בית הדין הרבני הגדול דחה באחרונה טענת גבר שנמצא בהליכי גירושין לפיה הוא זכאי ליהנות מכספים שקיבלה אשתו בירושה והופקדו בחשבון המשותף. הדיינים קבעו כי החשבון המשותף שימש רק לצרכי היום-יום ומלבדו חיו הצדדים בהפרדה רכושית מוחלטת, ולכן לא צמח שיתוף בכספי הירושה.
בני זוג שמנהלים הליכי גירושין נאבקים בין היתר על גורלם של 700 אלף שקל שקיבלה האישה בירושה מאביה והופקדו בחסכון שמתנהל בחשבון המשותף.
בשנה שעברה בית הדין האזורי קבע כי הכספים שייכים לאישה, אך האיש ערער על כך וטען כי העובדה שהכספים הופקדו בחשבון המשותף מעידה על כך שכוונת אשתו הייתה לשתף אותו בהם. יותר מזה, לטענתו גם הוא קיבל לפני כעשור ירושה מאביו, ואפשר לאשתו להשתמש בה.
אך האישה טענה כי מדובר בכספים שהועברו לחשבון המשותף רק לאחר שבעלה לחץ עליה לעשות זאת כדי לזכות באיזושהי הטבה. לטענתה, הכספים נמצאים בחסכון כך שמעולם לא התערבבו בכספים המשותפים והיא מעולם לא התכוונה להעניק לבעלה את כספי הירושה שלה.
יותר מזה, היא טענה כי לאורך חלק ניכר משנות הזוגיות היא ובעלה התנהלו כלכלית בנפרד – לו היה חשבון בנק משלו ולה אחד משלה, והוא אפילו נהג לבקש ממנה החזרים על דלק. מלבד זאת, הוא הסתיר ממנה את נכסיו, וגם היא רכשה בית מבלי לעדכן אותו.
החשבון המשותף, לטענתה, שימש אותם אך ורק לצרכי הבית והם נהגו להפקיד אליו סכומי כספים מדודים – שווה בשווה.
סקירת עמדתם של פוסקי ההלכה שלוותה בגיבוי של המשפט האזרחי-ישראלי, הביאה את הדייני בית הדין הגדול, הרבנים שלמה שפירא, אליעזר איגרא וציון לוז-אילוז, למסקנה שבית הדין האזורי צדק.
אין שיתוף בלי כוונה
בפסק הדין שנכתב על ידי הרב שפירא נקבע כי אין כל רלוונטיות למה שנעשה בכספי הירושה שקיבל הבעל בעבר. מתנות לא מחזירים ולא הוכח שהאישה התחייבה לגמול לו טובה תחת טובה.
השאלה הרלוונטית היחידה היא האם העברת הכספים לחשבון המשותף הפכה אותם למשותפים, ולטעמו במקרה הזה התשובה שלילית, עקב העובדה שלמעט חשבון משותף ששימש לצורכי היום-יום, בני הזוג ניהלו הפרדה רכושית מוחלטת.
הדיין אף הפנה לפסיקת הרמב"ם הקובעת כי שותפות מוכיחים באמצעות "קניין", כלומר באמצעות מעשה המעיד על נכונות וכוונה לשותפות. תנאי זה אינו מתקיים.
"הכספים הם של האישה, לא הוכח שהייתה כלל כוונה של האישה להוסיף את כספי ירושתה לכספי השותפות. ואדרבה, הסברה נותנת שלא תכניס כספים אלו לצורך השותפות, שהרי הצדדים ניהלו את שאר כספיהם בנפרד... ומדוע תרצה האישה לתת לאיש חלק בכספי ירושתה השייכים לה ללא ספק?", תמה הדיין.
במישור המשפטי הדיין הפנה לכך שבני הזוג נישאו בשנת 72' – לפני שנחקק חוק יחסי ממון – ולכן חלה עליהם הלכת השיתוף שקובעת כי נכסים יהיו משותפים אם הוכח שבני הזוג התנהגו בהם כשותפים והתכוונו לשתף בהם האחד את השנייה.
כאמור, במקרה הנוכחי ההתנהלות הכלכלית לא הייתה משותפת, וכל אחד מבני הזוג צבר לעצמו נכסים וזכויות בנפרד. משכך, הלכת השיתוף לא חלה על כספי הירושה של האישה והיא זכאית לקבלם מיידית.
הערעור נדחה והאיש ישלם לאישה הוצאות משפט של 10,000 שקל.
ב"כ המערער: עו"ד משה בן שימול
ב"כ המשיבה: עו"ד תאנה אקרמן
עו"ד משה סויסה עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.