שולפים את הסמארטפון במקום לדבר עם בן הזוג? היזהרו ממדרון חלקלק לגירושין.
זוגות רבים הפונים לגישור גירושין מדווחים על בעיה עיקרית שבסיסה חוסר תקשורת.
נראה כי הדבר המרכזי הפוגע בתקשורת הבין-אישית הינו התקשורת האינטראקטיבית שתופסת חלק גדול בחיינו; זוגות במשבר חווים קושי לתקשר האחד עם השנייה, וכתוצאה מכך מסיקים כי הדרך היחידה לפתור את הסכסוך ביניהם היא להתגרש. לרובנו נטייה לחשוב שאם רק יוחלפו השחקנים כל ההצגה תשתנה, ולימים העובדות מוכיחות כי גם במערכת נישואין בפרק ב', השינוי ניכר בהתנהלות של הצדדים בפרק ב' מול בני- הזוג החדשים, ולאו דווקא בבחירת בן- זוג אחר.
מכשיר לי ואנוכי
בדומה לכל התמכרות שמלווה בהכחשה, מעטים מוכנים להודות שהמציאות הדיגיטלית מונעת מהם את הסיפוק שבתקשורת אנושית אמתית.
המרחב הווירטואלי מספק לנו "מרחב משחק" שמעניק ביטוי למחשבות, לרגשות ולחלומות שלנו, אך יחד עם זאת מצר ומגביל את היכולת שלנו להבחין בינו לבין המציאות. כפי שילד לא מצפה מאמו לטעום מעוגת הבוץ שהכין, גם אנו לא מצפים להתייחסות רצינית כשאנו משתפים ברגשותינו בממד המקוון.
בעבר נדרשה פגישה אישית או שיחת טלפון בכדי לשתף חבר בחוויה, חיפשנו אוזן קשבת, חיבוק ותמיכה. במציאות של היום, שיחת טלפון הפכה למעמסה רגשית ואנו מעדיפים לתקשר באמצעות הודעות כתובות קצרות, שאינן מצריכות התמודדות עם הנטיות והצרכים הרגשיים של הזולת, ואינן גובות את אותו מחיר של זמן ותשומת לב.
הממד המקוון יוצר "רעש" וורבלי וויזואלי באמצעות הפצה בלתי-פוסקת של תכנים. מתקיימת בו אשליה של חברה, ללא צורך להשקיע בחברות. אין פלא אפוא, שרובנו מרגישים כיום בודדים מתמיד.
"סלפי כולם לחייך!"
כשבני זוג מבלים יחד, ואחד מהם שולף את הסמארטפון, תודעתו עוזבת את המרחב הפיזי. בדומה ל"מערב הפרוע" הראשון ששולף את המכשיר "מכריז מלחמה" זו הכרזה ללא מילים על התנתקות.
להיות נוכח עם אדם נוסף משמעו לחוות עמו את הסיטואציה ולהיות חלק ממנה. הדבר בא לידי ביטוי באין ספור סימנים וקודים חברתיים שרכשנו במשך עידנים, החל בשפת-הגוף, תנועות עיניים וכלה בקול ובמגע. תגובה לכל ניואנס כזה היא אישור כי הצד השני אכן נוכח בסיטואציה. הסימנים והמחוות הללו משמרים ומעידים על נוכחות הצדדים באותה חוויה. מחוות אלה מתקיימות לרוב באופן בלתי מודע. מדובר בכישורים החברתיים המהותיים והעמוקים ביותר שהופכים אותנו לאנושיים.
המחשבה כי יש בכוחו של המרחב הווירטואלי לספק את אותו צורך אנושי בסיסי בתקשורת היא אשליה ומלכודת.
רגשות כסמלים ואייקונים
בכל אינטראקציה חברתית ישנה כמיהה לפגוש את מבטו של האחר, זהו צורך אנושי בסיסי שקיים בנו מיום היוולדנו. כשילד אומר "אמא תראי" - הוא ניזון ממבטה המתפעל של אמו.
במחקר שנערך ב-2016 באוניברסיטת אינדיאנה שבארצות-הברית בידי החוקרים יו וסמית, נמצא כי הורים ש"בודקים את הטלפון" בזמן שהותם עם ילדיהם, יוצרים אצל ילדיהם תסכול, חרדה ובעיית יכולת ריכוז נמוכה.
במחקר נוסף של קבוצת חוקרים מאוניברסיטת אירווין, ארצות הברית, נמצא כי הורים שעסוקים בטלפון הנייד בזמן שהותם עם ילדיהם, למעשה מעניקים לילדים טיפול מקוטע ובלתי-צפוי, כתוצאה מכך, מונעים מהפעוט לפתח יכולת להפיק סיפוק והנאה בחייו. ילדים אלו עלולים לפתח סגפנות ולמנוע מעצמם את האפשרות לחוש אושר, מה שעתיד להתפתח לדיכאון.
החוויות והרגשות שלנו הפכו לסמלים, הגדרות כלליות ושטחיות- תמונה ב'אינסטגרם', הודעה ב'ווטסאפ', אייקונים מחליפים את תחושותינו, כתוצאה מכך, מתפתחת בחברה הפרעה גלובלית המהווה קושי לייצר מערכות יחסים אינטימיות, משמעותיות ועמוקות. במחקר שנערך באוניברסיטתקליפורניה, ארצות הברית, מצאו קשר בין שימוש באמצעים טכנולוגיים כמו הסמארטפון ורשתות חברתיות לבין התפתחות מחלות פסיכיאטריות כמו נרקיסיזם וחרדה.
כשמספר הלייקים ב'פייסבוק' הם מדד לכמה אנשים הבחינו בקיומנו היום וסימני ה- וי המופיעים ב'וואטסאפ' מהווים אישור להבנת הסיטואציה אנחנו בבעיה. עצם העובדה שאנו מתקשים להעלות על הדעת כי יש מישהו בצד השני בלי הסמארטפון שלו יום שלם ולכן לא עונה לנו, היא ההוכחה לכמה אנו כלואים במשחק המדומיין הזה.
אפשר להציל את מי שלא מעוניין להיות חלק מהמשחק, הרי כולנו רוצים לשפר את מערכות היחסים שלנו, עם בני-הזוג, הילדים, המשפחה, יש כאלה שרק רוצים לחזור ולהתחבר לעצמם.
אפשר להפסיק להתבודד ולחזור ל"ביחד", יש פתרון לתופעה הזו, האם תבחרו בו?
למי שמעוניין, הפתרון הוא כפתור הכיבוי.
* סאן זרח עוסקת בגישור משפחה וגירושין