זה היה ערב שגרתי בבית של הדר ברייר (36) ודניס רוסקוב, הזוג שאהבנו לאהוב, בוגרי העונה השלישית של "חתונה ממבט ראשון". חשבון הטיקטוק המבעבע של השניים לא העיד על הבאות. כמה ימים קודם לכן הם העלו עוד ריקוד זוגי מבדר, שגרף גם הוא עשרות אלפי לייקים וצפיות. אבל גם זה חלק מהשגרה. ושגרה, אתם יודעים, היא האויב הכי גדול של זוגיות.
הם היו הזוג שכולם רוצים להיות; מתוקים בהגזמה, יפים בהגזמה, אוהבים בהגזמה. אבל בחיים האמיתיים, בהיעדר פילטרים ומוזיקה קצבית, האתגרים היו פוטוגניים פחות מעל המסך. בערב ההוא זה התפוצץ. "דניס תמיד חוזר מאוחר בערב", ברייר משחזרת. "באותו הערב הוא חזר בעשר בלילה מהעבודה. היינו צריכים לצלם משהו לאינסטגרם, אבל כבר כמה ימים הייתי במחשבות שלא הניחו לי. פתאום לקחתי נשימה ואמרתי 'אני לא יכולה יותר שאין לי משפחה, אני לא רוצה שלא תהיה לי משפחה, אני לא יכולה לשאת יותר את המחשבה הזאת'. פשוט הקאתי את המשפט הזה. והוא שתק. זאת הייתה שתיקה רועמת. אני חושבת ששנינו הבנו שאני מצפה לשמוע משהו שלא יאמר כאן. הייתי כל כך פגועה שפשוט רציתי ללכת לישון. קמתי בבוקר והכל הציף אותי. התחלתי לבכות, ושנינו ידענו שזה נגמר. רק רציתי שהוא ילך".
שבעה שבועות אחרי אנחנו נפגשות בבית קפה בשכונה החדשה של ברייר. היא עזבה את הדירה המשותפת עם דניס על גבול גבעתיים-רמת גן ועברה לגור עם שותפה בצפון הישן של תל אביב. לפני שנתיים הכרנו אותה ואת דניס מתחת לחופה, באותו הערב שבו הם הכירו זה את זו. הצופים התאהבו בה מיד, איך אפשר שלא. יפה, גבעולית, רהוטה, ביולוגית שהיא גם רקדנית, אישה דעתנית שלא מפחדת לעמוד על שלה, לדרוש מהעולם את שמגיע לה. מולה עמד דניס, גם הוא חתן אולטימטיבי, ישראלי ממוצא רוסי, בלורית זהובה שנחה מעל תווי פנים גבריים, חיוך ילדי, ושרירים שמחביאים בתוכם שטותניקיות כובשת.
לו היה פרס כזה, דניס והדר היו בוודאי זוכים בתואר חביבי הקהל של התכנית. הקמפיינים, השערים, הכתבות לא איחרו להגיע. 15 דקות התהילה קיבלו ארכה בשם האהבה והדביקות. עקבנו בשקיקה אחרי כל צעד שלהם, כל נשיקה וכל ריב, למשל הוויכוח הגדול סביב הנסיעה של דניס ליפן מיד בסוף הצילומים. לרגעים הם לא יכלו ללכת יחד ברחוב מבלי להיקלע לסלפי או להידרש לצלם סרטון ברכה. אולי מכאן התדהמה לראות אותה מחפשת שותפה בפומבי, בפייסבוק, כאחרונת האנונימיים. "התלבטתי, אבל הבנתי שאני לא אוהבת להיות לבד, ראיתי גם וגם והבנתי שקצת קשה לי לחזור עכשיו לבית ריק, דווקא נחמד לי לשבת בסלון ולפטפט עם מישהי".
היא ידעה מי את?
"השותפה שהחלפתי ידעה, כי אמרתי לה שאני רוצה להגיע לא עם עוד הרבה אנשים, היא הבינה. בהתחלה היא חששה שיחכו לה צלמי פפראצי מתחת לבית. אמרתי לה שזה לא עובד ככה, שאני בחורה אחרי פרידה שמחפשת דירה, מצב רגיל".
הפרידה נורא טרייה עדיין.
"אולי כן, אולי לא. סיימתי את המעבר רשמית בשבוע שעבר, ואז הרגשתי שאני יכולה לדבר על זה. הייתי צריכה לסדר את המחשבות שלי. אין מה לעשות, צריך לקבל את זה ולהמשיך הלאה".
