ביולי 2016 נכנס לתוקפו החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה. מטרת החוק הייתה לסייע לבני זוג העומדים בפני גירושין ליישב את הסכסוך בהסכמה ובדרכי שלום ולצמצם את הצורך בהתדיינות משפטית.

החוק קבע שבמקרים של סכסוך משפחתי יש להגיש לבית המשפט "בקשה לישוב סכסוך" בטרם הגשת תביעה.

במהלך 45 הימים שלאחר הגשת הבקשה שני בני הזוג מוזמנים לארבע פגישות של "מידע היכרות ותיאום" (מהו"ת) ביחידת הסיוע שליד בית המשפט. במהלך הפגישות נמסר לצדדים מידע על ההשלכות המשפטיות, הרגשיות, החברתיות והכלכליות של הליך הגירושין, מוצגת בפניהם האופציה ליישב את הסכסוך בדרכי שלום באמצעות טיפול או גישור, נערך מיפוי של הצרכים והרצונות של כל אחד מהם ושל ילדיהם ובהסכמה ניתן גם לקבוע הסדרים זמניים בעניין המזונות והמשמורת.

בתום הפגישות ובמקרים בהם אין הסכמה של שני הצדדים להליך גישור, בן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך רשאי להגיש תביעה לערכאה לפי בחירתו (בית משפט או בית הדין הרבני). רק לאחר מכן יכול הצד השני להגיש את תביעותיו הנותרות או הנגדיות.

עם חקיקת החוק נמתחה עליו ביקורת קשה. נטען שההסדר מונע מבני הזוג לגשת לערכאות במשך 60 יום ופוגע בעורכי הדין שהצטיירו כ"מחרחרי מלחמה" (מה שגרם לקבוצה גדולה של עורכי דין להגיש נגדו עתירה לבג"צ).

כעת, אחרי שחלפה כמעט שנה, אפשר לקבוע שהחוק לא ממצא את מטרתו. לא רק בשל העומס על יחידות הסיוע פגישת מהו"ת ראשונה שנקבעת חודשים רבים לאחר הגשת הבקשה אלא שלא נמצאו הסכמים מיוחלים בהמוניהם. מסגרת הזמנים שנקבעה בחוק התבררה כבלתי אפשרית. בתי המשפט נאלצו לקבוע לא אחת שאם חלפו 45 יום או 60 יום מבלי שהתקיימה פגישת מהו"ת ראשונית ניתן להגיש תביעות. אך האם ניתן למצוא בכל זאת יתרון בהסדר מבחינת מרוץ הסמכויות?

"חי ובועט"   

בדברי ההסבר של הצעת החוק נכתב כי "מרוץ הסמכויות תורם להסלמת הסכסוכים המשפחתיים" וניכר שהמחוקק ביקש לפתור באמצעות החוק את בעיית מרוץ הסמכויות כדי שהצדדים יוכלו ליישב את הסכסוך מבלי שיהיו מוטרדים בעניינים משפטיים כמו תפיסת סמכות.

מרוץ הסמכויות היא בעיה קשה שנובעת מהסמכות המקבילה שנתונה לבתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים לעסוק בענייני הרכוש, המזונות והמשמורת. הערכאה ש"קונה" סמכות היא זו שאליה הוגשה התביעה הראשונה. מצב זה הביא בני זוג להקדים ולהגיש את תביעתם בערכאה שלדעתם תיטיב עמם ביותר.

כעת לאחר שהחוק הפך "מיבש לרטוב" אפשר לומר שהוא לא הופנה נגד עורכי הדין כפי שסברו מלכתחילה אלא כנגד הערכאות השיפוטיות – בתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים.

מטרת החוק הייתה, פשוטו כמשמעו, להניא את הצדדים מלהגיע לשערי בית המשפט או בית הדין הרבני בכלל. למרבה הצער, החוק והמנגנון הקבוע בו מציגים את ההתדיינות המשפטית כמקרה הגרוע ביותר ומעודדים את הצדדים לעשות הכל כדי לא להגיע למצב זה.

אורי צפת (יח``צ: אלבום פרטי, פסקדין)
אורי צפת | יח``צ: אלבום פרטי, פסקדין
אך לא רק שבעיית מרוץ הסמכויות לא נפתרה (שהרי המרוץ עכשיו הוא ביחס למי יגיש ראשון את הבקשה ליישוב סכסוך) היא אף החריפה. כשהמועדים שנקבעו בחוק כשלו במבחן המציאות וההליך ביחידות הסיוע מתחיל רק לאחר מספר חודשים, בני הזוג מורחקים מבתי המשפט ובתי הדין תקופה ארוכה ונאלצים בעל כורחם לדחות את פתרון חילוקי הדעות ביניהם באופן שכובל אותם למצב קיים וגורם לחיכוכים ומתח רב.

למותר לציין כי הן בבתי הדין והן בבתי המשפט למשפחה מכהנים שופטים ושופטות, דיינים וקאדים שכולם מנוסים ומבינים היטב את רזי הסכסוך ומוכשרים במציאת פתרונות לכל אחד מהם כך שהתמונה שלפיה ניהול הסכסוך בערכאה שיפוטית הוא "התרחיש הגרוע" אינה נכונה ברוב המקרים.

במקום לחסל את מרוץ הסמכויות שבין הערכאות, המחוקק בחר להציע לנו, פשוט, לא לפנות אליהן כלל.

"חלם"

בוועידת המשפט האחרונה סיפר הדיין, הרב איגרא (מבית הדין הרבני הגדול) על הגשר הרעוע ב"חלם". במקום לתקן את הגשר אנשי העיר בנו לידו בית חולים.

נדמה שזה בדיוק המצב עם חוק הגישור. מרוץ הסמכויות הוא הגשר הרעוע שבני הזוג חייבים (עדיין) לעבור וכשהם נופלים ממנו החוק שולח את שניהם יחד לכל מקום, רק לא לבתי המשפט או בתי הדין.

התוצאה של חוק הגישור היא שמרוץ הסמכויות בין הערכאות חי ובועט ביתר שאת, אך הוא מתחיל רק אחרי שהתמלאה ה"סא"ה (שהם 60 ימי המתנה + אחד ביחידות הסיוע) – היום החגיגי של הגשת התביעות מצד בן הזוג שמילא את הטופס ראשון לערכאה שיבחר. אלא שהפעם הוא יעשה זאת "בשכל רב", ביישוב הדעת, זאת אחרי פגישות המהו"ת לאחר שתהה על קנקנו של יריבו והפיק ממנו את כל האינפורמציה שנדרשה לו לצורך הגשת התביעות.

הנה כי כן, החוק שבא לפתור את בעיית מרוץ הסמכויות החריף את הבעיה ולא מצא לה פתרונות.

עורך דין אורי צפת עוסק בדיני משפחה וירושה