בתקופה האחרונה, מאז שליאור בעלה נפטר לפני שלושה וחצי חודשים, קורים לדורין סגול צירופי מקרים מוזרים שהיא לא יכולה להסביר. ואולי, בעצם, היא כן יכולה. "כשאני נתקלת בקושי מסוים אני פונה בלב לליאור ואומרת לו, 'בבקשה, תן לי פתרון', ואז תוך שנייה דברים מסתדרים. דברים הזויים. למשל, חזר לי צ'ק של לקוח ולא ידעתי מה לעשות, אז דיברתי עם ליאור שישלח לי כספים. פתאום אחרי חמש דקות מישהו מתקשר אליי ואומר, 'דורין, השגתי את הבן אדם, הוא משלם לך את הצ'ק'. כאילו שיש מלאך שמסדר את הכל מרחוק".
במשך 20 שנה חיה סגול צמוד למלאך השומר שלה כאן, על פני האדמה – עד שבקיץ האחרון, אחרי חודשים ארוכים של אשפוז בעקבות סיבוכים של קורונה, נפטר ליאור בבית החולים כשהוא בן 45 בלבד והניח אחריו את דורין ואת שלושת ילדיהם המשותפים (11, 13, 17).
ככה גם את חווית את זה?
"כל החיים האלה ליאור חי רק את דורין, דורין, דורין. והוא היה טוב לעולם, ליקום, לא רק אליי. כמה הוא היה מחזק ומעצים אנשים. הייתי אומרת לו, 'אתה לא צריך לעסוק בבגדים, אתה צריך להיות מטפל'. אנשים עזבו עבודות והחליפו קריירה בגלל שהוא אמר להם להעריך את עצמם יותר, ברמה כזאת. הייתי בהלם מכמות האנשים ששלחו לי הודעות כשהוא נפטר. את הרעים והנוכלים משאירים, ואחד כזה שעשה רק טוב, לוקחים? אומרים לי, 'נגזר על בן אדם' וכל הדברים האלה, אבל קשה לי לקבל את זה. אי אפשר להגיד 'בסדר, ככה אלוהים רצה'. לא! אני רוצה אותו בחיים, אני רוצה אותו איתי".
זה גורם לך לפקפק באמונה?
"זה גורם לי אכזבה. היו לי בהתחלה המון כעסים על בורא עולם וזה, כי אני האמנתי באמונה שלמה רק באלוהים, אפילו לא ברופאים, רק בו. יש לי כל מיני שאלות. בחיים לא דמיינתי שאני אתאלמן בגיל 41. ליאור זה הזיווג שלי. גם כשהיינו רבים לפעמים, הייתי אומרת לו, 'לא יעזור לך, אתה משלים אותי. רק אתה'".
הולכת ברחובות ובוכה
ליאור ודורין סגול הם שם דבר בעולם האופנה מאז שנת 2005, אז הקימו את המותג שלהם לעיצוב חליפות חתן. אבל ההיסטוריה הזוגית שלהם מתחילה, מתברר, עוד הרבה קודם: "איך שהכרנו זה סיפור מטורף. הייתי בת 17, באתי לחנות ליד מועדון ומישהו עצר עם האוטו ואמר, 'אל תחני פה, את תקבלי דוח'. הוא קרא לי להתקרב, אבל לא רציתי ללכת לאוטו שלו, כדי שזה לא ייראה זול. אז הוא נסע, ואמרתי לחברה שלי: 'איזה חמוד, חבל שלא הלכתי'. אחרי שלוש שנים חברה שכנעה אותי לבוא לסטנד-אפ, ופתאום הוא ישב שם. אמרתי, 'איזה חמוד הוא, ג'נטלמן, מראה של גבריות'. אחרי ההופעה רקדנו והחלפנו טלפונים, ופתאום אני אומרת לחברה שלי: 'יש לי דז'ה וו, אני מכירה אותו, מה הסיכוי שמכל הגברים הוא התחיל איתי לפני שלוש שנים?'. כשהוא התקשר שאלתי אותו, 'ליאור, יש לך אוטו בצבע לבן?', והוא אמר לי שכן. חשבתי שהוא מסתלבט עליי. שאלתי 'זה ג'יפ?', הוא אמר כן. אמרתי, 'לא יכול להיות. זה בעלי'. כאילו אלוהים הראה לי אותו".
