיר שחם עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.