הכשלון הוא הניצחון החדש

מנהג חדש בא למדינה. פרקליטיו של דודו טופז מאשימים את התקשורת ב"חוסר חמלה", ותומכי שלמה בניזרי מאשימים את בית המשפט ב"שחיתות".

סנגוריו של האיש חסר החמלה ששלח בריונים "לכסח" את מי שלא נתנו לו במה תקשורתית מספקת לטעמו, אינם מרוצים ממידת החסד שנתנה לו אותה תקשורת בעת צרתו. הוא (באמצעות מוקירי זכרו), שכל הווייתו הייתה ניצול התקשורת והשגת רייטינג, מאשים את התקשורת ב"חשיפת יתר" של מעשיו.

האחר, שהורשע במעשי שחיתות שעשה ביושבו במרום תפקידו הציבורי, מאשים את המערכת שחשפה והרשיעה אותו בניצול לרעה של מעמדה, ברדיפה ובשחיתות. ימים יפים.

אבל זה לא לגמרי חדש. בשנים האחרונות פותחה שיטה מרתקת שתפקידה להגן, ואף לרומם ולפאר, את המנהיג בעת נפילתו. על פי שיטה זו – הקטגוריה היא הסנגוריה החדשה, המתקפה הפרועה היא ההכאה-על-חטא החדשה, והכישלון הוא הניצחון החדש. זה רעיון מבריק, המביא את הענווה, הצניעות וההודעה בכישלון למקומות חדשים לגמרי.

לפרוש כדי לחזור

כאשר מנהל, או מנהיג בכל מגזר אחר, נכשל בתפקידו עומדות בפניו, כמסתבר, שתי אפשרויות: האחת- להודות בכישלון, לקחת אחריות ולרדת מכיסאו, ולו לזמן מה. איש זה סופג את מנת הביקורת המגיעה לו, ולוקח לעצמו פסק זמן מסוים להפנים, להפיק לקחים ולבנות עצמו מחדש. לעתים הוא "חוזר בגדול" לאחר זמן מה.

האפשרות השנייה היא הדרך אותה נוקט המנהל המתוחכם והמודרני יותר, והיא להתייצב אל נוכח פני העם ובביטחון עצמי שאין שני לו להכריז כי מדובר בעצם בהישג חסר תקדים. מלחמת לבנון השנייה, קובע המנהיג, הייתה הישג אדיר שעדיין לא זכה להבנה המתאימה! ההשקעות הכושלות שלנו בנדל"ן באוזבקיסטן היא ההשקעה הטובה ביותר לטווח ארוך! העובדה שהפסדנו חצי מהון החברה היא בעצם תכנית הבראה מתוחכמת שעדיין אינכם מבינים. מפקד שכשל במטלה שהוטלה עליו מכריז: "אין פתרון צבאי לטרור".

ולמה לא לנקוט דרך זו? הציבור הוכיח פעמים רבות כי הוא מוכן "לקנות" כל אווילות, אם היא נאמרת בביטחון מספיק, ומעל הבמות הנכונות. למה לעבור את דרך החתחתים של הפקת לקחים והליכה את הכפור, אם במקום זה אפשר לקפוץ לתפקיד חדש, מתגמל ומפנק, כפרס על "הישגיך"? בפרק שכתבתי (וגנזתי בסופו של דבר מטעמי צנעת הפרט) לספרי "הספר, נכתב עבור מי שרצה לעבוד לפי הספר אבל לא ידע על איזה ספר מדובר", קראתי לתופעה המרתקת הזו "מדחי אל חיל". שורה שלמה של בעלי תפקידים שסיבת קידומם העיקרית הייתה- כישלונם הקולוסאלי בתפקידם הקודם.

נוהג מתגמל

הנוהג הזה, להשתבח בכישלונותיך, משתלם ומתגמל למרבה הצער. הוא נשען על הצורך של דירקטוריונים והנהלות להצדיק השקעות כושלות שאישרו בעבר, לכבס כביסה מלוכלכת "בבית" ולא להיחשף לעיני המשקיעים והציבור במלוא קלונם. במקום זאת הם מתייצבים לצד הנכשל, מודים לו על שרותו המפואר, ומעניקים לו מענק פרישה נדיב.

כאשר אנו רואים את ההתנהגות הזו אצל מאמני כדורגל, אנחנו מגחכים. כאשר זה קורה אצל מנהיגים פוליטיים וכלכליים אנחנו "אוכלים" את הסיפור, ומהנהנים בראשנו בהסכמה.

אנקדוטה חביבה המדגימה את הגל החדש של "הכישלון הוא הניצחון החדש" היא הצעתו של הבלשן פרופסור גלעד צוקרמן בראיון ארוך ומנומק ב"7 ימים" (12.12.2008), להכריז על העברית השגויה, המסורסת והמעוותת השגורה בפי חלקנו, כעברית "הנכונה", ולהתיר את השימוש בה. הוא עוד מרחיק ואומר כי מי שמתעקש על עברית תקנית הינו "שטוף מוח", וחי בעבר. במלים אחרות, הבה נהפוך את כישלוננו בהנחלת הלשון, להצלחה כבירה במחי שינוי ההגדרה.

זוהי כמובן שטות גמורה, שקל לראות את האבסורד בה אם מרחיבים אותה מעט, למשל אל המתמטיקה. כידוע גם בתורת החשבון אין עם ישראל, ובעיקר התלמידים שבינינו, מצטיין. מדוע אם כן לא נכריז כי לגיטימי להחליט כי 2+2 הם חמש, ולהתיר את השימוש בשגיאה כעניין לגיטימי? הרי השפה והמתמטיקה הם שני חלקים שלאותו שלם.

הבא נתרגל כולנו את הרעיון החדש: מדוע להתמודד עם כישלונות, אם ניתן פשוט להגדירם מחדש כהצלחות?
הגדרת הכישלון כהצלחה החדשה היא דרך מצוינת למנהל להימנע מלשלם מחיר, ולנסות לשרוד. אבל האם גם אנו , הצבור, יכולים לשרוד אותה?

אליעוז רבין הינו יועץ באתר היעוץ הניהולי "הספר", ומנהל האתר