אז עכשיו אחרי שסידרת את המחשבות, למה נפרדתם?
"לי לא הספיק יותר ההווה. זה היה מאוד נחמד, אבל בשלב מסוים מיצה את עצמו. עבר עוד יום נחמד, ועוד יום, ונחמד לי אבל מה הלאה? בשבילי בלי היכולת לדמיין עתיד זה לא היה שווה את זה. אחרי שנה פתחתי את זה, דיברנו על הכל והוא ידע שאני מחכה, אז לא שאלתי, היה לי מאוד ברור שזה הולך לכיוון אחד. חשבתי שזה אוטוטו מגיע. ואז, אחרי יותר משנה הוא אמר לי 'אני לא שם עדיין', או 'אני לא שם'. לא יודעת אפילו אם הייתה שם המילה עדיין. נשבר לי הלב. החלומות שלי התנפצו. אמרתי רגע, לא הבנתי. מה זאת אומרת? הרגשתי נבגדת'".
לפני שנה? איך ממשיכים מדבר כזה?
"אמרתי שצריך להיות רציונליים, להבין שניה מה קורה, זה כן היה מלווה באמוציות, אבל ידעתי שיש לנו קשר טוב. אבל בדיעבד מהרגע הזה משהו נשבר".
היה רגע כזה שחשבת שהוא הולך לשלוף טבעת, וזה פשוט לא הגיע?
"הוא ידע שאני מחכה לזה. דיברנו על זה ברשתות, בטלוויזיה, הכל היה פתוח. גם בינינו דיברנו על זה, אני באתי מאוד מכוונת מטרה. רציתי לשנות את עצמי ולהתנהל אחרת במערכת יחסים, אז החלטתי שאני מדברת על הכל. דניס ידע שאני מחכה, לא חשבתי שצריך לפתוח את זה, כי ממש חשבתי שזה בא. מכירה את זה שאת אומרת משהו בחצי הלצה ומקבלת תשובה רצינית? בספטמבר אמרתי שביום ההולדת שלי, אני רוצה לקבל טבעת והוא ענה מאוד ברצינות 'אני לא שם'. הייתי בהלם, זה היה ממש מוזר. שם הכל התהפך".
אז למה נשארת כל כך הרבה זמן?
"כי אמרנו שיש לנו תקשורת מדהימה ואנחנו אוהבים אחד את השני ואולי לא כדאי לוותר, זו גם הייתה שנה כל כך לא שגרתית, קורונה, סגרים, צילומים. ניסינו, באמת שניסינו, הלכנו לטיפול זוגי, רציתי לבדוק איך זה ממשיך הלאה, להתוות תכנית עם עתיד. עד שאמרתי לו 'אני לא מחכה שמחר בבוקר תקום עם איזו הצתה שאני אשת חלומותיך. זה לא קורה'. אני לא מאמינה בדברים האלה. זה קורה בחצי שנה הראשונה, ההחלטה צריכה לבוא אז. אני חושבת שעמוק בפנים הזמן שעבר מאז היה הכנה לפרידה יותר מאשר לעבוד באמת על הזוגיות".
ואת שלמה עם הפרידה?
"לא מגיע לי, או לאף אחת, להיות במערכת יחסים בלי שהיא מדמיינת עתיד משותף. אני רוצה גבר שאומר לי 'אני רוצה אותך לצידי, וואלה זכיתי' ולא הרגשתי את זה. הרגשתי שאני מובן מאליו. הרגשתי קצת במקום לא מוערך. לא יודעת אם אני או הזוגיות, אבל לא הרגשתי שהוא מבין מה שיש לו ביד. אני חושבת שמבחינת אהבה היינו באותו מקום, אבל לי זה הספיק כדי לקחת את היחסים לשלב הבא ולדניס לא. וזה חבל. ממרום גילי, אני חושבת שאני יודעת יותר טוב ממנו כמה זה נדיר".