כמה זמן הייתם יחד לפני שהתחתנתם?
"שלוש שנים. הייתי מאוהבת בו ברמות מפגרות, מרוב שאהבתי אותו רציתי רק להיות מאחורי הקלעים ולדחוף אותו לפרונט של העסק. ואז ב'האח הגדול' רצו מישהו מתחום האופנה, נכנס מישהו מהתוכנית לחנות ואמר לליאור, 'למה אתה לא בא?'. ליאור אמר: 'עזוב אותי, קח את אשתי, היא יותר מתאימה'. ליאור כל כך אהב אותי, הוא ידע שיש לי ביטחון ועוצמה והוא יותר ביישן. הוא אמר, 'מתאים לך, את פלפל'".
איך זה גם להיות זוג וגם לעבוד ביחד?
"היינו 24/7 ביחד במשך 20 שנה ולא נמאס לנו אחד מהשני. זה שאנחנו לא ביחד עכשיו, זה המוזר. אנחנו מאזנים אחד את השני, אני טובה בשיווק, בפרסום, בלגבות כספים, בלהתנהל מול אנשים. ליאור גם טוב מול אנשים, אבל פחות טוב בניהול. הוא לא יודע לגבות כספים, הוא מתבייש. הוא היה בייצור, ולי זה התאים. ברור שהיו קשיים, אין זוג שאין לו משבר. גם אחרי 'האח הגדול' היה לנו משבר, אבל התגברנו רק בזכות האהבה שלו אליי. לא כל גבר היה יכול. בשביל שבית לא יתפרק אחרי תוכנית ריאליטי, צריך בעל שהוא חזק ואיתן, לא אחד שמוותר".
מה היה הקושי אחרי "האח הגדול"?
"רציתי ללכת לכל המסיבות וההשקות והדברים האלה, ולליאור זה נראה מוזר. הוא אמר לי, 'רגע, את לא בבית בכלל'. התחלתי לעשות חשבון נפש, התקרבתי לרוחניות והתחלתי לשמוע שיעורי תורה, והבנתי שבשביל להיות מאושרת אני צריכה לאהוב את עצמי ולהסתכל על מה שיש לי. ויש לי הכל – בעל הכי אוהב בעולם, משפחה, עסק מצליח. צריך להעריך את זה, זה לא מובן מאליו. אישה לא יכולה להצליח בחיים אם אין לה גב מאחוריה, לא יעזור. מי שאני היום, זה הרבה בזכותו".
באיזה מובן?
"הכרתי את ליאור בגיל 20. אלו השנים הכי משמעותיות, את בונה את האישיות שלך, ובזכותו יש לי ביטחון מטורף. אם אני אראה לך את ההודעות שהוא היה שולח לי כל הזמן: 'אין עלייך, את אלופת העולם', 'את הולכת לטמטם את המדינה', 'אני מאמין בך'. אם יום אחד הייתי קמה בבאסה בלי מצב רוח, הוא היה אומר לי: 'תרימי את עצמך, את דורין סגול'. וזה לא מישהו זר אומר לי, זה בעלי, איך לא תעריכי דבר כזה? עכשיו כשאני קמה בבוקר בלי מצב רוח, אני צריכה ללמוד להרים את עצמי".
מה קורה עם העסק, את ממשיכה?
"אחרי השבעה אמרתי, 'איך מתנהלים עכשיו?'. לכי תתמודדי עכשיו גם עם העבודה שלו. אבל אומרים שאלוהים נותן כוחות, ונראה שהעסק אפילו יותר מצליח".
היו דברים שהיו באחריות שלו שאת לא יודעת לעשות?
"לא. זה המזל שלי. אני יודעת לעשות את הכל. אם חס וחלילה היה הפוך, ליאור לא היה יכול להסתדר. אבל לפעמים אני אומרת, 'די, אין לי כוח יותר, אני מתמוטטת, כמה אני יכולה'. גם הילדים יש להם דרישות, 'קחי אותי לפה, תביאי אותי לפה'. כשהוא היה פה, היינו מתחלקים. עכשיו אני צריכה להתמודד עם הכל לבד".
