"כשאני רואה תמונות שלי מהתקופה השמנה, אני לא מאמינה שזאת אני", פותחת רייצ'ל לאור - היום דוגמנית ובעבר נערה במשקל 130 קילו – במונולוג מדכדך על הבעיות הקטנות-גדולות שחווים אנשים במשקל תלת ספרתי. "בתקופה ההיא פחדתי ללכת לגדנ"ע כי חששתי שלא יהיו מדים בגודל שלי, נמנעתי מללכת לקולנוע כי לא הייתי נכנסת לכיסא, התפללתי באוטובוס שלא ישבו לידי, וגם ככה רוב האנשים לא רצו. עם כל זה שאני בחורה ואני אסתטית, ידעתי גם שיש לי ריח לא נעים מהגוף, כי הזעתי יותר. הייתי לובשת בעיקר טי שירטס לבנות כדי שלא יראו את הזיעה, חולצות במידה אקסטרה אקסטרה אקסטרה לארג' עם טייץ, שהייתי צריכה לקנות כל יומיים כי הירכיים השתפשפו והם היו נקרעים. היו לי שפשפות נוראיות, עם דם, נוצר לי עיוות ברגל בגלל המשקל וגם יש לי שם דלקת רדומה שמתפרצת בערך פעם בחודש. כל פעם מחדש אני צריכה לקחת אנטיביוטיקה".
היום, בגיל 22, אחרי שהשילה יותר ממחצית ממשקלה וכשהיא 65 קילו של עיניים כחולות, שיער בלונדיני ובטן שטוחה, רייצ'ל כבר לא צריכה להסתפק בטייץ וטי שירט. אלא שמי שחשב שירידה של שבעים קילו מעלה אותך אוטומטית על ביקיני, גווני שמש ואישיות של מעודדת, עלול להתאכזב. רייצ'ל מסתובבת כל הזמן כשזיכרון הבחורה ההיא מלווה אותה, והיחס לו זכתה עדיין צרוב בה, גם אם היא מחייכת ממש יפה למצלמה. "יהיו כאלה שיגידו שנהייתי סנובית או מגעילה, אבל אלה אנשים שפשוט היה להם נוח בזמנו שהייתי הבדיחה שלהם. זה מה שהם אהבו בי. אני זוכרת שפעם בכיתה י' הייתה איזו שלולית חורף ענקית בבית ספר וכמה חברים אמרו לי להיכנס, אז נכנסתי. אני שוחה בשלולית וכולם מצלמים עם הטלפונים. הובלתי את עצמי להשפלות. הייתי הבחורה המצחיקה, אבל לא מגיע לי יותר לצחוק על עצמי".
עכשיו, כך נראה, זה הזמן שלה ללמוד לאהוב את עצמה מחדש. הדרך לעשות את זה, הייתה השתתפות בתכנית "חלומות מפלסטיק" ב-HOT בידור ישראלי (שני-רביעי ב-22:30, וחינם ב-VOD), ריאליטי שעוקב אחרי אנשים המחליטים לבצע בעצמם פרוצדורות פלסטיות. בין שלל שיופי אף ומתיחות פנים שעברו משתתפים אחרים, רייצ'ל בחרה בניתוח להסרת עודפי עור אצל דוקטור קליין שאחריו, סוף סוף, הביטה בעצמה בראי והייתה מרוצה. "היום, שלושה חודשים אחרי, הצלקות הולכות ונעלמות וגם ככה הן בכלל לא מפריעות לי. אני עומדת ערומה מול הראי ואומרת לעצמי 'אני שווה'. לא חשבתי שאוכל להגיד את זה".
זו לא הבחורה שהחברים מפעם למדו להכיר.
"הרבה מהם אומרים לי שאני כבר לא מי שהייתי, ובאמת המון קשרים התנתקו. בהתחלה הייתי נפגעת מזה ולוקחת על עצמי, אבל עם השנים הבנתי שהיו בנות שפשוט היה להן נוח להסתובב איתי כי הייתי מצחיקה את הבנים שהן היו יוצאות איתם, ופתאום אני נראית קצת יותר טוב מהן וזה מפריע להן. לא בא לי יותר על אנשים רעים כאלה בחיים שלי. היי, תפרגנו לי, מגיע לי, עשיתי את כל זה ועכשיו יותר טוב לי".