יש רצונות ויש גיל
רוסקוב (33) צעיר מברייר בכמעט 3 שנים. הפער הכרונולוגי אמנם קטן, אבל מבחינות אחרות נראה שהוא גדול בהרבה. אמנם בריאיון ההיכרות שלו לתכנית אמר שהוא כבר בשל לילדים תיאורטית, אבל שנתיים לתוך הזוגיות הזאת משהו לא הבשיל. ברייר, ככל אישה מעל גיל 35 שחיה בישראל מקדשת הילודה, הבינה שככל שמספר שנותיה עולה, מספר הביציות שלה קטן. תופעות הלוואי של ההשתייכות לקבוצת הגיל הזו ללא ילדים: התמודדות שגרתית עם מבטים לכיוון הבטן התחתונה שלך ועם שאלות תכופות של הציבור המחטט. ומה אם את באמת רוצה ילדים? במציאות בה קיימים משפטים כגון "גנבה לו זרע", או "הכניס אותה להריון", לא מובן מאליו שאישה תבטא בקול רם את הכמיהה הזאת בלי להיחשב ל"לחוצת חתונה וילדים". קשה עוד יותר לסיים מערכת יחסים על הבסיס הזה, כי המחיר הוא כפול. אבל ברייר לא מפחדת לפעול בשביל לשפר את החיים שלה. "כן, אני גאה בעצמי", היא אומרת בתום תקופה ההחלמה קצרה ביותר, "אין לי כוונה לעשות ילד לבד כרגע. אני רוצה זוגיות ושהילדים יצמחו משם. אני לא אוהבת שאומרים שזה 'לבזבז את הזמן'. יש את המשפט, 'עדיף ללכת יחפה מאשר ללכת בנעליים לא נוחות'. אז פשוט הגעתי למקום שהקרקע הלא יציבה הזאת הייתה מפחידה יותר מלקום וללכת ולהתחיל הכל מחדש".
בדיעבד, את חושבת שפער הגילים הוא זה שהפריד ביניכם?
"דניס ידע שיש פה דד ליין, אב לבסוף זה עניין של הרגשה. עד עכשיו לא הייתי לחוצה, אני רוצה זוגיות ורוצה לעוף על החיים עם בן זוג, אבל יש רצונות ויש גיל. ופתאום מרגישים שזה לא שווה בלי זה. אני לא חושבת שדניס מכוון כרגע משפחה וילדים. אני חושבת שהוא רצה לרצות, שהוא ניסה לכפות על עצמו את התמונה הזאת, או שהוא באמת חשב שהוא יהיה בסיטואציה ואז ירצה את זה, אבל זה לא עובד ככה. אני זוכרת שדיברתי איתו על מה הביא אותו ל'חתונמי', אני באמת רציתי זוגיות, זה באמת היה הדבר היחיד שהיה חסר לי. הרגשתי שהיה לי קשה להיות לבד והוא אמר לי 'אני זרמתי'. אצלי זה היה רחוק מלזרום. רציתי זוגיות, לא הרפתקה מגניבה".
אז מה, הזוגיות הדביקה, הטיקטוקים, הכל פייק?
"זה לא היה פייק, אצלי. ידעתי שיש לנו משהו נדיר, שאנחנו על אותו גל, שזכיתי. אבל אולי היה צריך יותר מזה".
וכמה זמן מרגע הפרידה עד שהחלטתם להוציא הודעה על כך באינסטגרם?
"שבוע אחרי. אני הייתי אצל אחותי באשדוד, בטילים, זה לא בדיוק היה הנושא שעניין את ישראל. ביום של הפרידה נסעתי לאחותי ופתאום אני רואה יירוטים בשמיים. המבצע התחיל באותו יום ממש, מצאתי את עצמי בלילה בממ"ד. הרגשתי שהמצב במדינה דומה מאוד למצב הנפשי שלי. מציאות הזויה מכל הכיוונים. פתאום ברגע אני מוצאת את עצמי בדרום, במלחמה, בלי זוגיות".
אז חיכית שהמבצע ייגמר?
"פרסמתי כי הרגשתי שכולם יודעים, ובעיקר הייתי צריכה לחפש דירה. פחדתי שיגלו את זה לבד, אז עם כל הקושי, כי להודות בפרידה אומר שהיא באמת קרתה, הבנתי שצריך לעשות את זה בצורה מסודרת, וחשבתי שאולי ככה יהיה לי קל יותר לחפש דירה".
דירה מצאת, ודייטים? כבר ראיתי כותרת באיזה מדור רכילות בסגנון 'הדר נצפתה עם גבר'.