יש חרדה כלכלית?
"בטח, איזו שאלה. יש לי פחדים לא נורמליים. אני הולכת לישון כל יום ב-3:00 וקמה ב-6:00. אני לבד עכשיו, אין לי גב מאחוריי. אם אני מתרסקת, הכל מתרסק".
אז איך את מחזיקה מעמד?
"בשבוע הראשון היה לי מאוד קשה, הייתי חייבת לטוס לחו"ל. הלכתי ברחובות בטורקיה ובכיתי, אבל אז הבנתי שכל דבר שאני עושה עכשיו זה לעילוי נשמתו של ליאור, וקיבלתי יותר מוטיבציה להצליח. יש לי מטרה, הכל זה בשבילו. הייתי בשבילו כל העולם, אבל גם הוא היה העולם שלי. זה לא שאיבדתי רק בעל: זה חבר, שותף עסקי, אבא של הילדים. לפעמים אני חושבת שלי יותר קשה מהם, כי אני וליאור כאילו חיינו אחד את השני".
התמיכה שלי החזיקה אותו בחיים
הסיפור עם הסוף העצוב הזה מתחיל בדיוק לפני שנה, בנסיעת עסקים שגרתית של ליאור לתאילנד, שבה חלה בקורונה. הוא החלים, אבל אחרי כמה ימים שוב חש ברע. "הוא התקשר אליי ואמר, 'דורין, אני לא נושם! אני מרגיש שאני הולך למות'".
ליאור התאשפז בבית חולים מקומי, וסגול חשה שהדברים בשליטה. "חשבתי 'טוב, אולי לא נגמרה לו הקורונה, צריך לטפל'. פתאום התחילה הידרדרות, שמו לו חמצן. את עדיין לא חושבת שזה רציני, את רואה בן אדם חי שמדבר איתך, מה יכול להיות רציני. דיברתי עם הביטוח מתי להסיע אותו בחזרה לארץ ואז המצב התחיל להחמיר ממש. רציתי לנסוע אליו, אבל מה אני עושה? קורונה, אף אחד לא יכניס אותי לחדר, ומה אני עושה עם העסק והילדים, ואמא שלי בבית חולים בארץ והוא שם".
מי היה איתו שם?
"אף אחד. חודש הוא היה לבד עם עצמו בחדר מבודד בבית חולים במדינה זרה. מזל שהיה טלפון, הוא תקשר עם כולם. אנשים היו אומרים לי, 'בעלך דיבר איתנו', ואמרתי, 'אבל הוא בקושי מכיר אותך'. אין בן אדם בארץ שליאור רק אמר לו פעם שלום, שהוא לא דיבר איתו משם. כאילו אלוהים שם אותו שייפרד מכל האנשים. זה משהו מטורף".
אחרי חודש וחצי שבהם היה מאושפז בתאילנד, ליאור הוטס בחזרה לישראל ואושפז באיכילוב. "תכננתי לנסוע לדובאי לצילומים לקולקציה, באתי לבית החולים ואמרתי לרופא, 'יש לך שבוע-שבועיים שליאור יהיה בבית'", מספרת סגול. אלא שאחרי כשבוע חלה הידרדרות מהירה במצבו של ליאור, והוא הורדם והונשם. "יום לפני שהרדימו אותו הוא הרגיש הכי טוב בעולם, ברמה כזו שאמרתי לו 'ליאור, יאללה כפרה, אם אתה ככה עוד יומיים אתה בחוץ'".
אז מה קרה פתאום?
"פתאום הידרדרות בשנייה. קורונה מחסלת בשנייה. אנשים מתו גם בדקה. כשאני באתי וראיתי אותו מורדם ומונשם, אמא'לה! ירד לי לחץ דם והתעלפתי. הביאו לי מים והרימו אותי ואני לא מפסיקה לבכות, 'בבקשה אל תעזוב אותי'".