"פיתחתי סוג של בולימיה ואנורקסיה"
לגדול כשמן זה להיות אחר, וכמו כל שונות - גם כאן ההסללה שלך די ברורה: או שתהיה מצחיק וכריזמטי ותסיט את שיפוטיות הנעורים האכזרית לאפיק ה"חבר הכי טוב", או שתנסה להעלם ולצלוח את השנים האלה בשיוט מתחת לרדאר. רייצ'ל, שנולדה באוסטרליה וגדלה עם משפחתה בקיסריה, אף פעם לא לגמרי התאימה למודלים הקשיחים האלה. היא תמיד אהבה לשיר, להופיע ולהיות בפרונט. תמיד הייתה יפה, וכנראה שזה עזר לה עוד הרבה לפני ההרזיה להרגיש נוח מספיק כדי להשתתף ב"כוכב נולד" וב"ישנן בנות" בערוץ 24, להתנסות בשלל עבודות דוגמנות למידות גדולות וגם להצטלם לסרטון יוטיוב עם חברה, שעומד היום על כמעט מיליון וחצי צפיות. ועדיין, כנראה שבכל בחורה גדולה שגורמת לנו לחשוב שיש סיכוי להיות שמן ומאושר, מקנן הדחף להיות רזה ולהתעסק בבעיות של כוסיות.
"בכיתה ו' כבר הייתי מלאה. שמנמונת, לא שמנה. זה הפריע לי, אבל תמיד הייתי מקובלת", היא אומרת. "רק כשהגעתי לכיתה ט' זה הפך לאישיו. שקלתי אז שמונים קילו, לא שמנה בטירוף אבל שמנה. באותה תקופה שרתי והופעתי בלהקות ותמיד הייתי במרכז, ויום אחד מצאתי את עצמי באחת החזרות נעלמת לשורה אחרונה. באותו ערב חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי שאני רוצה להתחיל דיאטה ועכשיו. זה היה ביום חמישי, בראשון כבר הלכנו לדיאטן. אדם ענק, 180 קילו, ואני לא מגזימה. הגעתי אליו והוא צרח על אמא שלי שאני שמנה רק בגללה, והיא יצאה באמצע הפגישה. אני נשארתי כי חשובה לי המסגרת והגבולות.
"הייתי אצלו בין שלושה לארבעה חודשים וירדתי 20 קילו, אבל זה היה קשה מאוד. אכלתי רק חזה עוף במיקרו, חמישה תפוזים, עגבנייה, כאלה. הוא דחף אותי לפינה, ממש פחדתי ממנו, ומהלחץ נוצרו אצלי הפרעות אכילה. פיתחתי סוג של בולימיה ואנורקסיה, הייתי במרוץ אחרי ירידה במשקל - וכבר לא בשביל עצמי, בשבילו. כל הזמן הייתי חלשה וחיוורת ורציתי רק שהיום ייגמר ושלא אהיה רעבה. אחרי שלושה חודשים אמא שלי הודיעה לי שאני לא הולכת יותר. קיבלתי תמיכה מתל השומר של פסיכולוגית, דיאטנית ועובדת סוציאלית".
רייצ'ל נחלצה מהפרעות האכילה, אך חזרה לעלות במשקל – כעשרה קילו בממוצע מדי חודש, עד שמשקלה חצה את רף 130 הקילוגרם. חשבו שהיא אוכלת בסתר ומשקרת, אבל היא מספרת שאכלה "כמו אדם נורמטיבי, אפילו פחות". ייתכן כי בעקבות הטראומה מההרעבה הקיצונית, מנגנוני הגוף השתבשו. בגיל 18, כשהודיעו לה בצו הראשון כי היא חייבת להוריד לפחות 10 קילו כדי להמשיך בתהליך, הבינה שיש לשנות גישה. מכאן, הדרך לניתוח "שרוול", שמקטין דרמטית את גודל הקיבה, הייתה קצרה. "ההחלמה הייתה לא קלה, חייתי חצי שנה על חסה וגבינת לבנה", היא משחזרת את התקופה שאחרי. "נהייתה לי פוביה מאוכל כי כאב לי והיו לי הקאות לא רצוניות, לקח לי המון זמן להתרגל. האמת היא שאני עדיין לא יכולה לאכול כמו בן אדם נורמלי".
היום, היא מספרת, היא חיה במשטר תזונתי מודע מאוד – אבל מקפידה לא להשתעבד לדיאטה. "אני שומרת על המשקל, כמו רוב האנשים בימינו. לא מונעת מעצמי דברים שבא לי, והמוטו שלי הוא 'תאכל הכל מהכל אבל לא את הכל'. אם בא לי סופלה אני אזמין סופלה, אבל פשוט לא אסיים אותו. חברות שלי אומרות לי 'לא חבל על הכסף?' אבל לא, לא חבל. נהנית, אכלת, שבעת, נגמר הסיפור".
נשמע כמו גישה מאוד בריאה. אני, למשל, כל היום חושבת על אוכל.