"אני יוצאת לדייטים. אני רוצה זוגיות והלב שלי פתוח. כשהדברים שלי עדיין היו בדירה המשותפת זה היה מוזר, אבל אני מאוד מכוונת מטרה ויודעת שמה שאני רוצה זה זוגיות, וזו עבודה, וצריך פשוט לעשות את זה. חייבת להודות שזה גם מקל, אני יוצאת החוצה, פוגשת אנשים, רואה שזה לא סוף העולם, הכל בסדר. יש אנשים טובים שם בחוץ. וגם אם קשה לרגעים, אם את מכירה מישהו זה יכול להרים אותך".
קוראים לזה ריבאונד.
"אני לא מחפשת ריבאונד, אני מחפשת זוגיות. זה יותר קשה".
ואת לא מפחדת שיקראו לך לחוצת חתונה?
"לא. להפך, זה מקל עלי. מי שפונה אלי מבין איפה אני עומדת ומה הכוונות שלי. זה גם מה שהוביל אותי ל'חתונמי', לא האמנתי שאמצא בן זוג, אבל אמרתי לפחות אנשים יכירו אותי ויבינו מה הכוונות שלי, החיפוש יהיה יותר קל".
איך דניס עם העובדה שאת מתראיינת עכשיו וחושפת את הכל?
"נמנעתי עד עכשיו מלדבר כי אני לא רוצה לפגוע בדניס, זו לא הכוונה שלי, אני עדיין אוהבת אותו והוא בחור מקסים. אני בטוחה שיש לו רק כוונות טובות, לפעמים זה יוצא עקום. אני בטוחה שלקרוא את זה פוגע, כמו שלי לא היה קל לקרוא ריאיון איתו. הבטחתי שלו שבחודש הראשון לא אתראיין, שאני אתן לדברים לשקוע".
קשה יותר להיפרד כשאתם זוג שהכיר בתכנית ריאליטי על אהבה?
"נורא חששתי מפרסום הפרידה, אבל כשזה מגיע מבפנים זה פחות מפריע כנראה. מן הסתם אם יהיה פפראצי של דניס עם מישהי אחרת זה יכאב. לפחות מהצד שני אני נזהרת, אני לא הולכת לדייטים במקומות ציבוריים, או לפחות לא למקומות הומי אדם. אני לא רוצה להכאיב בכוונה".
יש איזו ציפייה שהוא יקרא את הכתבה ויתחרט?
"לא, אני חושבת שאם הפער בין המצוי לרצוי היה כל כך קטן לא הייתי קמה והולכת. קשה לוותר על חלום שנאחזתי בו כמעט שנתיים, אבל קשה עוד יותר לא לראות עתיד, כבר כמה חודשים לא ראיתי עתיד".
הטוב עוד לפניי
בדירת השותפות החדשה ברייר בעיקר עומלת על הסבת מקצוע מתחום הביולוגיה והניסויים הקליניים בהם עבדה עד השנה, לתחום הביג דאטא. היא לומדת ב-ITC (המכון הטכנולוגי של ישראל), ומלמדת נערות בלט לפרנסתה. "הגעתי ללימודים בלי רקע בטכנולוגיה, דניס עזר לי כמובן, בעיקר להאמין בעצמי שאני מסוגלת", היא אומרת עם הפנים למקצוע החדש, מנסה בעצמה עוד להבין האם המשחק הזה עם הפרסום וקדמת הבמה הוא רק רומן חולף או שיש שם מעבר.
"יש בי חלק שמאוד רוצה את הבמה, הייתי רקדנית מקצועית 12 שנים, אבל זה עולם קשה, קשה מאוד להתפרנס ממנו ולשרוד בו, וגם הרגשתי שאני צריכה גירוי שכלי", היא אומרת. על הדרך היא גם מסבירה מדוע בכל זאת החליטה לשתף את המדינה במכאובי הפרידה שלה, במקום להשאיר את הדמעות מתחת לפוך בדירה השקטה שלה. "אני גם מנסה להבין למה אני צריכה את זה, כנראה שזו סגירת מעגל. אני יודעת איפה הזוגיות הזאת התפתחה, בתכנית ריאליטי, ואני יודעת שהיא מעניינת את כולם. אני מבינה את זה. הרבה נשים כתבו לי באינסטגרם שחוו דבר דומה ועכשיו הן בזוגיות מדהימה, אחרות ביקשו ממני טיפים להתמודדות, ואני בכלל יושבת בממ"ד בין הטילים ומתייפחת. שבועות התייפחתי. לאט לאט התחלתי לעשות דברים שאני אוהבת ולא עשיתי הרבה זמן, כמו לגור בתל אביב, לשתות קפה עם חברה. אני אומרת לעצמי כל הזמן שהטוב עוד לפניי, הזוגיות הגדולה עוד לפניי, המשפחה עוד לפניי. אני מסתכלת קדימה".
