לא בכל יום מגיע אליל נעוריי לישראל, האיש שהיווה השראה לכל כך הרבה קרבות מכות שלי עם תלמידים מהשכבה. כשהתברר לי שהוא נמצא בארץ, ועוד הספיק להסתבך עם כמה פרו-פלסטינים בטוויטר, הצבתי לי שלוש מטרות-על: למצוא אותו. לצלם איתו סלפי. ולדון איתו באריכות בסוגיית הקוד האתי של צה"ל.
אז מצאנו אותו: הצדיק אותר בפתח תקווה, אצל הרב יצחק אהרון. השניים נפגשו בצהריים לשיחה אישית וקצת לימודי קבלה. לאחר שהתחבאתי בשיחים שעתיים כלוחמת גרילה מיומנת, תפסתי אותו ביציאה מהשיעור. ואן דאם סיפר שהוא רק מתחיל ללמוד, ששיעורי הקבלה עוזרים לו לסדר לעצמו את המחשבות ושהוא והרב חברים טובים. כטוב לבו על הלימוד הוא גם העניק לי סלפי הורס ונפרד מאיתנו לשלום, ושתיים ממטרותיי הושגו.
אך סרטי ואן דאם לדורותיהם לימדו אותי לא לוותר. להתנפל על המטרה, עיקשים וחזקים, בלי לפחד. המשכתי לרדוף אחריו ברחוב בניסיון ללמוד ממנו כיצד להילחם בטרור. "אם מחבל בא אלייך, תברחי", ייעץ לי אלילי המשגע, "דבר ראשון מתחבאים, דבר שני בורחים, רק אחר כך נלחמים". כשהתחלתי לפרט בפניו את השתלשלות המקרה של החייל מחברון והביקורת המבצעית בנושא הוראות פתיחה באש ואן דאם יישם את העצה של עצמו ונמלט. רדפתי אחריו בלי פחד, המאבטח עצר אותי בגופו אך המשכתי בכל כוחי לעבר המטרה, נחושה לברר את דעתו של ואן דאם בסוגיות אתיקה צבאית תהליכים והשלכות. האם אני גיבורה? אולי. האם מגיעות לי תשואות על הנחישות והאומץ לרדוף אחריו למרות כל המכשולים? ייתכן. מה שבטוח, למדתי מהטובים ביותר. ספורט הדמים מאדרפאקרז!