זה קורה בערך 4 פעמים במהלך מקבץ פרסומות אחד, החל מסביבות השעה שש - צפונה. במשך שמונה שניות תמימות של פרסומת, מתחרים ביניהם מספר צווחנים וצווחניות על השאלה מי מהם מביא מהר יותר את הסעיף. "אז מה ניש? סוף עונה", צועקת הטלוויזיה, "מה נהיה? סוף עונה", היא עונה, ואני צועק עליה בחזרה בכל הכוח, לעיתים בליוויי כפכף. עד כדי כך מרתיח אותי הקמפיין הנוכחי של פוקס.
האמת? דווקא יש פרסומות לא רעות לאחרונה בטלוויזיה. קמפיין הפיסול במזון של שטראוס, למשל, עובד יופי בעיניי. לפסל או לצייר עם האוכל זו אמנם לא ההמצאה הכי מקורית בעולם, אבל הדרך כאן דווקא חיננית מאוד. זה קמפיין צבעוני, מושך, משעשע, חמוד מאוד, ואפילו חינוכי, רחמנא לצלן, כגורם מעודד יצירה (כל ילד יגיד לכם כמה כיף לשחק עם האוכל).
גם הפרסומת של Yes, עם יעל פוליאקוב כמסכסכת בין מאפיונרים, ממש טובה בעיניי. בכלל, כל מסע הפרסום של Yes הביא אותו איכויות מדהימות שטרם נראו כאן לפניו. כל ספוט הכי קטן עשוי כמו סרט, ובמקרה הזה כמו סרט גנגסטרים של ממש. לא משנה כמה פעמים ראיתי את הניידות האלה טסות באוויר, זה עדיין מצחיק אותי כל פעם מחדש.
ומנגד, וודאי ישב לו אותו קופירייטר מלומד מזרמון-גולדמן, שנשכר על ידי פוקס, ואמר לעצמו: "מה נהיה, סוף עונה. מה נהיה? סוף עונה. זה גאוני! נגיד את זה שוב ושוב ושוב, עוד ועוד, פעם אחר פעם, ואז זה בטוח יתפוס! סוף עונה לגברים, סוף עונה לילדים, וסוף עונה גם לתינוקות. סוף עונה לכולם! סוף עונה, סוף עונה, סוף עונה. מושלם".
גבול החלפת הטיטול
ארבעה ספוטים זולים מאוד הפקתית, בני שמונה שניות כל אחד – זה כל מה שנדרש לפוקס בשביל להרתיח את העצבים שלנו בהדרגה, לאורך כל ברייק פרסומות אפשרי. "הרי גם כשיימאס", היה בטח ממשיך הגאון להרהר, "זה יימאס רק בזכות פוקס, לכן אין ספק שכולם יזכרו את השם הזה". אז נכון, תפסתם את תשומת הלב שלנו, זה בטוח. אבל האם זה באמת היה שווה את זה?
דווקא טורים כמו זה עלולים לגרום לפעמים לתוצאה ההפוכה - חשיפה נוספת לקמפיין שעדיף היה לכולם אם לא היה נחשף לעולם. ולמרות הסיכון, אני עדיין חושב שאנחנו - כצופים וכצרכנים - מוכרחים לזעוק כשמביאים אותנו אל "גבול החלפת הטיטול" – השלב בו כבר אי אפשר לספוג עוד.
אני נאיבי, אני יודע, אבל כשאני רואה את הפרסומת הזאת, מעבר לרפלקס הנעל הראשוני, אני גם נושא תפילה חרישית בתוך תוכי: הלוואי, הלוואי שאף אחד לא יקנה יותר בפוקס. בסופו של יום, אולי כדאי לי בכלל להודות לאותו זרמונאי מחונן. הרבה דילמות בקניון הוא חסך לי, ואני מקווה מאוד שגם לרבים שכמותי. אני יודע שאני בפוקס כבר לא אקנה השנה. לפחות לא עד סוף העונה.
המרד מתחיל כאן: גם בפייסבוק לא סובלים את הקמפיין