תקופת החופש הגדול, שמתרחשת בעת שיאי החום של הקיץ הישראלי, מציבה אתגר בפני הורים המחפשים דרך להעסיק את הילדים לכמה שעות — והפתרון של ים ובריכות שחייה נהפך בילוי מועדף. בעוד בים המבלים צריכים להתמודד עם לכלוך, מדוזות וסכנות, בילוי משפחתי בבריכה נוטה להיות בטוח יותר. עם זאת, העלות של יום בבריכה עבור משפחה היא משמעותית, ועשויה להגיע עד כמה מאות שקלים.
מבדיקת TheMarker עולה כי תעריפי הכניסה לבריכות בישראל הם גמישים מאוד, ונעים בין 30–40 שקל לאדם (בבריכות המוזלות במהלך ימי השבוע) ליותר מ–100 שקל לאדם (במהלך סופי השבוע בבריכות באזור המרכז, שלעתים כוללות אטרקציות נוספות). כך למשל, תושבי באר שבע שירצו להשתכשך בבריכת מרכז הספורט של אוניברסיטת בן גוריון ישלמו לכניסה חד־פעמית בימי חול 60 שקל לאדם, ובסופי שבוע 70 שקל. תושבי חיפה ישלמו בבריכה של הטכניון תעריף של 45 שקל לילד עד גיל 5, לילדים עד גיל 18 התעריף קופץ ל–65 שקל, ומבוגר ישלם 75 שקל. בריכת גורדון, שהיא אחת מהבריכות המוכרות והפופולריות בתל אביב, גובה לא פחות מ–69 שקל לכניסה חד־פעמית בימי חול, ו–79 שקל בסופי שבוע, אם כי תושבי תל אביב יכולים להיכנס גם בתעריפים מוזלים בימים מסוימים במהלך השבוע.
העלות הגבוהה לא מאפשרת לרבים ליהנות באופן קבוע מבילוי בבריכה. דביר, תושב חולון, שאוהב להגיע לעתים יחד עם בן זוגו והתאומים בני החצי שנה שלהם לבריכת גורדון, אומר כי "אם מצטרפים עוד בני משפחה — זה כבר הופך להוצאה לא הגיונית. דמי הכניסה לזוג הם 140 שקל, התאומים עוד קטנים אז לפחות עליהם לא משלמים עבור כניסה בינתיים, אבל כל ארטיק או קפה שקונים במקום זה 15–20 שקל נוספים, ואין ברירה כי אנחנו קהל שבוי שם לכמה שעות. אם מוסיפים לזה קרם שיזוף, דלק וחניה, ההוצאה כבר מגיעה למאות שקלים על בילוי של חצי יום".
דני, תושב ירושלים, מספר כי הפסיק ללכת לבריכה עם משפחתו בשל התעריפים הגבוהים. "זה נהיה פסיכי", הוא אומר, "אנחנו משפחה של שש נפשות — אשתי, אני וארבעה ילדים. ללכת לבריכה זאת הוצאה של לא פחות מ–500 שקל, ובדרך כלל הרבה יותר, אז אני לא הולך יותר לבריכות בארץ.
"לשם השוואה, לפני שנה הייתי בבודפשט עם המשפחה, וכניסה לפארק מים מטורף עם מלא אטרקציות עלתה לנו כ–20 שקל לאדם. צחקנו ואמרנו שכל פעם שנרצה ללכת לבריכה, ניסע לבודפשט. יותר זול".