כעבור מספר שבועות, אחרי שמצבו התייצב מעט, הרופאים העירו את ליאור – אבל הוא נותר מחובר למכשיר הנשמה במשך שמונת החודשים הבאים. "הייתי באה לבית החולים ועובדת בלחזק אותו. הייתי שמה מסכה ויוצרת רושם שהכל בסדר, הילדים בסדר, הבית בסדר, רק לתת לו כוחות, אבל כשהייתי יוצאת ממנו הייתי בוכה, מגז'דרת על החיים שלי. מגיעה אליו, שמה מסכה, יוצאת ועוד פעם בוכה. הוא רק הקשיב, עשה לי בראש ודיבר עם השפתיים. תליתי לו על התקרה מעליו תמונות שלנו, אמרתי לו תסתכל ככה כל הזמן, תראה שיש לך משפחה שאוהבת אותך לחזור אליה".
היית באה בכל יום לבית החולים?
"פעמיים או שלוש פעמים ביום, הייתי עובדת בזה. הייתי מגיעה אליו ב-6:00, הולכת בצהריים, חוזרת אליו בערב. הייתי באה גם לפני הזמן. הביקורים היו ב-12:30, הייתי מגיעה כבר ב-11:30. התעצבנו עליי שאני מקדימה. בשבעה האחות באה אליי ואמרה לי, 'אני רואה מלא משפחות, באים לביקור פעם ביום, המשפחה מתחלפת. אבל לא לפספס שום ביקור – אישה כזו לא ראיתי בחיים שלי'".
ותוך כל זה המשכת לעבוד?
"הייתי קובעת עם לקוחות ב-22:00, לא על חשבון הביקורים שלו. הייתי צריכה לטוס פעמיים לטורקיה למפעל שלנו, אז טסתי בבוקר וחזרתי למחרת בבוקר, לא ישנתי שני לילות. הייתי מתקשרת אליו משם בווידאו כדי להלהיב אותו: 'תראה, מצאתי מפעל חדש, תראה, הוא עשה לי מחיר, ואיזה בדים'. ליאור היה מכור לעבודה, זה היה מחיה אותו".
זה עזר?
"הייתי גם שמה לו מוזיקה, רוקדת איתו שם, מכניסה לו אנרגיות. את בחיים לא תראי בן אדם נמצא במצב כזה ומחייך. אמא שלו הייתה אומרת, 'כשאני באה זה לא זה, אבל כשאת באה הוא מחייך, כאילו רק אותך הוא רוצה לראות'. מה שהחזיק את ליאור בחיים, ואני יודעת את זה, זו התמיכה שלי. הוא תמיד היה אומר לי, 'את הכוח שלי, את האוויר שלי'".
הילדים היו גם מגיעים לבקר בבית החולים?
"כשהם באו בפעם הראשונה הם מאוד נבהלו, כי הוא נראה אחרת. הבן הגדול שלי לא רצה לבוא יותר. בחודש וחצי האחרונים אמרתי לו, 'טוהר, תלך לאבא, תראה אותו ותיתן לו כוח, אחרת יום אחד אתה תצטער על זה', והוא אמר שזה קשה לו מדי, אז הרפיתי. ואז שבועיים לפני שליאור מת טוהר מתקשר ואומר, 'אני פה בבית חולים, באתי לראות את אבא'. לבד, משום מקום, כאילו אלוהים שלח אותו להיפרד. כשליאור ראה אותו איך הוא התרגש, התחיל לבכות. גם טוהר התחיל לבכות. כשליאור נפטר אמרתי לטוהר, 'תאר לך שלא היית בא לאבא. היית אוכל את עצמך כל החיים'".
מה ליאור היה אומר עכשיו?
במשך שמונת חודשי האשפוז של ליאור באיכילוב, סגול האמינה בכל לבה שהוא יחלים. "גרמתי לרופאים ולכולם להאמין שליאור יחזור הביתה. אנשים לא דאגו יותר מדי כי הם אמרו, 'אם היא ככה בטוחה, היא בטח יודעת מה היא אומרת'. בהתחלה הרופאים ערערו אותי, אמרו לי, 'הוא לא בן אדם בריא, הוא גוסס, את צריכה להביא בחשבון שזה יכול לקרות בכל יום'. אבל אני אמרתי לרופא שליאור יהיה נס מעל הטבע. אמרתי לו, 'תזכור מה אני אומרת לך, אתה תראה שהוא יחיה. אתה עוד תעשה איתו הרצאות בכל העולם'. הוא עבר כל כך הרבה סיבוכים במחלה ושרד, שהרופאים באמת התחילו להאמין".
