"אף אחד לא יקרא לי אידיוט, אמר האידיוט" | צילום:
jupiter images
א. שלשום פגשתי עבד
הוא ישב, לבוש יפה והכול, בתוך אוטו די מפואר מסוג לקסוס. החלון היה פתוח והוא הוציא ככה את היד. הוא בדיוק יצא מהחניון, העבד, וגלש לאיטו אל תוך הרחוב במבט קשוח. אני והילדה שלי בדיוק חצינו את הכביש. אני דחפתי את העגלה, והיא פוררה על עצמה ביסקוויט. העבד הסתכל דרכנו והמשיך לנסוע לאט, מנסה להעניק לעולם איזושהי אשליה שהוא אדון. הוא כמעט דרס אותנו, הנבלה. הלו, קראתי לעברו, 'סתכל לאן 'תה נוסע, ולעצמי הפטרתי - לא הכי בלחש - איזה אידיוט.
המשכתי לעבור את הרחוב והייתי מוכן לשכוח את כל העניין, אבל אז הוא קרא לי; בחור, בחור. הסתובבתי אליו. בוא רגע, אמר העבד. חזרתי כמה צעדים, מוכן לשמוע את התנצלותו הכנה ולקבל אותה ברוח טובה, כיאה לימים של טרום חג החירות. אני לא אוהב שקוראים לי אידיוט, אמר האידיוט. אז אולי כדאי שתפסיק לנסוע כמו אחד כזה, אמרתי לו. מה אמרת, שאל העבד, משך את בלם היד ויצא לעברי מהאוטו, מתעלם לחלוטין משאר הנהגים שאת דרכם חסם. שמעת בדיוק מה אמרתי, אמרתי.
אף אחד לא יקרא לי אידיוט, אמר האידיוט. שמע חבר, אמרתי לו, אתה מפספס לחלוטין את הנקודה: אתה יוצא עם האוטו שלך המכוער והמצוחצח שלך מחניה, לא מסתכל ימינה, לא מסתכל שמאלה, לא מסתכל קדימה, כמעט דורס תינוקת (מכוסה בפירורי ביסקוויט) בתוך עגלה, לא מבקש סליחה, ואחר כך עוד מתעצבן שאומרים לך שאתה אידיוט?
שוב פעם קראת לי אידיוט?! צעק האיש, עכשיו הוא היה ממש קרוב אליי, משחק אותה אבו-עלי. הוא עמד כל-כך קרוב, ממש יכלתי להריח את הבושם שלו. בטח משהו מהדיוטי פרי. מצחין ורקוב כמו שירותים ציבוריים סתומים בתחנת רכבת במומבסה.
בדרך כלל אני טיפוס פחדן שנמנע מעימותים. נזכרתי גם שלפני כמה שנים קרה לבן-דוד שלי ממש אותו דבר, זה נגמר בזה שחתכו אותו בסכין יפני. ובכל זאת, תחושה עמומה של צדק, או אולי של טיפשות, מנעה ממני פשוט להפנות את הגב וללכת.
העבד דחף אותי. דחפתי אותו בחזרה. הוא קילל. קיללתי אותו בחזרה. אני אהרוג אותך, הבטיח האיש. מאחורה התחילו לצפור לו, ושתי גברות שעברו התחילו לצעוק עלינו, מה זה צריך להיות ככה לקלל לפני הילדה. לה דווקא לא היה אכפת, עד כמה שאפשר היה לראות מבעד לפירורי הביסקוויט. יונים כבר נחתו על ראשה והחלו לנקר בהנאה.
הוא מסכן את הילדה שלו, האשים אותי האיש בפני הגברות, ובשביל לצאת גבר קרא לי טמבל, ונכנס לאוטו המפואר והמכוער שלו. חג שמח, אידיוט, קראתי וזקרתי לעברו אצבע אמצעית.
גירשתי את היונים מעל הילדה והמשכתי ללכת.
ב. אני פוגש עבדים בכל יום
קל לזהות אותם: הם מתנהגים כאילו הם אדונים. הם לא עוצרים להולכי רגל במעברי חצייה, הם נכנסים לחנות ואומרים למוכר/ת: תן/י לי ככה וככה, בלי בבקשה ותודה, הם קוראים למלצריות "חמודה", הם יורקים קליפות על הרצפה במקום לשים בפח, הם אומרים משפטים כמו, "שאני אחכה? שהוא יחכה", או "אני לא רואה אף אחד ממטר", הם חונים בחניות נכים, הם בטוחים שכל הזמן מישהו מנסה לדפוק אותם, שהחיים הם מלחמה ושהאויב הוא כל אחד, הם חשים שאסור ששום דבר יבוא על חשבונם, הם נרדמים מול הטלוויזיה במצפון שקט. אם מישהו היה מתנהג או מדבר לאימא שלהם, לסבתא שלהם, לילדה שלהם או לאחותם הקטנה כמו שהם מתנהגים או מדברים לאימא, לסבתא, לילדה או לאחות קטנה של מישהו אחר, הם היו הורגים אותו.