אחד הדברים שברייר מתכננת לחזור אליו הוא הבלט שליווה אותה חלק ניכר מחייה. "רקדתי מגיל חמש, כתחביב. כשהייתי בת 14, באשדוד, בלט פאנוב הגיע לעיר, הייתי מגיעה לשם כל יום לראות את הרקדנים של הבלט המקצועי מרוסיה, הייתי בשוק מזה. הגעתי כל יום לשם בתקווה שיום אחד תהיה חסרה להם רקדנית והם יראו שיש לי את הנתונים ואולי יתנו לי, וככה זה קרה בסוף. אבל הבנתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, רק לעמוד כמו שצריך היה לי קשה, גרם לי להזיע, לקחתי שיעורים 3 פעמים ביום עד שבניתי את עצמי".
ברייר כאמור נולדה וגדלה באשדוד, לאמא תיקי, אחות מנהלת מחלקת פנימית, וצבי ז"ל, שנפטר מסרטן ריאות כשברייר הייתה בת 25 בלבד. "הוא היה מעשן כבד", היא מספרת על הפרידה מאב בגיל כל כך צעיר, "הוא חלה בגיל 56 ונפטר בתוך שנה. הגסיסה שלו הייתה קשה יותר מהפרידה עצמה. את רואה את הבן אדם החזק הזה פתאום חצי בן אדם. הכי כואב היה לראות את ההצתה שלו, שזה משהו שאני הבאתי על עצמי. למה עשיתי את זה. תמיד אמרנו לו 'אבא תפסיק כבר לעשן', והוא המשיך. הכי כואב היה לראות את ההבנה שלו שהוא עשה את זה לעצמו. שהוא לא יכול להאשים אף אחד במוות הזה, רק את עצמו. פתאום הוא השתנה מקצה לקצה, ואת רואה את זה אומרת למה אדם לא חי ככה את כל חייו, למה רק בסוף".
יש לה שתי אחיות גדולות ואח תאום, וגם 11 אחיינים. כשמסתכלים על המארג המשפחתי הזה, קל יותר להבין למה היא רוצה כבר לעבור לשלב הבא. "מי היה מאמין שאני אהיה הכבשה השחורה. טוב נו, ברבור שחור", היא צוחקת, "יכול להיות שאם לא היינו חיים בחברה שהמוסכמות שלה מאוד נחרצות סביב ילדים, אולי לא הייתי מרגישה כל כך רע. אבל בעקיצות הקטנות בכל מקום, אני מרגישה כאילו אני הולכת נגד הזרם, אבל זה בסדר, תמיד הייתי באיזה שהוא קיצון".
מכוונת מטרה ככל שהיא נראית, ברייר מתעקשת שאין לה תכנית חומש במגירה, וגם לא תכנית פעולה לטווח קצר יותר. "אני מטפסת שלב שלב בסולם, קשה לי עדיין להתקדם קדימה. אני רוצה למצוא את עצמי בעבודה שמאתגרת אותי, וכן ברור שזוגיות חשובה לי מאוד, אבל אני לא מגדירה זמן, רק כדאי שזה יקרה עוד השנה", היא צוחקת, אבל גם מתכוונת לזה ברצינות. בינתיים תוכלו להתחיל איתה באינסטגרם, כמו שרבים כבר עשו, או לחפש אותה באחת מאפליקציות ההיכרויות. "עוד לא יצאתי עם מישהו שהכרתי שם, זה סטייט אוף מיינד מוזר, זה מחזיר אותי שנתיים אחורה", היא אומרת, "אבל אני שומרת על ראש פתוח ומנסה להכיר אנשים באמת. אני מחפשת מישהו שיצחיק אותי, שיהיה יציב, אינטליגנט, רגיש, רציני עם צד ילדותי. מישהו שירצה לכבוש איתי עולמות".
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: דניאלה קפלוטו, סוכנות Artbook | איפור: ליאט בן שמשון במוצרי סוטיס פריז | שיער: עמנואל | ע' צלם: אלון חליבה | הפקה: רותם פנחס