אם הייתם שואלים את דנה שניר, אחת הדמויות הכי בולטות על המסך הישראלי של לפני עשור וחצי, איפה היא רואה את עצמה בשנת 2020 - סביר שהיא הייתה אומרת שתנחה ריאליטי בפריים טיים ותחלק חתימות למאות מעריצים שיחכו לה מחוץ לסט. שניר, הביץ' שלא רואה בעיניים שאותה גילמה אליענה בקייר ב"השיר שלנו", היא אנטיתזה מושלמת לאישה שבקייר הפכה להיות; נשואה לדיפלומט ישראלי, אמא לארבעה ילדים ומורה לזומבה שחיה עם משפחתה בחו"ל כבר כמעט עשור.
בשבוע שעבר התקיים ב-yes איחוד כמעט מלא של הקאסט של "השיר שלנו". זה קרה בשיחת וידיאו חגיגית לציון 16 שנה לעליית הסדרה, וגם אליענה, כמו הקולגות לשעבר נינט טייב, רן דנקר ומיה דגן, הצטרפה למפגש ההיסטורי. "קיבלתי את ההודעה ממש כמה ימים לפני שזה קרה, ולא הייתה לי התלבטות אם להסכים", היא מספרת, עדיין נראית נרגשת מפגישת המחזור הנוצצת. "הכל בינינו נשאר אותו דבר. כאילו מעולם לא עזבנו אחד את השנייה".
אבל בפועל, נשארת בכלל בקשר עם מישהו מהסדרה?
"עם עמוס תמם, יובל אברמוביץ' ואורי גרוס, אבל אני אוהבת את כולם. זה חסד נעורים. הם תמיד יהיו בלב שלי, למרות שכל אחד מאיתנו הלך למקום אחר".
הייתה איזו צביטה בלב כשראית פתאום על המסך את הקולגות לשעבר שהגיעו כל כך רחוק?
"היה לי בעיקר פרגון ואושר בלב. אחרי השיחה לא הייתי במקום עצוב של 'אוי, איפה החיים שלי עכשיו', דווקא הייתי מלאת מוטיבציה וחשבתי רק איך אני יכולה לחזור לשחק בארץ".
"כשהודיעו לי על האיחוד לא הייתה לי התלבטות אם להסכים. הכל נשאר אותו דבר, כאילו מעולם לא עזבנו אחד את השנייה"
בשיחה יואב צפיר דיבר על איחוד.
"אני חושבת שלכל זמן יש את הקסם שלו, ולהיות חלק מ'השיר שלנו' היה בהחלט קסום. אם האיחוד שיואב הודיע עליו באמת יקרה, אני אשמח שתהיה לנו הזדמנות ליצור את הקסם הזה מחדש".
פתאום אין לך כלום
בתחילת העשור הקודם, אליענה בקייר פרצה בסערה אל המסך כמתמודדת בריאליטי "פרויקט Y" ("אני לא אגיד לך שאני גאה בזה"), המשיכה לתפקידים מרכזיים ב"השיר שלנו" וב"ילדות רעות", כבשה את במת הפסטיגל וניצחה בעונה הראשונה של הריאליטי "רוקדים עם כוכבים". ואז, פתאום, כשהיא בשיא הקריירה שלה - דממה. הטלפון הפסיק לצלצל, המלהקים התנצלו ואמרו "לא", ולוח הזמנים שעד אז היה מלא בחזרות, בצילומים ובהשקות הפך לאוורירי יותר ויותר. "אחרי עלייה מאוד גדולה יש גם נפילה", היא מסבירה ונראית כמי ששוקלת מילים. "כשאת נמצאת בהיי מטורף, במקום מאוד גבוה ואהוב, ואז פתאום אין לך כלום - זה מפיל אותך".
וכשהיית עדיין בהיי המטורף ההוא, לקחת כאופציה את האפשרות שאולי יום אחד הכל יגמר?
"זה היה בראש שלי כל הזמן. כשעבדתי תמיד חשבתי על איך להמציא את עצמי מחדש בכל רגע, אבל בגדול הייתי כל כך בתוך התקופה הזו שלא הייתה לי שניה לחשוב 'מה המצב שלי בתעשייה כרגע'. בדיעבד אני מבינה שאת יכולה להיות האיט גירל של המדינה אבל בשנייה הכל ייפסק".
הופתעת כשהשנייה הזו הגיעה?
"אני לא חושבת שזה היה מפתיע, אבל זה היה קשה ומאוד עצוב. הייתי ילדה, בת 24 כולה, אני זוכרת שישבתי לבד ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי הלאה".
אז מה עשית?
"נרשמתי ללימודים והייתי צריכה לממן את עצמי כמו כל סטודנטית. בלילות בירמנתי כמעט בכל ערב ובבקרים הייתי סייעת בגן ילדים".
