לפני כשלוש שנים הגיש אדם תביעה נגד בת זוגו לשעבר ודרש ממנה "דמי שימוש ראויים" על התקופה בה גרה בדירתו כשהיו זוג.
בני הזוג נפרדו ב-2009 לאחר כ-13 שנות זוגיות. לאחר הפרידה הגישה האישה תביעה בבית המשפט למשפחה בבאר שבע בה דרשה זכויות בעלות בדירת האיש בטענה שהם היו "ידועים בציבור". האיש מצדו טען שהתובעת לא הייתה בת זוגו אלא רק שוכרת בדירה.
בתחילת 2014 נדחתה טענת האיש ונקבע שהשניים היו זוג לכל דבר. עם זאת, תביעת האישה נדחתה ונקבע בין היתר שהיא לא הוכיחה "כוונת שיתוף" בנכס ושבני הזוג החליטו במודע להתנהל בהפרדה כלכלית.
על רקע קביעות אלה מצא האיש לנכון לתבוע מהאישה בהמשך אותה שנה כ-57,000 שקל עבור השימוש שעשתה בדירתו.
התובע הסתמך על "חוק עשיית עושר ולא במשפט" וטען שעל האישה לשלם לו שכר דירה יחסי עבור התקופה שבה גרה עמו וכן מחצית מהוצאות הדירה. הוא הוסיף שלקראת סיום היחסים הזוגיים הנתבעת הוציאה נגדו צו הגנה והוא הורחק מדירתו למשך שלושה חודשים ועליה לשלם לו שכר דירה מלא עבור תקופה זו.
הנתבעת טענה מצדה שמדובר בתביעת סרק שכן בית המשפט בהליך הראשון קבע מפורשות שהם חילקו ביניהם את הוצאות הבית באופן שוויוני.
היא הוסיפה שהתובע הורחק מהדירה בצו הגנה שניתן כדין במסגרת הסדר ביניהם שכלל בדיקת פוליגרף שבסיומה עלה שהוא לא אמר אמת. לדבריה, בתקופה זו גם היא למעשה לא יכולה הייתה להשתמש בדירה שכן התובע ניתק את אספקת הגז, החשמל, המים והטלוויזיה.
התיר שימוש גם לאחרים
השופט בן שלו מבית המשפט למשפחה בבאר שבע דחה את התביעה. השופט פתח ואמר שבמסגרת ההליך הקודם נקבע שהמגורים המשותפים היו חלק ממערכת היחסים הזוגית ושהוצאות הבית חולקו באופן שוויוני.
עוד לדבריו, בהליך הקודם נקבע שהצדדים התנהלו בהפרדה רכושית מלאה והתנהלותם הכלכלית הייתה ברורה להם ומוסכמת. השופט הדגיש שהתובע היה צריך להבהיר בתביעתו מדוע עצם המגורים המשותפים בדירתו הייתה בבחינת "קבלת נכס שלא כדין" לפי חוק עשיית עושר והוא לא עשה כן.
השופט הוסיף שהתובע לא הציג ראיה כלשהי לכך שהוא התנה את השימוש בדירתו בתשלום כלשהו מצד הנתבעת וממילא גם לא הוכח שהוא דרש זאת ממנה בתקופת הזוגיות. בנסיבות אלה אין בסיס לדרישות שהוא מעלה כלפיה בדיעבד. לדברי השופט, מחומר הראיות עלה שהתובע התיר את השימוש בדירה גם לאחרים (בהם אחיו וגרושתו) "והדברים אומרים דרשני".
באשר לתקופת ההרחקה, השופט קיבל את טענות הנתבעת שאין בסיס לחייב אותה גם ביחס לתקופה זו וכתב כי "בהתחשב בכך שעסקינן במי שהיו בני זוג, ואשר הלכה למעשה התגוררו בצוותא בדירה, בנסיבות בהן הנתבע הוא שהורחק מן הדירה בהחלטה שעמדה בביקורת ערכאת הערעור, לא מצאתי כל הצדקה לחייב הנתבעת בדמי שימוש בעת שהתובע הורחק כדין מן הדירה".
התובע חויב בהוצאות של 6,000 שקל.
שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אפרת חורי הרוש עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.