בני הזוג נישאו בספטמבר 2014. רוב תקופת הנישואים – שהסתיימה די מהר –  הם חיו בדירה של הבעל. הקשיים החלו כעבור מספר חודשי נישואין בלבד. 10 ימים לפני הפרידה הם עברו לדירה שכורה, ביוזמת האישה וניסו להגיע להסכמות, אך בסופו של דבר הבעל עזב את הבית וזמן קצר אחר כך האישה פתחה תיק גירושין. במאי 2016 הם התגרשו.

לאחר הגט תבעה האישה את כתובתה על סך 180,000 שקל ונותר לבית הדין הרבני עוד להכריע בחלוקת הרכוש ביניהם, שכלל בין היתר חפצי מיטלטלין וסכומי כסף לא גבוהים.  

האישה טענה כי היא זכאית לכתובה משום שהבעל הוא שרצה להתגרש ולאורך תקופה לא הסכים לקיים איתה יחסי אישות אף שהציעה לו. לטענתה, היא דווקא רצתה שלום בית, ואכן היו מגעים שלבסוף לא צלחו מאחר שהבעל דרש שהיא תוותר על כתובתה ותשלם לו שכר דירה – דבר שהיא לא הסכימה לו.

מנגד, הבעל טען שהאישה היא שתכננה את הגירושין מבעוד מועד בחוסר תום לב. לטענתו, 10 ימים לפני הפרידה היא אף גרמה לו להסכים לעבור איתה לדירה שכורה ולעזוב את הדירה שלו תמורת חתימה על הסכם ממון, אך לבסוף היא סירבה לחתום על ההסכם והביאה לפרידה.  

מילים ריקות

הדיינים הרב אברהם מאיר שלוש, הרב שמואל אברהם חזן והרב רפאל זאב גלב, הבהירו כי זכאותה של האישה לכתובתה אינה תלויה בשאלה מי עזב את הבית או מי הגיש את תביעת הגירושין אלא בשאלה מי "הניע" את הגירושין, מי יזם ודחף לעברם.

לפי הדיינים, בדרך כלל מי שעזב את הבית כנראה אשם בפירוד ובן הזוג שהגיש את תביעת הגירושין לאחר מכן פשוט "הפנים לאן נושבת הרוח".

אם היינו עוצרים כאן הרי שהתוצאה הייתה שהבעל היה חייב בכתובה אלא שהדיינים קבעו כי האישה דווקא הפסידה אותה (למעט "עיקר כתובה" בסכום זניח יחסית של 4,000 שקל), שכן בחינה עמוקה של השתלשלות האירועים מובילה למסקנה שהיא זו שיזמה את הפרידה.

הדיינים תיארו את הימים "המסעירים", שבהם בני הזוג ניהלו מו"מ על הסכם ממון ועברו לדירה השכורה. אחרי שכבר הגיעו להסכמות, האישה הודיעה לבעל שלא תתייצב לדיון באישור ההסכם – על אף שידעה שהסכמתו לעבור דירה הייתה הותנתה באישור זה. מעבר לכך, האישה אף ביצעה באותה תקופה חסימה של החשבון המשותף, לא לפני שקנתה רהיטים לבית השכור.

"מאירועים אלו ומהתקופה הקצרה בה הם התרחשו, ובעיקר מהמהירות בה חתמה האישה הסכם ייפוי כוח עם בא כוחה, מסיק בית הדין כי האישה גמרה אומר בליבה להיפרד מבעלה ונקטה בצעדים אלו כדי שהבעל יעזוב את הבית, ולאחר שעשה כן מיהרה היא להגיש את תביעת הגירושין", כתבו הדיינים.

הדיינים אף דחו את הטענה כי האישה הציעה לבעל לקיים יחסים לפני שעזב כאינדיקציה לטובתה, משום שהשתכנעו כי היה זה צעד טקטי בלבד. בהקשר זה הדיינים ציינו כי "מילים ריקות" אינן יכולות לכסות על "מעשים מלאים".

בסיומו של פסק הדין, הדיינים הכריעו בתביעות נוספות ועשו סדר בכספים והרכוש שנשאר במחלוקת, עד לרמת מסחטת המיץ והבלנדר. לאחר קיזוזים שונים, הבעל חויב לשלם לאישה 4,125 שקל.

** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.