המעבר מכוכבת ענקית לעוזרת בגן ילדים לא היה לך קשה?
"מה הייתי אמורה לעשות? לשבת בבית ושלא יהיה לי כסף לשכר דירה? המקום הזה, של לחשוב אז על איך אחרים יתפסו אותי, יכול היה לתקוע אותי מאוד חזק אם הייתי הולכת אליו. לא הייתה לי ברירה, הייתי צריכה לעבוד בשביל לחיות".
וכשאת מסתכלת אחורה, את חושבת שהסביבה הפסיקה להתעניין בך או שאת לקחת צעד אחורה?
"אני לא מחפשת אשמים. אלה החיים שלי, זה תהליך שעברתי והוא פשוט קרה. היום אני מודה על כל דבר שעשיתי באותה תקופה, ובהחלט יש על מה להודות".
זה סינית בשבילי
בשנת 2012, תוך כדי לימודי תואר ראשון בתקשורת וקולנוע, אליענה הכירה את מי שלימים יהפוך להיות בעלה ואב ילדיה, איש יחסי הציבור והקונסול, ארנון פרלמן ("אני לא רוצה לדבר על החיים הפרטים שלנו, ואני חייבת לכבד את בקשותיו. הכרנו דרך חבר והתאהבנו", היא אומרת בקצרה). שנה לאחר מכן נישאו השניים, שמפרידות ביניהם 14 שנים ("תמיד הבחורים שיצאתי איתם היו מבוגרים ממני, הנשמה הרבה יותר חשובה"). כמה חודשים אחרי החתונה נולדה סשה, בתם הבכורה, ובמקביל הוצע לארנון להיות קונסול ישראל בשאנגחאי. "כששמעתי את ההצעה לא הייתה לי התלבטות. מבחינתי לעבור לגור שם זה חלום שמתגשם".
"הכרנו דרך חבר והתאהבנו. תמיד יצאתי עם בחורים שמבוגרים ממני, הנשמה הרבה יותר חשובה"
שבועיים אחרי שהמשפחה הקטנה העבירה את חייה לסין והחלה להתאקלם בה, אביה של אליענה נפטר מהתקף לב. "כל ההתרגשות שהייתה לי מהמעבר הזה הפכה לתחושה אחרת, מאוד עצובה", היא מספרת. "אני ואבא שלי היינו מאוד קרובים. כל הילדות היינו רוקדים ביחד לצלילי מוזיקה לטינית, וכשהוא נפטר הייתה לי שנה מאוד קשה, חייתי בשאנגחאי אבל הגעתי הרבה לארץ. זאת הייתה שנה של אבל, ועד היום האבל הזה לא הסתיים, אני עדיין מרגישה שיש ענן שחור מלווה אותי תמיד, אבל באיזשהו שלב הגיעה ההבנה שאני צריכה ללמוד לחיות מחדש".
את לימודי התואר שהתחילה בארץ היא סיימה כשכבר הייתה בסין. שנה לאחר מכן היא נרשמה ללימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטאת שאנגחאי, ילדה את טאו (היום בן חמש) ובמקביל חיפשה עבודה שתתאים ללוח הזמנים שלה: "כשאת בסין ואת לא יודעת סינית אי אפשר באמת לחיות. אז התחלתי ללמוד לדבר. הקטע עם הסינים זה שאפילו אם את יודעת רק משפט אחד בסינית הם בטוחים שאת מבינה את הכל. בואי נגיד שבשנה הראשונה שלי שם מצאתי את עצמי מהנהנת הרבה".
אז איך מוצאים עבודה על ידי הנהונים בלבד?
"בהתחלה לא באמת ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל בגלל שאני בן אדם שאוהב ספורט החלטתי לעשות קורס של מאמני כושר. אחת הסדנאות הייתה סדנת זומבה. אני לא אשכח את זה, בתחילת הסדנה התחלתי לרקוד ופתאום הרגשתי את אבא שלי. הרגשתי כאילו שאני חוזרת לילדות והוא רוקד יחד איתי, כאילו שהנפש שלו אצלי בלב. ישבתי בסטודיו והתחלתי לבכות, בכיתי משהו כמו שעה שאחריה הבנתי שלהיות מדריכת זומבה זה מה שאני צריכה לעשות בחיים כדי להרגיש את אבא. התחלתי ללמד ומהר מאוד היו לי שלושים שיעורים בשבוע. אני מלמדת ילדים, צעירים ומבוגרים".
לא ניסית את מזלך שם בתור שחקנית?
"לא. המציאות החדשה וההריונות לא אפשרו לי. אבל כשבחרתי בזומבה זה כאילו שהמצאתי את עצמי מחדש ומצאתי עוד מקום שאני מאושרת בו".