בתל אביב מסבסדים; בי־ם התושבים קובעים
טווח המחירים של כניסה לבריכות שחייה בישראל הוא גדול מאוד, אך יש דרכים למצוא בריכות שמציעות בילוי זול יותר מאחרות. חלק מהערים בישראל מגדירות חלק מהבריכות שבשטחן בריכות עירוניות, ומסבסדות לתושביהן חלק מעלות הבילוי בהן. כך למשל, עיריית תל אביב־יפו הודיעה כי ביולי־אוגוסט יעמדו לרשות התושבים 11 בריכות שחייה עירוניות בתעריפים מופחתים, לעומת שאר הבריכות בעיר. יש לציין כי התעריפים המוזלים ניתנים בימי חול בלבד, ולפי שיטת העירייה בכל יום ייפתחו כשתי בריכות שונות ברחבי העיר בתעריפים מוזלים: בריכות בצפון ובמרכז העיר בתעריף מוזל של 40 שקל לילד ו–45 למבוגר לכניסה חד־פעמית (הכוללות בין השאר את בריכת גורדון, קאנטרי ל', קאנטרי החשמונאים, וקאנטרי קהילתי רמת אביב ג'), ואילו בריכות בדרום העיר וביפו בתעריף מוזל של 25 שקל לילד ו–30 שקל למבוגר לכניסה חד־פעמית (הכוללות בין השאר את קאנטרי קהילתי בארבור, מרכז נווה עופר, וקאנטרי קהילתי גורן גולדשטיין).
לעומת זאת, בעיריית ירושלים העבירו את ההחלטה על תעריפי הבריכות למינהלים הקהילתיים (גופים המשמשים כעמותות המנהלות מתנ"ס שתפקידם לסייע לעירייה) — וכך למעשה התושבים הם אלה שקובעים את התעריפים. יפעת אפיק, מנכ"לית בית הנוער העברי (מתנ"ס קהילתי שמפעיל גם בריכת שחייה ומועדון כושר לטובת תושבי העיר), מסבירה כי "ירושלים פועלת במבנה שונה ביחס לשאר הארץ: יש מינהלים קהילתיים שלהם יש סמכות בתוך השכונה שלהם, ולחלקם, כמו לנו, יש גם בריכת שחייה. הרעיון הוא שהעירייה מממנת את עלויות כוח האדם ומסבסדת חלק מהדברים. מבנה ההנהלה של מינהל קהילתי כולל ייצוג של 60% מתושבי השכונה, כך שהתושבים הם אלה שנותנים את הטון ומגדירים את המחירים ואת אופי הפעילויות בבריכה".
היא מספרת כיצד השיטה עובדת אצלם: "בית הנוער הוא אחד מהמרכזים הקהילתיים החלוציים. הוא קם לפני שקמה החברה למתנ"סים, והבריכה בו היא מהוותיקות בעיר, ולכן היא מושכת את כל תושבי ירושלים: חרדים, חילונים, ערבים — ומהווה את המיקרוקוסמוס של ירושלים. לכן, יש לנו שעות שבהן הפעילות היא למשפחות, יש שעות מוגדרות לגברים בלבד או לנשים בלבד ויש שעות שבהן הבריכה מעורבת. "גם המחירים אצלנו מתחשבים ביכולות הכלכליות של מגוון האוכלוסייה, ולכן כניסה חד־פעמית תעלה 45 ביום חול ו–50 בשבת. אנחנו מציעים גם כרטיסייה שמוזילה את העלויות משמעותית, שעולה 215 שקל לשש כניסות (35 שקל לאדם) ולרוב אצלנו יש מנויים — המחיר הרגיל שלו הוא 3,190 שקל, אבל אין כמעט מי שמשלם מחיר מלא כי יש 10% הנחה לירושלמים, ועל ההנחה הזאת יש עוד הנחות בהתאם לאוכלוסייה: סטודנטים, חיילים, גמלאים ועוד".
כך חלק מהערים מציעות סבסוד, ואולם בערים רבות, כמו באר שבע או חיפה, אין בריכות עירוניות — ולכן תושבי האזור נאלצים לשלם מחיר מלא.
דרך נוספת שעשויה להוזיל את תעריפי הכניסה לבריכות היא רכישת מנוי שנתי או כרטיסיות, ואולם גם שם עלולים להיערם קשיים שונים. מנוי שנתי עולה 1,500–3,500 שקל לאדם (בהתאם למחירון בבריכות השונות). מדובר בהוצאה גבוהה מאוד למשפחה, בעיקר אם בסופו של דבר בני המשפחה לא ינצלו את המנוי במהלך השנה. ב–2018 פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי ההוצאה על בריכות שחייה ומועדוני ספורט מהווה כ–18% מההוצאות השוטפות של משפחות לתרבות, ספורט ובידור, קטגוריה שכוללת גם קולנוע, מוזיקה, אמנות, אינטרנט, פעילות חברתית ועוד. זאת, אף שמדד המחירים לצרכן מראה כי תעריפי מועדוני הספורט ובריכות השחייה לא התייקרו בעשור האחרון, בזמן שסל הצריכה המשוקלל של משקי הבית כן התייקר.
