לפני חודש סיימה אלינה לוי סוף-סוף את תהליך הגיור שלה. היא החלה אותו לפני 14 שנה, כשהייתה חיילת – וכעת, כשהיא נשואה לדור פרי ואם לאוליבר, בן שנה ושבעה חודשים, הגיע הזמן שלה לשים סוף לסיפור הזה. "התחלתי אז את התהליך כי 'זה מה שעושים', זה לא היה ממקום רגשי או רוחני", מסבירה לוי, שעלתה בגיל 5 מאוקראינה כבת לאב יהודי ולאם נוצרייה. "אני לא יהודייה, אז אני אעשה קורס ואני אהיה יהודייה. הצהרתי שאני לומדת משחק ופתאום הפסיקו לי את התהליך. אף פעם לא הבנתי את זה ותמיד נורא כעסתי על זה".
למה אי אפשר ללמוד משחק ולעבור תהליך גיור במקביל?
"הסיבה נורא פשוטה, יש הצגות בשבת, יש אינטראקציות עם פרטנרים והלבוש לא צנוע. כל אורח החיים לא תואם אורח חיים יהודי על פי ההלכה. בזמנו לא היה לי קמצוץ של מקום להבין, רק זעמתי".
והיום את כבר כועסת פחות?
"עברו הרבה שנים, הכעס עבר, וגם עשיתי תהליך עמוק מאוד עם עצמי. בשנה האחרונה כל הזמן אמרתי לדור בעלי שאולי אחזור לתהליך הגיור".
למה זה היה לך כל כך חשוב?
"זה תמיד ישב עליי, זה אף פעם לא התפייד. היום אני מבינה שזה בגלל שהנשמה שלי יהודייה ולא הייתה לה נחת. מאז שהתחילה המלחמה ישבתי בבית, הייתי באבל, הסתכלתי על דור ואמרתי לו, 'איך אפשר להגיד שאוליבר ואני לא יהודים?'. כל הגוף שלנו חי את האמונה, את הדת. הבית שלנו מסורתי. פתאום הרגשתי שזה מצחיק שאני לא משלימה את התהליך גם בעולם החומר. רציתי לסגור את המעגל הזה".
לוי (33) פתחה את תיק הגיור שלה והתחילה את התהליך שוב, והפעם דרך עמותת עיתים, המסייעת לאנשים שנתקלים בקושי מול שירותי הדת במדינה.
הפעם זה עבר בקלות?
"מעבר לזה שזה עבר בקלות, זה עבר באופן תומך. זה היה כל מה שהייתי צריכה. ממש ראיתי איך ככל שאני מעמיקה בלימודי היהדות, המסורת והמצוות, זה פשוט מבטא את ההתקרבות שלי לאמונה, לתפילה ולרצון שלי למסור את החיים שלי לאלוהים. זה ביטא את הצרכים הכי עמוקים שלי".
דתייה מאפס למאה
כחלק מהחזרה לתהליך הגיור, בינואר הצהירה לוי שהיא עוברת לאופנה צנועה ומוכרת את המלתחה הישנה שלה. "הצניעות התחילה אצלי בתהליך מאוד פנימי, צניעות במחשבה, בדיבור. בגלל שאני בן אדם מאוד טקסי, גם הלבוש הוא תזכורת לזה", היא אומרת.
את תלכי בג'ינס וגופייה בקיץ?
"זו שאלה שאני שואלת את עצמי. אני לא רוצה לצאת בהצהרות קיצוניות מדי, כי יש לי נטייה לזה, אלא באמת לבדוק רגע מהי צניעות עבורי. לא נעים לי, לדוגמה, להצטלם בבגד ים. לחשוב שהייתי חודש בבגד ים על איזה אי בריאליטי, והתנהלתי כאילו זה באהלן אהלן, זו הזיה מבחינתי".
