טום אביב יודע בדיוק מה תחשבו עליו אחרי שתקראו את הכתבה הזאת, והפעם הוא רוצה לענות לכם מראש: "טוקבקיסטים יקרים. לוזרים מתמקדים במנצחים, והמנצחים מתמקדים בעצמם. תחשבו מי אתם רוצים להיות", הוא מזהיר. "אנחנו נראה בתגובות שני סוגים של אנשים: יהיו את אלו שלא מסוגלים להכיל אותי ויגידו 'איזה מתנשא, הוא טס בביזנס והולך עם כפכפים של ורסאצ'ה', אבל יהיו את אלו שיגידו 'בואנה, זו השראה'. אני באתי מכלום. אין פה משהו מולד, אין מתנות שקיבלתי מאלוהים. רק עבודה קשה והמון מוטיבציה".
הוא רק בן 33, אבל מחזיק בשורת טייטלים שכרטיס ביקור אחד יהיה צר מלהכיל. הוא השף והבעלים של חמש מסעדות (Milk and Honey, קוקו בומבינו Fat Cow, Triger & Tom, Jango), זוכה העונה השישית של "מאסטר שף", חתום על רקורד רומנטי מרשים בו מופיעות גם עדן פינס וגל גברעם, וסלב שמנהל כבר שנים יחסי אהבה-שנאה עם הציבור. מצד אחד הוא צמא לחום, זקוק ללב של הקהל כדי שהלב שלו ימשיך לפעום. מצד שני, מה לעשות, הוא פשוט לא יודע להתחנף. התרסה יושבת עליו הרבה יותר טוב, ויעידו על כך הכפכפים שעל רגליו - זרחניים, מזעזעים - אבל של ורסאצ'ה. נעליים שאומרות יותר מכל: "תראו אותי, אני דורך על כסף". "הם מחרידים, אני יודע, אבל אני מת עליהם. במרוקו התנהג כמרוקאי".
בחודשים האחרונים אביב חי במשולש אווירי שנמתח בין מיאמי, מרוקו וישראל. במיאמי נמצאת אמא שלו, בקזבלנקה המסעדה החדשה שפתח, "Milk and Honey", ובישראל – הלב. "אני הישראלי הראשון שפותח מסעדה במרוקו, ואני לא מרוקאי בשום צורה. הייתה לי הצעה על השולחן ובהתחלה סירבתי, אבל כשיצאה ההודעה על נרמול היחסים עם מרוקו, הרגשתי שזה מן אללה".
היה קטע של להיות הישראלי הראשון שכובש את מרוקו?
"יש בזה משהו, אני לא אשקר. לונדון תמיד הייתה מטרת העל שלי. בפריז זה כמעט קרה ואז באה הקורונה, אבל עם מרוקו אני מרגיש קצת כמו מגלה ארצות. אולי אפילו מגלה יבשות. זה מתחיל להיות יעד עלייה לרגל וכן, רציתי להיות הראשון".
מרוקו מנצחת את תל אביב?
"קזבלנקה מאוד מזכירה את תל אביב של שנות התשעים. מעשנים שם בכל מקום, בעיר יש מקומות חדשים ויש הרבה תנועה, אבל במסעדות אני פותח תפריט ויש 40 מנות של פאד תאי, פיצות וצזיקי. שם הלקוח מקבל מה שהוא רוצה, אבל השוק כל כך צמא שאין את החרדה הקיומית שיש בתל אביב. התחרות בארץ מטורפת. כל יום מרגיש כמו היום האחרון, כשמדברים על תו ירוק אני רואה תו שחור. פה אנחנו לא מתפשרים על כלום. מרוקו זה שוק חדש לגמרי, וכמסעדן זה יתרון ענק".
אז מה, קוסקוס ומפרום?