אילו סיבוכים הוא שרד?
"בשלב כלשהו היו צריכים להחליף את מכשיר האקמו. התקשרו אליי ביום חמישי ואמרו לי שהחליטו לא להחליף את האקמו, כי זה מסוכן מדי ורוב הסיכויים שליאור ימות. ביום שישי מתקשרים ואומרים, 'החלטנו שאנחנו לא יכולים לחכות, כי אם לא נחליף לו את האקמו עד יום ראשון, הוא מת'. ככה חייתי כל היום: יחיה, ימות, יחיה, ימות".
ואז מה קרה?
"היה יום ההולדת שלי. נכנסתי לבית הכנסת ואמרתי, 'בורא עולם, אתה לא תעשה לי את זה. אין מצב בחיים שתיקח לי אותו ביום ההולדת שלי. להפך, אתה תיתן לי מתנה והוא יעבור את זה. אני סומכת עליך'".
ואז מבצעים את החלפת האקמו.
"כולם בלחץ, ואני רגועה. אמרתי 'הוא יחיה'. אחרי חצי שעה הרופא יוצא – ההליך עבר בשלום. הוא ניגש אליי ואמר: 'כבר אין לי מה להגיד. הבן אדם הזה עבר יותר מדי דברים, באמת כנראה יש משהו מעל הטבע'".
אז מה בכל זאת קרה בסוף?
"לאורך כל שמונת החודשים אמרתי לכולם שליאור חזק ורוצה לחיות. שלושה ימים לפני שהוא מת הרגשתי באינטואיציה שלי שהוא מרים ידיים. אמרתי לו, 'ליאור, אתה חייב להיות חזק בשבילנו'. במוצאי שבת בפעם הראשונה מכל השבתות לא באתי אליו, הייתי בשלילה ואמרתי לעצמי שאלך בראשון בבוקר. פתאום ב-5:00 טלפון. איך שראיתי את הטלפון, כבר ידעתי. טלפון באמצע הלילה זה טלפון של מוות".
הוא חיכה לך?
"לא. הוא היה מת. אם הייתי רואה אותו חי לא הייתי נותנת לו למות. הוא היה 90% ומשהו כבר לא פה. כשבן אדם מונשם ומורדם את עוד רואה שהוא חי, זו הייתה הפעם הראשונה שאת רואה שבן אדם באמת מת. מת! ועוד בעלך! את רואה שהנשמה שלו לא נמצאת בגוף. זה מחריד".
במבט לאחור, היית מעדיפה שלא להיכנס ולראות אותו ככה?
"אולי לא, כי התמונה שהוא לא בחיים ממש רודפת אותי. בהתחלה היא הייתה באה לי 200 פעם ביום, כל היום. היום היא באה לי עשר פעמים. את רואה אותו כחול, והעיניים לא זזות, וכלום לא זז".
ממה הוא נפטר?
"בשעה 3:00 הכל עוד היה יציב. הכל קרה בעשר דקות: דום לב, שבץ מוחי. קריסת מערכות. בסוף הגוף התעייף. הוא הרים ידיים. הגיוני".
הוא ידע שהוא הולך למות?
"אני לא חושבת שהוא ידע שהוא הולך למות, כמו שבסוף הוא רצה כבר למות. יכול להיות שהוא שמע את הרופאים, הם מדברים חופשי ליד החולים. הייתי אומרת להם, 'אל תדברו לידו, למה הוא צריך לשמוע שהמצב קשה? אתם צריכים לעודד אותו'. הוא היה בן אדם היפראקטיבי, גם אם הוא היה חוזר הביתה בתור חולה סיעודי, הוא לא היה מסוגל. אני הייתי מוכנה לטפל בו, הכל הייתי מוכנה לעשות בשבילו, רק שיחזור הביתה. אבל הוא אמר, 'לא מתאים לי'. אני מאמינה שבן אדם מחליט למות".