אחרי שחתונתם נדחתה פעמיים – פעם אחת בגלל השתתפותה של לוי בצילומי "הישרדות" ופעם אחרת בשל סגר הקורונה – נישאו לוי ובן זוגה לפני שלוש שנים בחתונה מצומצמת שהתנהלה לפי הגבלות מחמירות שגרמה המגפה העולמית. חצי שנה מאוחר יותר ערכו השניים חגיגת חתונה גדולה, וכעת, משהוכרה כיהודייה בידי הרבנות, ערכו בני הזוג חתונה שלישית עם חופה כדת משה וישראל.
אתם מנהלים בית מסורתי?
"אחד הדברים הכי מרפאים שאנחנו מקבלים על עצמנו זו השבת. לא לעבוד, לא לבשל ולא לטרוח בשבת – אלה דברים ששינו לנו את הבית ואפשרו לנו מנוחה אמיתית וקרבה".
גם דור קרוב כמוך לדת ולאמונה?
"הוא מאמין מאוד. הוא רוצה וגם מקיים את המסורת בבית, הוא פשוט קצת נבהל מהקיצוניות שלי. אני אומרת לו בשבת, 'בוא נלך לבית הכנסת', והוא לא מבין. נכנסתי לזה מאפס למאה".
על מה עוד את מקפידה?
"אני חושבת שהדבר שהכי תומך בי זו התפילה. אני מברכת ברכת השחר, ומנסה פעם ביום להתפלל את תפילת העמידה. המילים ממש מבטאות את מה שהרבה פעמים אני לא יודעת להגיד ולבקש".
מתי התחלת להתפלל מדי יום?
"המושג אלוהים תמיד היה בחיים שלי. הנחיתה הזאת, שיש לך בית, ויש לך את האבא הכי טוב בעולם – אני יודעת שזה משפט שיכול להישמע הזוי למי שלא חי את זה, אבל בשבילי זה הריפוי הכי מטורף של החיים האלה. לפעמים אני מרגישה אבודה, יתומה מאבא ותלושה, ואני אומרת, 'לא, יש לך את האבא הכי טוב בעולם והוא דואג לכל מה שאת צריכה. את רק צריכה להתפלל ולהודות, ויש לך'. בשבילי זו תחושה מצילת חיים".
דור ואלינה נגד העולם
לוי זקוקה לתחושת הביטחון הזו. היא גדלה בבית אלים ולפני שנים עברה תקיפה מינית; אחרי לידת בנה חוותה קושי שהוביל אותה לטיפול נפשי, ובמהלכו אובחנה כמתמודדת עם פוסט-טראומה. "המטפלת הסבירה לי שאצל נשים עם פוסט-טראומה דיכאון אחרי לידה זו ממש תופעת לוואי, זה קורה באחוזים גבוהים מאוד. היא אמרה שזה טבעי ושאני לא צריכה לדאוג".
איך הייתה השנה הראשונה עם אוליבר מהבחינה הזו?
"פרפקציוניזם ומאמץ יתר הם ממש חלק מהתסמינים של ההתמודדות שלי עם פוסט-טראומה. הלידה של אוליבר הנחיתה אותי וגרמה לי להתפכח. בהתחלה הייתי כמו רובוט, אני לא בטוחה שהיה חיבור רגשי. דור ממש ביקש לעזור לי, ופשוט לא נתתי לו. הייתי בטירוף. בשבוע הראשון ממש התעקשתי להניק, אבל הייתי בכזה סטרס, שגם אוליבר הרגיש אותו. זה לא עובד ככה, היום אני מבינה את זה. הייתי פשוט התקף חרדה מהלך. אחרי חודש בערך קרסתי. הבנתי שאני חייבת לטפל בעצמי וחזרתי לטיפול".
איך הייתה הזוגיות של דור ושלך בתקופה הזו?
"הרגשנו שזה דור ואלינה נגד העולם. הרגשנו מאוד בודדים. אנחנו עושים הכל לבד ואף אחד לא מציע לעזור לנו. המשפחות שלנו עשו את המקסימום שלהן, אבל זו לא הייתה עזרה ברמה של 'לכו תנוחו לשעה', 'לכו תתרעננו'. לא היה דבר כזה. פתאום גם הבנו שאנחנו לא יודעים לבקש עזרה, איך אנשים יידעו אם אנחנו לא נגיד? קל לכעוס על העולם ולהגיד 'איך לא רואים אותנו', אבל אם אנחנו כל הזמן מציגים כלפי חוץ שהכל מתקתק ומושלם ואנחנו חזקים, איך יידעו? זה היה השיעור שלנו".
