סעודת מלאכים

יום שישי בבוקר. קבוצה של כמה עשרות חובבי אוכל מתכנסים סביב שולחן ארוך ושף מפורסם מצמרת הקולינריה של ישראל, מתכונן להעביר את רזי הבישול העילי בסדנה מגרת חושים. לכאורה, מדובר בפתיח רגיל לעוד סדנת בישול נהנתנית, אחת מתוך רבות הנערכות ברחבי הארץ, אך כאן נערכת הסדנה במסגרת מיוחדת במינה.

היא נערכת במטבחו של "מאיר השמן" בבת-ים, שם במבנה צנוע של "בני ברית" מפעיל מאיר שואף פרויקט נעלה, שבמסגרתו הוא מאכיל מאות פיות רעבים של ילדים ושל בני נוער בעיר בת-ים.

"המטבח של מאיר", בעיבורה של שכונת מגורים בת-ימית הוא מפעל התנדבותי של אדם אחד. מאיר שואף.

אדם פרטי, לשעבר איש נדל"ן שרעב הילדים נגע לליבו. לפני מספר שנים ולאחר שלקה בשבץ מוחי, הוא החליט לעשות מעשה. והמעשה הוא הקמת בית תמחוי לילדים. האמינו או לא, אבל יש דבר כזה במדינת ישראל 2009.

את המטבח מקיים מאיר השמן מדמי השתתפותם של אורחים בסדנאות הבישול, שאותם תורמים שפים כמו ישראל אהרוני, מאיר אדוני, ערן שוורצבאד, אייל לביא, מיקה שרון ועוד רבים שליבם נדיב.

ביומיום, המציאות של מאיר השמן הרבה פחות זוהרת מהתחככות בשפים צמרת וב"פודיס" חובבים, הבאים ללמוד כיצד לבשל ביף בורגיניון מפיו של אהרוני. בדרך כלל נשלף מאיר ממיטתו לפנות בוקר. הוא מעמיס על רכבו שקיות תפוחות של לחמניות, כריכים ופיתות ומתחיל בקו החלוקה היומי בין 17 בתי ספר בבת-ים.

שנת הלימודים תשס"ט רק החלה וכבר יש ילדים שאין להם מה לאכול. הם ממתינים בציפייה מבוישת לכריכים של מאיר, מסרבים להודות בפני החברים החדשים, השולפים מתיקם את קופסת האוכל מהבית, שאותם אף אחד לא שלח עם אוכל. מאיר השמן הוא התקווה היחידה שלהם לכריך משביע ולארוחה חמה יחידה ביום.

איש מאיר פנים עם לב ענק

בערך ב-07:00 בבוקר מסיים מאיר לחלק את הכריכים. צרורות של שקיות מרשרשות, שבהן מצונפות לחמניות גדולות לתיכוניסטים, ולחמניות קטנות לילדי היסודי. בתום החלוקה פוסע מאיר השמן לאיטו על השביל הריק, ומביט בסיפוק על השקיות שתלה על וו שער הברזל הכבד. בעוד כשעה ימלאו הכיתות ילדים, ובהפסקת עשר תעביר יועצת בית הספר את הכריכים לאלה הזקוקים להם.

והם, כמו חבריהם לכיתה, יזכו לכריך טעים ומשביע, מעשה ידיו של איש מאיר פנים עם לב ענק. בתום הסיבוב, עוצר מאיר בקונדיטורית "עיני", המנדבת לו ברוחב לב לחמניות ופיתות לכריכים של היום למחרת.

"לפעמים יש בורקס או רוגלעך ואז השמחה גדולה", מסגיר מאיר חיוך מבויש ומסביר את עקרון הגיוון של הכריכים: "יש ימים של נקניק, וכאלה של חומוס ויש אחרים של טונה, אבל הילדים הכי אוהבים לחם עם ממרח שוקולד, שאותם אני משתדל לשלוח להם כמה שפחות... ומה שהכי חסר לי, הן גבינות שאין היד משגת לקנות", מציין מאיר בהשלמה. הלחמניות והפיתות שהמאפייה מנדבת, בקושי ממלאות את המכסה.