הרגשת שנפרדת ממנו?
"אני שמחה שנתתי לו לפחות ללכת בהרגשה שהכל מתפקד, ושאני כל כך אוהבת אותו, והוא ראה את המסירות שלי אליו. יכול להיות שהוא הרים ידיים כי הוא ראה שאני מסתדרת לבד. לא יודעת, אני סתם בספקולציות עם עצמי".
איך הילדים מאז?
"בסדר. אני נותנת להם הרבה כוח. אני אף פעם לא מראה להם שאני חלשה. מי שמראה יותר את הקושי זו הקטנה, היא שואלת הרבה שאלות, 'אמא, למה אלוהים לקח את אבא, הוא בקבר ואוכלים אותו? נמלים? מה עושים לו שם?'. היא מדברת כל הזמן על תחיית המתים. אני אומרת, 'אבא איתנו עכשיו, הוא המלאך שלנו, הוא ייתן לכם מה שאתם רוצים, תמיד תחשבו שאבא פה'".
מה בשגרה שלכם השתנה?
"בחגים היה מאוד קשה, כי השבתות והחגים היו בשבילנו הכי משמעותיים. אמרתי שאת כל החגים השנה אני לא עושה בבית. טסנו לטורקיה ולא הרגשנו שום חג, לא הייתה אווירה ולא כלום. יום שישי היה היום של ליאור ושלי, הוא היה מת על זה שאני מבשלת והוא היה עוזר לי, מקלף לי את הירקות ומנקה. אני לא מבשלת היום, הפסקתי לבשל. אני גם לא שומרת יותר שבת. כל דבר שקשור אליו אני לא עושה יותר, לא רוצה לעשות יותר".
הבגדים שלו עדיין בארון?
"כן. רק את הנעליים זרקתי, כי אומרים שצריך לזרוק את הנעליים".
לא קשה לך לפתוח את הארון ולראות דברים שלו?
"להפך, קשה לי להיפרד מהדברים. לפעמים, בגלל שהוא היה בחו"ל כל הזמן, מרגיש לי שהוא בחו"ל. אבל אם אני מתכנסת עם עצמי, אני קולטת שהוא לא פה".
זו שאלה שנשמעת מנותקת מהמציאות כרגע, אבל את רואה את עצמך בעתיד מתאהבת ונמצאת בזוגיות חדשה?
"כרגע ברור שאני אגיד לך שלא, כי אני חסומה. לפני שהכרתי את ליאור אמרתי שאני רוצה גבר שיהיה כזה וכזה, וכשמצאתי אותו אמרתי, 'וואו, זה בדיוק מה שרציתי'. זה לא שהתגרשתי, לקחו לי מישהו שהיה הזיווג שלי, שרציתי להזדקן איתו. מצד שני, אני בן אדם זוגי. אולי בעוד כמה שנים, אבל יהיה לי קשה. את לא רוצה מישהו פחות, את רוצה מישהו כמוהו, או מעליו, ואני בחיים לא אמצא גבר כמו ליאור, לא קיים דבר כזה. איפה אני אמצא גבר שיאהב אותי כמו שהוא אהב אותי?".
את נעזרת בכדורי הרגעה?
"אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה שרק אתה יכול לעזור לעצמך. את בוחרת את המשקפיים שדרכם את רואה את החיים שלך. ברור שאני לא גיבורה ויש משברים, ופתאום אני נופלת והכל שחור. אבל אמרתי לעצמי, 'טוב, את צריכה לחשוב מה את עושה עם החיים שלך. את יכולה לשקוע, לרחם על עצמך ולבכות, אבל זה לא יעזור אם תשאלי למה ולמה, כי הוא לא יחזור. שאלתי את עצמי: אם ליאור היה פה, מה הוא היה אומר? 'תרימי את עצמך, את יכולה, את תותחית. אני רוצה לראות שהעסק מצליח, לראות אותך מאושרת'. זה מה שהוא היה אומר".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: הילה ג'רבי