אתם חושבים על עוד ילדים?
"ברור ששנינו רוצים, אבל אנחנו יודעים שההתארגנות שלנו לעוד ילד תהיה כנראה אחרת משל הרבה מאוד אנשים. לא יהיה לנו מישהו שיוציא ממסגרות, ואיפה אוליבר יהיה בזמן הלידה? ההתחלה עם אוליבר הייתה קשה מאוד, ההורות שבחרנו הייתה על ספידים. אני הבאתי כמה דברים קשים, נגיד החתלה רב-פעמית, כי רציתי לשמור על הסביבה, אז עשיתי כביסות ותליתי שלוש פעמים ביום. שאבתי חלב שנה וחצי, רק לפני חודש הפסקתי לשאוב. ניסינו מטפלת כמה וכמה פעמים, ואני מודה שזה היה מאתגר כלכלית. הרגשנו במלכוד מכל כיוון.
"אני גם הבאתי את הרעיון של חינוך ביתי. אני חושבת שאני משליכה על אוליבר הרבה מהפחדים שלי שחוויתי במסגרות פה בארץ אחרי שעליתי, במיוחד בגלל שהוא דומה לי בנראות ובהתנהגות. אני ממש רואה את הפחד התהומי והקיומי שלי עולה. אתמול שכבתי במיטה בוכה, בוכה את החיים, 'אלוהים, אני לא יודעת מה לעשות, תעזור לי, מאיפה תגיע העזרה? מאיפה תגיע העזרה?'. רשמנו את אוליבר לשנה הבאה לגן מונטסורי, ואתמול אחרי שאני בוכה לאלוהים היא מתקשרת אליי ואומרת, 'התפנה מקום בפסח, אוליבר יכול להיכנס'. ואני, 'ככה, אבא? אתה מקשיב לי?'. היא הייתה הכי מהממת והוא ייכנס לגן אחרי פסח".
בילד הבא גם תבחרי בחיתולים רב-פעמיים ובהנקה?
"אני לא יודעת מה יהיה. אני כן מאמינה מאוד, ולא ממקום של פרפקציוניזם, שבתקופה שאנחנו חיים בה כמה שיותר דברים טבעיים זה עוגן מהותי מאוד".
את ממשיכה להיות מטופלת עד היום?
"מה זה עד היום, אני חושבת שזה מעכשיו פור לייף. זה בשבילי כמו חמצן. זה שינה לי את החיים".
תחושה של סכנה תמידית
בגיל 5 ניתק הקשר בין לוי לבין אביה, אחרי שנמלטה עם אמה למעון לנשים מוכות. 25 שנה אחר כך, מתוך רצון להתגבר על הנטישה שלו, טסה לאוקראינה להתעמת איתו – והתיעוד של המפגש שודר בתוכנית "חשיפה". "בילדות המוקדמת, בשנים המעצבות של החיים שלי, חייתי בתחושה של סכנה תמידית בגלל האלימות שהייתה בבית. אם עולים סטרס וטריגר ביום-יום שלי, הגוף שלי חוזר מיד למה שקרה בעבר. אני מגיבה ברמות סטרס בצורה לא פרופורציונלית".
היום את בקשר עם אבא שלך?
"אחרי הסרט היה ניסיון גדול של שני הצדדים להיות בקשר, אבל בכל פעם חוויתי מתקפות על אמא שלי מצדו. הוא נשאר באותה נקודה. הייתי יושבת מול שיחות הווידיאו והגוף שלי היה נכנס לזרמים של אלינה בת ה-5 שמפחדת ונבהלת. ניסיתי להגיד לו כמה פעמים שזה לא עושה לי טוב, וזה לא השתנה. קלטתי פשוט שהוא בן אדם חולה, ושאני לא יכולה לקבל את זה על עצמי. אני כרגע מחויבת לשקם את החיים שלי. אני לא יכולה יותר לחיות את החיים של ההורים שלי ואת הקונפליקט ביניהם, אז התנתקתי".