"תראי, יש מקומות שאני חושבת על זה, ולפעמים אני גם מתנדנדת בין משקל מסוים למשקל אחר כי אני עדיין אוהבת אוכל אמיתי טוב, לא בחורה של שוקולדים - אבל בסדר, אני יודעת שצריך פשוט לעצור ולחזור לשגרה. אין מצב שאני חוזרת לממדים האלה, אין מצב שאני אחיה שוב בסבל. אני לא מתביישת להגיד שהיום אני שלמה עם עצמי, ושאם עכשיו הייתי צריכה לעשות צילומי בגדי ים אז הייתי עושה את זה בגאווה. אני לא רזה שדופה, אני אישה ואני סקסית. תודה לאלוהים, תודה לי".
"יראו, לא יראו, פאק איט"
רייצ'ל היא דוגמנית מידות גדולות - ולכן, כמקובל, היא נראית רזה לגמרי. כידוע, עולם הדוגמנות מתחלק לדוגמניות סטנדרטיות במידות לא אנושיות, גבעולים כמושים ומורעבים שאמורים לייצג את כלל החברה, ודווקא הנשים הרגילות הן אלו שמוצמדת אליהן תווית הפלאס סייז. בשיחה איתה יוצא לי לתהות עוד פעם האם ייתכן וקצת יותר דוגמניות במידה נורמלית בעולם האופנה, היו גורמות לרבות מאיתנו לא להעביר חלקים גדולים מהחיים האלה בלהרגיש חרא עם עצמן. רייצ'ל עצמה מספרת שהמידה שלה, 42, היא הקטנה ביותר בדוגמניות למידות גדולות והגדולה ביותר לדוגמנות רגילה. כיום היא הפנים של ליין המידות הגדולות של "עדיקה", ויש לה גם דיי ג'וב כמוכרת דלקנים, בתקווה שהדוגמנות תתבסס כמקצוע בלעדי ומכניס.
דוגמניות של מידות גדולות צריכות לשמור על משקל מסוים? איך זה הולך?
"אני לא יכולה פתאום להוריד המון במשקל, אבל אני כן צריכה לשמור על בריאות, על כושר, הגוף צריך להיות במיטבו".
זה כולל הרבה חדר כושר?
"כן, אבל פחות מדוגמנית רגילה. אני לא עובדת על ירידה במשקל, אלא על אזורים ספציפיים שצריכים חיטוב. אם אעשה כושר אינטנסיבי אני אוריד במשקל ואני לא רוצה, מגניב לי ככה".
יש הרבה ביקורת כלפי התקשורת והדרך שבה היא מציגה את נושא הרזון.
"זה נכון, אבל מצד שני בשנים האחרונות יש את חוק הפוטושופ וגם נשים כמו אלמה דישי שהפכה למודל יופי שלוקחים לקמפיינים. ועדיין, צריך לעשות יותר. הרי כשאת נכנסת לחנות של H&M תמיד הקולב יהיה מפוצץ במידה 0 ו-1 אבל מידה 42 נגמרה מזמן, כי זה מה שנשים קונות. כל הנושא הזה חייב לקבל בעיטה רצינית - ואם כחלק מזה אני צריכה להיחשף, אז אני אתמודד".
החשיפה של רייצ'ל מגיעה לשיא כשהיא מרשה למצלמות לתעד מקרוב את הניתוח הפלסטי שעברה לאחרונה, כחלק מהתכנית "חלומות מפלסטיק". הקילוגרמים אמנם ירדו, אבל מסתבר שהעור זוכר הכל ובמקום להתכווץ יחד עם הגוף, הוא מעדיף פשוט להיתלות עליו "כמו פנים של סבתא מאוד מאוד מבוגרת", להגדרתה. הניתוח שעברה, במסגרתו הסירה 12 קילו של עודפי עור, אינו מסובסד על ידי המדינה (בניגוד לניתוחי קיצורי קיבה למיניהם), ועלותו יכולה להגיע גם ל-100 אלף שקלים, הכל משום שאין מדובר בבעיה בריאותית של ממש. אלא שרייצ'ל טוענת כי עודפי עור הנוצרים לאחר הרזיה מסיבית אולי לא מסכני חיים, אבל הם בהחלט עלולים לדכא אותם.