"יסלחו לי המרוקאים, אבל האוכל המרוקאי שהוא לא אוכל יהודי-מרוקאי - על הפנים. הוא תפל בצורה מחרידה, זה אותו אוכל אבל בלי טעם. יש להם יכולת שאני לא מבין להוציא את הטעם מהאוכל, גם כשחומרי הגלם ממש טובים. אין קשר בין האוכל שם למה שאנחנו מכירים כאוכל מרוקאי. השותפים שלי שם לא מסעדנים. הם ילדים שטיילו בכל העולם ובא להם הכל, ואני כזקן השבט צריך למקד אותם. יש במסעדה צ׳אטני של מטבוחה. חשבתי שהשותפים שלי ישמחו, יגידו 'איזה פיוז'ן', אבל במקום הם שאלו אותי מה זה מטבוחה. חבר'ה, אנחנו עושים אוכל ים תיכוני, ישראלי. סושי ודים סאם לא יהיו פה. אני יודע שזה נחמד ומצטלם טוב לאינסטה, אבל זה לא שם. אומרים שכשהיהודים עזבו את מרוקו הם לקחו איתם את הטעם. עכשיו אנחנו חוזרים ובגדול".
משוק הכרמל למיאמי
דעתן ובועט ככל שיהיה, במידה רבה אביב נולד למסלול חיים כתוב מראש. הוריו הם עשי ומיכל אביב, שהקימו את מסעדת ״פיקאסו״ המיתולוגית בתל אביב שגדלה עם סניף שני בהרצליה. כשהיה בן 17 הוריו החליטו להיפרד, והמשפחה התפזרה בכל רחבי העולם; אחותו התמקמה בפרברי לונדון, אביו עבר לגרמניה ואמו כיוונה למיאמי. "ההורים שלי אולי נפרדו כזוג, אבל הם מעולם לא נפרדו כלכלית. עכשיו אמא שלי בבידוד בארץ כי בעלה חלה בקורונה, ובגלל שאף אחד לא יכול לשמור על העסק במיאמי, אבא נסע. הם עובדים טוב ביחד, וגם אבא שלי ובעלה של אמא שלי מסתדרים מעולה, למרות שהוא צעיר ממנה ב-18 שנים".
איך הקשר שלך עם אבא? בכל זאת, קולגה.
"יש לנו מערכת יחסים הזויה. אני קורא לו אבא של טום אביב, והוא אומר לי שלא אשכח שיצאתי מעשי אביב. הוא מחמיא לי בעיקר מאחורי הגב, אבל אני הולך להיות הרבה יותר גדול ממנו. לא מזמן שאלתי אותו על מה הוא מתחרט. הייתי בטוח שהוא יגיד שהוא לא היה איתנו מספיק זמן בתור ילדים, אבל הוא אמר 'אני מתחרט שלא פתחתי מסעדה באירופה. הייתי אחלה אבא'. הוא תמיד אומר: 'לא משנה מה אני אעשה, אתם תשלמו למישהו 500 שקל לשעה, תבכו עליי, תקבלו קלונקס ותמשיכו הלאה'".
נשמע נורמטיבי.
"לגדול במרכז תל אביב עם שני הורים מסעדנים, שרוב הזמן נמצאים מחוץ לבית ובמקומם יש פיליפינית - זה לא נורמטיבי. כששניהם היו יחד בבית הייתי נלחץ. זה היה עד כדי כך לא שגרתי. אתמול עשיתי קעקוע שכתוב בו Loyalty In Everything, אז בואי נגיד שאצלם זה פחות היה ככה. הם ידעו לעבור את הפרידה ולא לפרק את מה שהם בנו יחד, אם הם היו נכנסים למלחמות אגו הם היו גומרים אותנו. אני מודה על זה שהם הראו לנו שאפשר להתגרש יפה ובכבוד".
אבל בגיל 18 מצאת את עצמך לבד בארץ.
"היה לי רקורד יפה והושעיתי פעם בשנה מבית הספר. למשלחת לפולין לא יצאתי בגלל התנהגות, והמורה שלי אמרה 'טום אביב לא יטוס למען יראו וייראו׳. אחרי שהתגייסתי אמא שלי אמרה ׳די, תשחרר אותי׳. בעלה היה במיאמי, ותוך תשעה ימים היא כבר לא הייתה פה. העבירו אותי לדופלקס באזור שינקין בתל אביב והייתי מלך העולם. התחלתי לבלות, חיפשתי את עצמי ואז נכנסתי לאפיזודה של סמים. זו הייתה תקופה שחורה. נסעתי לטייל בדרום אמריקה והחלטתי שאני הולך ללמוד, כי חייבים, אז עשיתי תואר במנהל עסקים בבינתחומי, ׳בן טחונים׳ מה שנקרא, ואת השנה האחרונה עשיתי בחילופי סטודנטים בבוגוטה שבקולומביה".