אין שלשלאות שמחוברות לכדורי ברזל כבדים על קרסוליהם. כדור הברזל הכבד שוכן בתוך הלבבות שלהם. הם עבדים.
אני פוגש עבדים בכל יום. קל לזהות אותם: כל אחד מהם הוא אדון לעצמו, ולעצמו בלבד.
ג. כי מהי חירות
ומה זה להיות אדם חופשי - בן חורין? מה זה לצאת לחופשי, מעבדות לחירות? מה זה בכלל כל הפסח הזה?
לעניות דעתי, כל העיסוק הזה ביציאה מעבדות לחירות קצת מפוספס. מדברים הרבה יותר מדי על היציאה עצמה מעבדות לחירות, את כל הדגש שמים על התהליך, אבל בתכלס כל העניין הזה של היציאה הוא לא יותר משבריר שנייה. לעניות דעתי, מי שעושה את זה בשלבים עושה את זה לא נכון. יש דברים שאין להם תהליך.
היציאה מעבדות לחירות היא הטפל, השולי. לדידי, כל סיפורי הפסח - העבדות במצרים, הסבל הנורא, המכות, הבריחה, כל הדי-דיינו הזה - די מיותרים. זה כמו מבוא שאין לו ספר. דמיינו מתכון בספר בישול: היעלה על הדעת שמתכון לפשטידה יסביר באריכות איך לשבור את הביצה, ממה עשוי הקמח, מהו התהליך של הפקת החשמל לתנור ואיך קולפים גזר, ואז יסכם: "להגיש חם"? ברור שלא.
היציאה מעבדות לחירות היא הטפל. העיקר הוא מהי אותה חירות ומה עושים איתה, איך חיים כבני חורין. על זה לא מדברים איתנו מספיק. החירות שבכל זאת מציעים לנו היא חירות דרדל'ה, חירות קקמייקה, חירות נטולת חירות. בגדול, כל הפסח הזה אומרים לך, 'יכול היה להיות יותר גרוע, תזכור מה היה ותגיד תודה שאתה לא עבד'. בכל שנה שרים 'השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין'. החירות שמציעים לך היא על דרך השלילה. פאטה מורגנה.
אבל להיות לא-עבד זה רק חלק קטן, שבריר. מה עם חירות חיובית? וכשאני אומר חיובית אני מתכוון תרתי משמע, גם טוב וגם חובה.
חירות חיובית. יפה, לא?
ד. חירות אמיתית היא להיות מנומס
לטעמי, והלוואי שכך הייתי באמת מצליח לחיות את חיי, החירות החיובית היא בלכבד את האחר, לראות בו אחד כמוך בדיוק. לתת לו את המקום שלו, כמו שאומרים הצעירים. בעיניי, להיות בן חורין זה קודם כול להיות מנומס, בחיי.
גם ברכב הזה אתם יכולים להיות עבדים | צילום:
גלובס
גסות הרוח היא מנהג עבדים. ראו את בני ישראל במצרים (וגם בארץ): רוחם קצרה, יומם קשה, הם נרגנים וחסרי אמונה. זו העבדות שלהם. לא העבודה הקשה. טוב, אולי גם העבודה הקשה, אבל ההוכחה היא שעובדה שגם אחרי שיצאו ממצרים לא יצאו מהמצב-רוח של מצרים. תמיד מקטרים, תמיד מחפשים את הקומבינה, אף פעם לא מרוצים. עבדים, נו.
עבודה ועבדות. זו רק העברית, קשה ומגוידת, שתקעה את שניהם על אותו שורש. בגלל זה נפוץ הלך הרוח של לראות באדם העובד המודרני סוג של עבד. זו טעות. מדובר בשני דברים שונים לחלוטין. כשאני רואה אדם עובד מהבוקר עד הערב אני לא רואה בו עבד, להפך. מתי אני רואה בו עבד? כשהוא מתחיל לקטר כל הזמן ולשנוא את כולם, כשהוא מרגיש שטרדות היום נותנות לו רשות לגלוש באיטיות לתוך כביש ולא לראות אדם אחר דוחף עגלה ובה גוש גדול וחמוד של פירורי ביסקוויטים.
ה. חרא של אנשים
עוד לא פגשתי בנאדם שחושב על עצמו שהוא חרא של בנאדם, אבל פגשתי הרבה אנשים שחושבים שכולם חארות. כל אחד חושב שהוא טוב. אבל זה לא העניין בכלל - כל אחד צריך לחשוב שגם האחר טוב. זוהי, גבירותיי ורבותיי, חירות.
חג שמח.
הרהור
עוד לא פגשתי בנאדם שחושב על עצמו שהוא חרא של בנאדם, אבל פגשתי הרבה אנשים שחושבים שכולם חארות