"אחרי שירדתי במשקל באמת נראיתי טוב עם בגדים, אבל מול המראה עירומה לא הייתי שלמה עם עצמי", היא אומרת. "באיזשהו שלב השלמתי עם המצב, וגם הזכרתי לעצמי שזה לא שקודם לכן הייתי בחורה רזה נורמטיבית, ושאני רגילה להיות קצת שונה. ואז, יום אחד, הסוכנת שלי שאלה בקבוצה של הדוגמניות מי רוצה לעשות ניתוח פלסטי. ידעתי שהיא כיוונה את זה אליי ושמדובר ב'חלומות מפלסטיק', אבל לא נעים לה לפנות אליי ספציפית. שבועיים אחרי שנפגשתי עם העורכים של התכנית כבר הייתי בחדר ניתוח. על הדרך עשיתי גם חזה, כי גם כבחורה שמנה לא היה לי חזה גדול - הייתי שטוחה ושמנה. מילאתי אותו באופן מאוד צנוע, נראה נורא טבעי".
לא פחדת?
"זאת הייתה מתיחה היקפית, מהבטן עד הגב. זה מפחיד, אבל החלטתי ללכת על זה. אמא שלי התנגדה בהתחלה אבל אז ראתה תמונות שלי אחרי הניתוח לקיצור קיבה, הבינה על מה מדובר וממש זרמה איתי. החלטתי שזה פשוט שווה את זה, שאני עושה בשביל עצמי עכשיו, יראו או לא יראו - פאק איט. ההחלמה באמת הייתה קשה: חותכים לך את כל הגוף, עושים שאיבות ומתיחת שריר, את לא יכולה לקום לבד. אבל כבר ביום השלישי התקלחתי בעצמי ואחרי שבוע הלכתי עם בן הזוג שלי להסתובב קצת בקניון. זה ניתוח קשה, אבל שעושה טוב לנפש ויש לו תוצאות מידיות: את יוצאת מההרדמה עם ציצים יפים ובטן מדהימה. אמא שלי הייתה מסתכלת עליי ואומרת שיש לי גוף כמו של ברבי. לא נתפסתי על הכאב, אלא על איזה אושר זה".
"היום יש לי כבוד כלפי עצמי"
שלושת החודשים שחלפו מאז הניתוח עשו את רייצ'ל אופטימית. זה לא שינה את המידה שלה, אבל צמצם היקפים ופתח בפניה עולם שלם של ביקיני והלבשה תחתונה. כיום, היא ובטנה השטוחה מתגוררות בחדרה עם בן זוגה בשנתיים האחרונות, רועי, אותו הכירה כשכבר הייתה רזה. עודפי העור ההם, אגב, מעולם לא הפריעו לו. "רק לי זה לא היה נעים", היא מסבירה, "כשהייתי שוכבת על הצד והוא היה מחבק אותי בבטן, ישר הייתי מזיזה לו את היד".
לפני ניתוח השרוול, הייתה לך בעיה עם קשרים ויחסים?
"לא, תמיד הייתי מחוזרת, בגיל 16 היה לי חבר שנתיים, אבל בסופו של דבר מבחינה אינטימית היה לי קשה".
עודף המשקל של רייצ'ל מעולם לא הפריע לה לקשרים חברתיים או הפך אותה לביישנית ומכונסת. במידה מסוימת, דווקא היום, כשהיא רזה, היא מדווחת על יותר פגיעות ועל פחות דחף להיות בפרונט, להצחיק ולהתמקם במרכז העניינים. ההרזיה, לדבריה, גרמה לה לא רק לחשב מסלול מחדש בנושא תזונה ודימוי גוף, אלא גם לבחון שוב את האדם שהיא חולמת להיות. "היום אני רצינית יותר ויש לי יותר כבוד כלפי עצמי. כשהייתי שמנה הייתי צוחקת על אחרים חופשי, והיום כבר לא. נהייתי מאופקת יותר, שלווה, נינוחה, נעימה".
יש דברים שאת מתגעגעת אליהם בתקופה ההיא?
"את זה שלא ספרתי אף אחד ממטר. בבית הספר אולי לא היו צוחקים עליי, אבל כן הייתי יוצאת לפעמים למסיבה וילד מטומטם שיכור היה קורא לי שמנה ולגמרי הייתי יודעת איך להתמודד. היה לי מן כוח כזה שהיה עוזר לי לענות לו 'אני שמנה ואתה מכוער, אני יכולה לרזות ואתך לא יקרה כלום, אז סע'. היום, אם מישהו יעיר לי, כנראה שאהיה לזה רגישה יותר. אם יזרקו לי 'את לא רוצה לעשות איזה שאיבה גם בירכיים?' זה יצליח להרוס לי את העשר דקות הקרובות".
אז השומן כן היה סוג של שריון.
"כן, זה היה טנק".
איפור ושיער: שושי אופיר | סטיילינג: ישראל רחמני | בגדים: Liamist, style for rent, numero 13, elise, אלדו