את שלמה עם זה?
"מאוד. זה שחרר אותי, כי אני גם לא כועסת. אני מבינה את הכאב שלו והמצוקה שלו. באמת אין לי מה לעשות עם זה".
סיפרת בעבר שהתמודדת גם עם הפרעות אכילה.
"אני מפרטת על זה בצורה מעמיקה בהרצאה שלי, 'איך הבנתי את אמא שלי'. זו הרצאה של שתי נשים, שתי אמהות, על הכעס שהיה לי עליה כל כך הרבה שנים ועל שושלת הנשים שאני מגיעה ממנה, נשים שעברו התעללות קשה ושהכאב שלהן נמצא ב-DNA שלי".
לך היו מערכות יחסים שבאופן לא מודע שחזרו את הקשר עם אבא שלך?
"זה לא הגיע בחיים לעוצמות כאלה, לא הייתה אלימות פיזית, אבל היו מצבים שראיתי שאני במערכות יחסים שלא טוב לי בהן בכלל, וזה נראה לי הגיוני. דור הוא ממש שיקוף של הריפוי, זה זיווג נשמתי. לאמא שלו, רות פרי זיכרונה לברכה, היה משרד שידוכים גדול. דור סיפר לי שהיא ממש אהבה אותי ב'האח הגדול', והוא אומר שאני מאוד מזכירה אותה בהתנהגות ובתפיסה. הוא מרגיש שזה השידוך האחרון שלה".
גם מאורעות 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם לא פשוטים עבור מי שמתמודדת עם פוסט-טראומה. "מה שקרה גרם לזה ששום דבר לא יכול לטשטש את התחושה, שום הדחקה לא עבדה. המלחמה הציפה לי את הטריגרים בצורה ישירה, הייתי בפלאשבק. לא תפקדתי, לא דיברתי. תפקדתי בשביל אוליבר, אבל הרגשתי מחוץ לגוף שלי. זה היה נורא מבהיל. חודש אחרי שהכל התחיל טסנו לחו"ל. הרגשתי שזה לא אחראי כאמא להמשיך להתנהל בחרדה, אז נסעתי לטפל בעצמי. זה היה ממש כמו ריטריט. נסענו לחווה אקולוגית בפורטוגל, לאיזה חור. מצאנו דירה מבוץ, חיינו בטבע. הדלקנו מדורה בשביל להתחמם. זה היה פשוט, פשוט, זה מה שהיינו צריכים. היינו שם חודש".
חזרת אחרת?
"הרגשתי שהייתי בשיקום חודש, ועשיתי פיזיותרפיה ועדיין כואב ולא נעים, אבל יש לי כבר את הכלים לקום על הרגליים ולהתמודד. אבל אם היו לי מחשבות על רילוקיישן, אז שם הבנתי שישראל זה הבית שלי".
הריאליטי שחזר את הטראומה
פרט להרצאה שהיא מעבירה, לוי היא היום הפרזנטורית של סאליסטיק (Salistick), בדיקת ההיריון הראשונה בעולם באמצעות רוק. כששואלים אותה מי היא, היא מתקשה לענות. "הבנתי שאין לי הגדרה", היא משתפת. "שנים שאני מנסה להבין מי אני ומה אני עושה, מענה את עצמי להגדיר הגדרה אחת, וזה כבר הפך להיות בדיחה. אני שחקנית, יוצרת ומאמנת רגשית, שחקנית ויוצרת, מאמנת ושחקנית, יוצרת ומאמנת... אמא ומלוות תהליכים... רק בתקופה האחרונה אני מתחילה לשחרר את עצמי מהשלשלאות האלה ולהבין שאני הכל, גם שחקנית וגם מנחה וגם שדרנית רדיו ופודקאסט וגם מטפלת ומאמנת רגשית וגם אמא וגם לפעמים ממש שום דבר. הרבה פעמים בנות כותבות לי באינסטגרם, 'זה לא אחראי מצדך לכתוב את זה כמשפיענית', ואני כזה, מה? אני לא תופסת את עצמי כמשפיענית".