אני באמת בסדר
לפני קצת פחות משנתיים נולדו התאומים לוקה וניקולה. "אני פשוט אוהבת שמות בינלאומיים", היא מסבירה. חצי שנה אחרי הלידה המשפחה החליטה לעזוב את סין ולעבור להתגורר בלונדון. "בגדול עזבנו את סין בגלל העבודה של בעלי, אבל גם אני כבר מאוד רציתי לעבור", היא מודה.
"עדיין לא הצלחתי לישון לילה שלם מאז שהתאומים נולדו, אבל אני מצליחה ללמד פה ושם גם שיעור זומבה"
למה רצית לעבור?
"זיהום האוויר בסין מאוד גבוה. היו ימים שלמים שלא יכולנו לצאת מהבית בגלל האוויר. כשהייתי בהריון עם התאומים התחלתי לפחד מזה שאהיה תקועה בתוך הבית ימים שלמים עם ארבעה ילדים. זו הייתה מחשבה בלתי ניתנת לתפיסה".
וואלה. קארמה איז אה ביץ'?
"לגמרי", היא אומרת על רקע צעקות הילדים.
זזתם הרבה. באיזו שפה אתם מדברים בבית?
"ארנון ואני מדברים בעברית. אבל הילדים מדברים גם סינית ואנגלית. הכל מעורבב אצלנו. הגדולים לומדים בבית ספר ציבורי ויש להם חברים מכל מקום בעולם, גם מישראל".
כבר שנה וחצי שאליענה, ארנון וארבעת הילדים מנהלים שגרה לונדונית. "ברור שאני מתגעגעת לארץ. לחברים, למשפחה, וגם למזג האוויר", היא מציינת, "כן, בעיקר למזג האוויר הישראלי". בימים כתיקונם היא בעיקר בבית עם התאומים. "עדיין לא הצלחתי לישון לילה שלם מהרגע שהם נולדו", היא צוחקת, "אבל אני עדיין מצליחה ללמד פה ושם גם שיעור זומבה".
היא נולדה ברעננה, הצעירה מבין שלושה אחים. "הייתה לי ילדות מהממת", היא מספרת, "ההורים שלי סיפרו לי שכבר בגיל שנתיים עמדתי בסלון מול סרטונים של פרנק סינטרה ועשיתי איתו הופעות". בתיכון היא למדה משחק בבית ספר "אלון" לאמנויות במטרה להגשים את החלום הכי גדול שלה - קריירת משחק. היא סיימה בגרות בתיאטרון, עברה את המיונים לתיאטרון צה"ל והתחילה את השירות הצבאי שלה. אבל אז, ברגע אחד, החלום שהיה קרוב להתגשם התהפך: "עברתי במעבר חצייה ואוטובוס פגע בי. באמבולנס כבר איבדתי את ההכרה לגמרי. אני לא זוכרת כלום אבל הרופאים אמרו שהייתי על סף להגיד ביי לעולם. ממש הייתי במוות. הייתי פצועה קשה, נפגעתי בראש ועברתי כמה ניתוחים. אבל בסופו של דבר אחרי תקופה הצלחתי לצאת מזה, זה נחשב נס", היא מספרת בנונשלנטיות מפתיעה. "אני חושבת שאני מספרת לך את זה בריחוק מסוים כדי להגן על עצמי, אבל אני בסדר, למדתי לשחק עם הקלפים שיש לי".
היום להיות שחקן זה לא מספיק. אתה צריך להיות גם דוגמן, גם זמר
התאונה ההיא הביאה לשחרורה המיידי מהצבא, ושנה לאחר מכן, כשכבר השתקמה כמעט לגמרי, חברה הציעה לה להצטרף לתוכנית הריאליטי הראשונה של ישראל - "פרויקט Y". "הייתי ילדה תמימה שלא הבינה מה זה ריאליטי", היא מעידה במבט לאחור על הצעירה הדומיננטית שהופיעה על המסך אז, "ואני יכולה להגיד לך שבהרבה מובנים התוכנית מאוד פגעה בי. הוציאו אותי הרבה יותר מוחצנת ממה שאני באמת. תביני, הייתי שניה אחרי פציעת ראש ושמו לי מצלמות בכל מקום", היא ממשיכה. "אני לא חושבת שזה עשה לי רע, אבל באיזשהו מקום יכולתי להתחיל את הקריירה שלי ממקום אחר. המילים 'פליטת ריאליטי' ליוו אותי הרבה זמן ומאוד לא אהבתי את זה".
"הייתי ילדה, בת 24 כולה. מה הייתי אמורה לעשות, לשבת בבית ושלא יהיה לי כסף לשכר דירה?"
