בית הדין הרבני הגדול דחה בפסק דין שפורסם לאחרונה ערעור של גבר על חיובו במלוא הכתובה של אשתו לשעבר. האיש הודה כי במהלך הנשואים נהג ללכת לנשים בזנות אך טען כי לא היה מקום לחייב אותו בגט לפני שניתנה לו התראה ואפשרות לשפר את דרכיו. בית הדין הבהיר שבמעשים מסוג זה לא צריך התראה שכן אין לצפות מהאישה להמשיך בחיי הנישואין. עוד הובהר לאיש כי אף שהוא סובל מכפייתיות שלא באשמתו, ההתמכרות לזונות נמצאת כולה באחריותו.

הבעל חויב בבית הדין האזורי לגרש את האישה ולשלם לה את כתובתה. משסירב לגרשה אף הוטלו עליו סנקציות, לאחר הגשת הערעור והוא נתן לה לבסוף גט.

בערעור על חיובו בכתובה, בא כוח הבעל לא חלק על כך שהאיש עונה להגדרת "רועה זונות", אלא שלטענתו יש צורך בהתראה לפני חיוב הגט. לשיטתו, מאחר שלא הייתה התראה אין אפשרות לחייב בגט וממילא אין גם חיוב כתובה.

עוד לדבריו, בית הדין קבע כי החיוב בגט נובע גם מבעיית הכפייתיות (OCD) שממנה הוא סובל, אך הדיינים לא ביררו את מהות הבעיה או את היכולת להתרפא ממנה.

מנגד טענה האישה כי היא התחתנה עם בחור ישיבה, חשבה שהוא צדיק המקפיד על דקדוקי צניעות וגילתה שהוא מתנהג כאחרון הסוטים. לטענתה, היא עבדה כדי לפרנס את בעלה וחמשת ילדיה בידיעה שבעלה שוקד על התורה והיא עושה מצווה ששכרה לעולם הבא, והתברר לה שהוא הולך בזמן הזה לזונות.

היא הוסיפה כי אישה שמוצאת בטלפון הסלולארי של בעלה מאות שמות של סרסורים וזונות זכאית לדרוש את כתובתה ללא התראה. 

לגור עם נחש

הרב אליעזר איגרא דחה את הערעור. הוא הבהיר שלפי עיקר הדין ברועה זונות לא צריך התראה וניתן לחייב בכתובה. לדבריו, במקרה שלפנינו קיימת ידיעה פשוטה לכל העולם שהתנהגות זו היא איסור ופגיעה אנושה בחיי הנישואין, ואי אפשר להעלות על הדעת שאישה כלשהי תסכים לחיות עם בעל שביצע מעשים כאלה.

"הדברים שעשה הבעל לאישה הם מעשים ממושכים של תיעוב ורמייה ושל קלקול חיי המשפחה, שאין כדוגמתם לכלל 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת'", כתב.

באשר לטענת הכפייתיות ציין הדיין כי הכפייתיות אינה גורם ישיר להתמכרות שהיא בעיה נפשית העומדת בפני עצמה, ויש להבדיל בין שני תחומים אלו: הכפייתיות אינה דבר שמביא האדם על עצמו אלא גזרת שמיים, ולהבדיל ממנה: התמכרות, לפחות בשלב הראשון שלה, היא פרי יוזמתו של האדם, ואף שייתכן כי בשלבים מאוחרים יותר כבר יש לו פחות שליטה על מעשיו – מי שיצר התמכרות זו הוא האדם עצמו, ולכן יש לחייבו בכתובה.

הדיין סיכם כי הערעור נדחה וחבל שהוגש.

 עו״ד אסתר אתי סדיס (צילום: קובי גוב רז)
עו״ד אסתר אתי סדיס | צילום: קובי גוב רז

לטובת האישה נפסקו הוצאות בסך 10,000 שקל.

הדיינים הרב שלמה שפירא והרב מיכאל עמוס הצטרפו לפסק הדין.

ב"כ המערער: עו"ד דב פרימר, עו"ד אליחי קדוש, עו"ד נעם גלזר

ב"כ המשיבה: עו"ד אבנר סאלם, עו"ד שירה דרורי־סאלם, עו"ד אליסף היילברון

עו״ד אסתר אתי סדיס עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.