לא מקום מומלץ לגמולים מסמים.
"המזל היה שהגעתי לשם אחרי שהכרתי את העולם הנרקוטי וידעתי ממה להיזהר. אני לא יודע איך הייתי חוזר משם אם זה היה אחרת, כנראה בשקית. שם התחלתי לפלרטט עם הרעיון של מסעדה משלי. הייתי מפונק וחשבתי שאני אחזור לארץ ואבא יפתח לי מקום, אבל הוא אמר לי 'אם אתה רוצה להיות מסעדן, קודם תכניס את היד לחרא'. הלכתי לעבוד בשוק הכרמל. הייתי בסטיונר שמכין סנדוויצ'ים".
באמת למדת שם?
"התחרותיות והאובססיביות שיש בי היום לא הייתה קיימת בי אז. הייתי מרימן ידיים סדרתי. לא רציתי להתאמץ דקה והכל היה נראה לי מפחיד. הלכתי לראיונות עבודה והעיפו אותי מכל המדרגות. הייתי מגיע עם חולצה מכופתרת, ניסיתי להרשים, אבל כל התחפושת הסחית הזאת לא הייתה אמינה. עבדתי לרגע בנדל"ן וסבלתי מכל רגע. שנאתי את עצמי, קיללתי את עצמי כל בוקר. הרגשתי שאני לא עושה מספיק כסף ושאני לא ממצה רבע ממה שאני שווה, למרות שאפילו לא ידעתי מה אני שווה. הרגשתי שאני לא טוב בכלום, אז כמו ילד מפונק החלטתי לברוח להורים שלי, למיאמי".
יש לי אובססיה לעשייה
במקום שאליו ישראלים נוסעים כדי להגשים חלומות הגיעה התפנית הגדולה של חייו, שדווקא משכה אותו בחזרה לישראל. "עבדתי במרכז המסחרי של ההורים שלי וחזרתי לארץ כדי לקחת כמה דברים. קיבלתי טלפון מ׳מאסטר שף׳, הלכתי לאודישן, חתמתי על כל מיני דברים וחזרתי למיאמי. אחרי כמה ימים אמרו לי שרוצים אותי לתכנית".
אביב כבש בסערה את המסך עם כישרון בלתי ניתן לערעור ואופי סוחף ומתסיס. גם ההיסטוריה המשפחתית והרקע הקולינרי שיחקו תפקיד משמעותי. אחרי עונה מלאת תהפוכות הוא הפך לזוכה של העונה השישית של התכנית. "משהו בי השתנה, פתאום ניצחתי במשהו. היום אני מבין שניצחתי בהליכת ירח, אבל שם היצר התחרותי שלי נדלק. הניצחון הבא היה להראות שאני אשאר בתודעה, רציתי לזוכה הכי זכור, ולא היה לי אכפת אם אנשים בעדי או לא. שבוע אוהבים אותך, שבוע לא, זה בסדר, העיקר שמשלמים לך כל שבוע".
לביקור הנוכחי שלו בארץ החזירה אותו הדירה החדשה שלו, שאמורה לשים קץ לנדודים בין בתי המלון בהם הוא חי בשנתיים האחרונות. "עברתי ממלון במיאמי למלון במרוקו למלון בתל אביב ודי, לא יכולתי יותר. זה נשמע מתבכיין, אבל הרגשתי שאני חייב את הפינה שלי. זה כמו לאכול פיצה כל יום. זה כיף וטעים, אבל בסוף בא לך אוכל של בית".
אז מצאת אחד משלך.
"להחליט להתפתח לחו"ל זה מסובך. אני לא יכול לנסוע ממסעדה למסעדה, זה לקחת טיסה לכל דבר. אז חשבתי איפה אני חייב לפנק את עצמי כדי לעמוד בזה, והדבר הראשון היה מגורים. אני חייב את הפינה שלי, את המצעים שלי, ואת הבגדים שלי מסודרים באותו מקום. אני מטייל בלי מזוודה, בכל מקום יש לי את המברשת שיניים, את הדאודורנט שלי ואת כל מה שאני צריך. הדבר השני היה הטיסות, אמא שלי כל הזמן אומרת לי 'מי אתה שתיסע רק בביזנס?', אז קודם כל, אני עובד מספיק קשה בשביל שאני ארשה לעצמי ביזנס, תודה רבה. ודבר שני אני חייב את הזמן הזה כדי לנוח. היום אני אנצל את הטיסה כדי לישון וכשאגיע בערב אני אוכל לעבוד. חוץ מזה, אני בזבזן מטבעי. אני מכור לבזבוזים, אבל אני יותר מכור ללעשות כסף. איכשהו זה מתאזן".