מי שדווקא אהבו את האותנטיות האינטנסיבית שהציגה אליענה באותו פרויקט היו מפיקי התוכנית "השיר שלנו"; "הם נתנו לי את ההזדמנות של החיים שלי. היה כיף בטירוף, היינו חבורה של שחקנים צעירים בלי הרבה ניסיון ונתנו לנו חופש לעוף". החופש ההוא הוכיח את עצמו והוביל אותה ישירות לתפקיד מרכזי בדרמה היומית "ילדות רעות" ("לא משנה את מי תשאלי מהסט שלנו, כולם ירצו לשחזר את התוכנית המדהימה הזו") ולפסטיגל 2006, שבו השיר שלה זכה במקום השני ("ילדה בת 24 שמופיעה מול 6000 אנשים, זה טירוף"). חודשים בודדים לאחר מכן היא גם זכתה במקום הראשון בריאליטי "רוקדים עם כוכבים". תוך מעט מאוד זמן, הקריירה שלה הייתה בשיא. "הייתי מגיעה לפריימירות עם ג'ינס וטי-שירט. בתקופה ההיא הכל היה מאוד תמים. לא היו רשתות חברתיות, ההצלחה לא נמדדה בלייקים ובכמות עוקבים. הכל היה פשוט יותר".
את חושבת שהיום יותר קשה להצליח?
"אני חושבת שהיום להיות שחקן זה לא מספיק. אתה צריך להיות גם דוגמן, גם זמר, לעשות הכל. ויש את העניין של הרשתות החברתיות. זה המון עבודה".
ומפחיד אותך להיכנס לעסק?
"מה פתאום. את חושבת שזה מסוג הדברים שיפחידו אותי? ממש לא", היא צוחקת.
כשאת רואה את התיאטרונים הגדולים של לונדון, זה לא עושה לך חשק?
"ברור שזה עושה, אבל עדיין לא ניסיתי לעבוד כאן כשחקנית. תני לי קודם לעשות דברים בשפה שלי", היא אומרת וחוזרת בעדינות לחלום שלה לשחק שוב בישראל. "אני חושבת שהגיע הזמן שלי. אחרי שייגמר סיפור הקורונה אני מקווה לחזור לעשייה".
שזה אומר גם לחזור לחיות בארץ?
"זה עדיין לא. אבל תראי, לונדון קרובה לארץ ואני רוצה לחזור לגיחות כדי לעבוד בישראל. בסין לא יכולתי לחשוב על זה בכלל בגלל המרחק, אבל לונדון זו לא סין. זו אופציה שהיא באמת ריאלית ואני מקווה שהיא תתממש".
את מתחרטת על משהו בקריירה שלך?
"אני לא יכולה להתחרט. אם הייתי שואלת את עצמי את השאלה הזו בכל פעם שהייתי מחליטה משהו בחיים שלי אני לא הייתי מצליחה לצאת מזה. אז למה זה טוב? זה רק חופר במקומות שלא משנה כמה אני ארצה – אין בהם תשובות".
ואם היית נשארת בארץ, את חושבת שמשהו היה משתנה?
"אי אפשר לדעת. אני מקווה שהייתי מצליחה למצוא את עצמי בכל דרך שלא תהיה. עם השנים למדתי על עצמי שאני יכולה למצוא את המקום שלי בהרבה תחומים. זה לא מוריד מהאהבה שלי למשחק, כמובן, אבל גם לי מותר לי להיות טובה בכמה מקומות. אני חושבת שגם אם לא הייתי מצליחה בארץ בתור שחקנית הייתי מוצאת את עצמי ולומדת להיות שלמה ומאושרת בכל מקום שלא יהיה".
"לפני כמה זמן הראיתי לילדים את הפסטיגל והם היו בשוק. הם לא האמינו שזאת אני. עם 'השיר שלנו' אולי כדאי שאני אחכה"
אז עכשיו את שלמה ומאושרת?
"תראי", היא צוחקת, "אני עדיין עובדת על זה, אבל אני חושבת שהגיל עושה את שלו ושהדברים שעברתי, חוויות ויצרתי לימדו אותי המון על עצמי. כולנו, כולל אני, עסוקים בדרמות הקטנות של היומיום, אבל בסך הכל אלו הדברים שבונים אותנו. חשוב לדעת שגם אם לפעמים קשה עכשיו זה לא אומר שלא יהיה טוב אחר כך".
נכון. תגידי, הילדים הגדולים שלך יודעים שהיית כוכבת כזאת גדולה בישראל?
"מצחיק שאת שואלת. לפני כמה זמן הראיתי להם את הפסטיגל והם היו בשוק. הם לא האמינו שזאת אני. לגבי 'השיר שלנו', אני חושבת שכדאי שאחכה עם זה".