400 כריכים מנפיק מאיר השמן מדי יום ולכן את שאר הלחם, כיכרות של לחם פרוס אחיד הוא רוכש בכספו. אני ממלאת בשקדנות אחר ההוראות: "מריחה קלה מאד של מיונז, כי אחרת הילדים מתלוננים ששמתי הרבה מרגרינה", צוחק מאיר. מוסיפה שתי פרוסות נקניק "כדי שהכריך יהיה מלא" ולא מוותרת גם על "זנבות" הנקניק. אפילו "נשיקות" הלחם, שאינן ראויות להפוך לכריך, מוצאות את עצמן, נטבלות ברוטב הקציצות של ארוחת הצהריים.

על הנקניק מניחים עלה של חסה, "כי חייבים ירק" והכריך נשלח לעיטוף. אני תוהה איזה פה משתוקק יפגוש מחר את הסנדוויץ' הזה, ולא יכולה להימלט מלחשוב על אם שפגשתי לאחרונה באחת השכונות הצפוניות של תל-אביב. האם המודאגת איימה על רשת מאפיות נחשבת, שחדלה מלייצר בריוש ממולא בשוקולד לבן, "שאם לא יוחזר הבריוש לאלתר בתה תלך לבית הספר רעבה...".

אנשים טובים באמצע הדרך

בשעה 09:00 מגיע קותי אזולאי, המתנדב טוב הלב של יום רביעי. הוא מסייע למאיר להכין כריכים ולארגן את המקום המבולגן קמעה לקראת ארוחת הצהרים. קותי, כחייל מיומן בצבא הצועד על קיבתו, אורז את הכריכים ומדביק על כל שקית מדבקה ועליה שם בית הספר. בינתיים מתחיל מאיר לקצוץ בצל ועגבניות לקראת ארוחת הצהריים של הילדים.

כ-50 ילדים פוקדים את המטבח מידי צהריים, וזוכים לארוחה מנחמת ולאווירה מחבקת. בכל יום מכין מאיר אוכל אחר, ככל שידו משגת: ביום אחד קציצות דגים או בקר, בימים טובים יותר עופות ושניצלים ולפעמים כשהכסף ממש נגמר, פלאפל בפיתה. "ביום של פלאפל הילדים מתבדחים ואומרים לי שהם מבינים שהמצב קשה", צוחק מאיר צחוק נטול מרירות, צחוק של השלמה עם מה שיש.

ומה שיש זה לא הרבה. מעבר להכנסות מסדנאות הבישול, מקיים מאיר את המטבח ממעט תרומות של אנשים טובים שאכפת להם. את מאיר מקיפה טבעת מצומצמת אך הדוקה של אנשים מתחומי ההיי-טק, אקדמיה, צבא קבע ורפואה התורמים מזמנם ומכספם לסייע למפעל ההזנה הזה.

הייטק ומצוות

בשעה 12:30 בדיוק, מגיע ישראל גיא עם הקציצות שלו. באמתחתו של גיא, איש היי-טק וחובב בישול נלהב, תערובת בשר לקציצות שעליה גאוותו. כבר יותר משנה קוטע גיא את יום העסקים שלו מידי רביעי בצהריים ומתייצב במטבח של מאיר לכמה שעות. כמו בריטואל מתוזמן היטב הוא מגיח כרוח סערה, לובש סינר, קוצץ את קציצותיו במיומנות ואץ לו רץ לו להמשך שגרת יומו העסוק.

בחמישה ל-13:00 מצלצל הצלצול הגואל בחלק מבתי הספר של בת-ים. ב-13:00 וקצת, מגיע שובל של ילדים, הנשרכים בטור ארוך כמו הגמדים של שלגייה.

מאיר מקבל אותם במבט ספק מלטף ספק קשוח והם נשלחים לשטוף ידיים. בשובם, הם ניגשים לדלפק במבט מלא ציפייה ושואלים, מה יש לאכול. "איזה כיף, יש קציצות עם קוסקוס", קורא אחד מהילדים בהתרגשות אמיתית. הם מקבלים צלחת גדושה באוכל ומתיישבים בדריכות סביב השולחן מעלה הניחוחות המהבילים.

שורות שורות של ילדים קטנים, ממלאים פיהם בקציצה קטנה הספוגה ברוטב של אהבה גדולה.