את מתפרנסת משיתופי פעולה מסחריים באינסטגרם?
"אני מתפרנסת יפה מאוד מהאינסטגרם".
היית משתתפת בעוד תוכנית ריאליטי עכשיו?
"זה משהו שאין לי בעיה להצהיר עליו: חד-משמעית לא. ברור לי היום ששתי תוכניות הריאליטי שהשתתפתי בהן היו שחזור של הטראומה. בית 'האח הגדול' הוא מקום שאת מחפשת בו אהבה והערכה מבחוץ, את מתנהגת בצורה מסוימת כדי שישאירו אותך בתוך הבית או מנסה להיות בולטת ויוצאת דופן, וככה הייתה כל הילדות שלי. ב'הישרדות' היה שחזור מטורף של הפרעות האכילה שלי, זה החזיר אותי למקום של השליטה על האוכל וחזרתי לבולמוסי אכילה מטורפים. חשבתי שאני יכולה להשתמש בריאליטי לטובתי, אבל כשעושים תחקיר על סיפור החיים שלי, כמו שעושים לכל מתמודד, אחר כך גם לוחצים על הנקודות ועל הטריגרים כדי להציף אותם, ככה זה ריאליטי. ידעתי את זה ונכנסתי לזה מבחירה מוחלטת, כי זה שירת אצלי משהו. הייתי צריכה והייתי מוכנה לשלם את המחיר של הפרסום ולנטוש את הנשמה שלי. הבנתי שזה לא יקרה יותר".
את מצטערת שהשתתפת?
"לא, כי אני יודעת שהייתי חייבת לפגוש את הקצוות האלה. הייתי חייבת לעבור דרך האש ולמכור את הנשמה שלי במקסימום כדי להיזכר".
היום את קרובה לדעת מי את?
"אני חושבת שאני פשוט הרבה יותר שטותניקית וקורעת מצחוק וקלילה ממה שעשיתי את עצמי בשנים האחרונות. הפכתי להיות כל כך רצינית, וואי, הרגתי את עצמי. אני מבינה עכשיו שאפשר לצאת בערב לדרינק עם חברה בלי שתהיה בו משמעות רוחנית מטורפת".
את מדברת הרבה על רוח, ומה עם חומר? כסף, רווחה כלכלית, זה משהו שאתם עוסקים בו?
"זו שיחה מהותית מאוד בבית שלנו כרגע. הבנתי שאני לא יודעת להתנהל עם כסף בכלל. אחרי 'האח הגדול' ו'הישרדות' עשיתי עבודות בסכומי כסף מאוד יפים, והם פשוט נעלמו. מרוב החוסר, זה פשוט היה כמו בולמוסים של לטוס ולקנות וליהנות. דור ואני ממש לומדים את זה עכשיו, כאילו אנחנו נער ונערה שלומדים לנהל בית. אם לפני כמה שנים הייתי יותר מדי בחוץ, עם הכסף וההצלחה והטיסות, אחר כך כל כך נשאבתי פנימה עד שאיבדתי כל קשר לעולם החיצון. היום אני מוצאת את השילוב ומבינה שפריחה בעולם החומר מבטאת פריחה בעולם הפנימי ומבטאת רווחה נפשית, שזה משלים ולא מתנגש. לא בא לי להיות אומנית מיוסרת לשארית חיי, מיציתי את הטייטל".
נראה שהגעת לשלווה פנימית.
"יש לי רגעים של שלווה ויש גם רגעים ששברתי את המכסה של האסלה, כי הייתי מוצפת ופתחתי את המכסה קצת חזק מדי וכל האריחים התנפצו. אני צריכה איכשהו לפרוק את זה. הבנתי שיש חדרי זעם שמנפצים בהם דברים, זה יכול להיות שת"פ טוב".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: אלכס גידרון | איפור: רותי עדי | שיער: ליאור גבריאלוב | הפקה: טל פוליטי