"התפעול יקר מאוד"
מדוע הבילוי בבריכה יקר כל כך? על השאלה הזאת ניתן להשיב באמצעות ההסבר הפשוט של הוצאות גבוהות. ויקו חדד, מנכ"ל מרכז הספורט של אוניברסיטת בן גוריון, מספר: "אצלנו יש שלוש בריכות, אחת לפעוטות ושתיים חצי־אולימפיות מחוממות. כרגע אנחנו בתהליכי בנייה של בריכה חדשה ומקורה. בנוסף יש חדר כושר, מגרש טניס, מגרש כדורעף ועוד. יקר מאוד לתפעל את כל זה. קודם כל, צריך רישוי עסק ויש פיקוח ובקרה של גורמים רבים — משרד הבריאות, כיבוי אש, העירייה ועוד. צריך גם לעמוד בסטנדרטים של נגישות ובטיחות. אחר כך יש תפעול — מכונות, משאבות, מסננים וכדומה. יש פה מערכות מורכבות שפועלות להבטיח שלא יחסר דבר: כלור בבריכה, ניקוי, מים חמים במלתחות ועוד. זו לוגיסטיקה שלמה. ויש כמובן גם עלויות של כוח אדם: מצילים, עובדי ניקיון, אנשי תחזוקה וכיוצא בזה. עלויות המים בלבד מסתכמות בסכום של כמיליון שקל בשנה, ועוד מיליון שקל לפחות לחשמל".
אפיק מסכימה כי מדובר במבנה הוצאות מורכב: "ההוצאות על מים וחשמל הן בסכומים גבוהים מאוד של כמה מאות אלפי שקלים בשנה. בירושלים קר מאוד בחורפים, אז אנחנו משלמים הון על חשמל לחימום הבריכה, החלל של המתחם והמלתחות. יש גם בלאי של המערכות, יש רכישה של חומרים כימיים וצריך כל הזמן לעמוד בתקנים ולהוציא אישורים תקופתיים ורישיונות. גם כל הנושא של ההנגשה יקר, מאחר שהמבנה שבו נמצאת הבריכה ישן, והיינו צריכים להתאים אותו לסטנדרטים התקניים. אנחנו מחזיקים את הבריכה שלנו כשירות לקהילה ולא מרוויחים ממנה. זה לא עוגן כלכלי עבורנו, אנחנו מייצרים הכנסות ממקומות אחרים".
איך בכל זאת הם מסבירים את הפערים העצומים בתעריפי הכניסה לבריכות במרכז הארץ לעומת בריכות בפריפריה, שגם בהן מן הסתם יש עלויות תפעול יקרות? חדד מסביר: "ק"ג סוכר בתל אביב עולה יותר מק"ג סוכר בבאר שבע. אני רוצה לתת שירות במחירים שפויים, ובאים אלי הרבה מנהלי בריכות ממרכז הארץ לראות איך אני מצליח לשרוד. הסוד הוא בניהול נכון והתייעלות איפה שאפשר — מצמצום בכוח אדם ועד להתייעלות אנרגטית. למשל, עברתי מחימום בסולר יקר לשימוש במשאבות חום, וככה כבר חסכתי הרבה כסף". אפיק מוסיפה כי "בתל אביב כוח האדם יקר יותר, ודברים נוספים עולים יותר. אבל בסופו של דבר נראה שיש כוחות שוק שיוצרים איזונים ובלמים — הכל עניין של היצע וביקוש, ויש מקומות שבהם כנראה גם הקהל מוכן לשלם יותר".
יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
גירושים של 38 מיליארד דולר: ג'ף ומקנזי בזוס ייפרדו רשמית בימים הקרובים
האח הגדול: "ראש העיר אסף עלינו מידע רגיש כדי לעקוב אחרינו"