ביזנס או לא ביזנס, יש קורונה.
"במרוקו להיות מחוסן בחיסון של פייזר זה כמו ללבוש כפכפים של גוצ'י. הם מחוסנים בחיסון הסיני, שזה כמו אלי אקספרס. אני עושה כל כך הרבה בדיקות שהנחיר שלי כבר התרחב. אני גם מחלים וגם מחוסן, אז כשמעירים לי על מסכה אני תמיד עונה שהמסכה יותר מסוכנת ממני. כשחליתי הייתי ספון בבית בדיכאון קיומי. לא נתנו לנו לצאת כל עוד הבדיקות היו חיוביות. אחרי שלושה שבועות שינו את החוקים והייתי אמור לצאת לבידוד. התקשרתי לקופת החולים ואמרו לי שזה יקח עוד יום-יומיים, אז אמרתי ליחצן של המסעדות שלנו שישיג לי את הדובר והתחננתי שישחרר אותי. הוא התעקש שאין הנחות סלב, אז אמרתי לו שאם אני לא יוצא - אני קופץ לבריכה. הוא אמר שאין בעיה עם מים, אז הסברתי: 'לא הבנת. אני גר בקומה 13, הבריכה בקומת קרקע. אני קופץ, אני לא נשאר יותר בבית'. אחרי חמש דקות קיבלתי מכתב שחרור. רצתי למסעדה ובחזרה כמו משוגע".
אז בסוף קיבלת את ההנחה המדוברת.
"אני ממאוכזבי הסגר הרביעי, במיוחד עם בנט - שאגב בחרתי בו - שמסתובב עם מחברת כיס על איך מנצחים מגפה. כנראה שלא מנצחים מגפה וצריך ללמוד לחיות איתה בהיגיון. בשבוע שעבר הייתי באירוע. בכניסה עשו לכולם בדיקת קורונה וכמות המשתתפים עמדה בתקנים, אז אין שום סיבה שאנשים ירקדו עם מסכות. איבדנו פרופורציה. צריך ללמוד לחיות עם השיט הזה כי זה כאן כדי להישאר".
טוב, שלושה שבועות בבית בהחלט יכולים לשגע בן אדם.
"זה טראומטי. זה מזכיר לך כמה אתה לא נחוץ לעולם. תמיד חשבתי שהכל על הכתפיים שלי. שאם אני לא בחוץ - העולם לא קיים. זו אגוצנטריות מטורפת, ופתאום קלטתי שזה לא נכון. העולם המשיך ולא חסרתי לאף אחד. אני חווה משהו דומה גם במרוקו. אני נמצא שם בסרוויסים והקהל לא יודע מי אני, אין שם סלבס. רק העובדים שלי סביבי כל היום, 'איווה שף', 'ווי שף'. אני מקבל כבוד כשף יוצר, זה משהו אחר".
מה, טום אביב בורח מהסלבריטאות?
"אני דעתן וזה לא הולך להשתנות. אנשים ראו בי יותר מדי זמן סלב, אבל אני קודם כל עושה אוכל לאנשים, אחרי זה כל השאר. כשזכיתי היה בי המון כעס. כעסתי על מי שחשבו שלא הגיע לי לזכות וכעסתי על זה שלא הציעו לי קמפיינים. אבל בסוף הכעס הפך לדרייב מטורף, פיתחתי אובססיה לעשייה. בהתחלה לא חשבתי לפתוח מסעדה, אבל אז נולד בי יצר. רציתי להראות לכולם ושאף אחד לא יפקפק בי יותר. אם ההצלחה מביאה קמפיינים וכתבות זה בסדר גמור, אבל אני לא יכול לחיות רק מזה. בלי המסעדות אין לי זכות קיום".
אני ההווה, אני העתיד
טום אביב של היום כבר לא מנסה להרשים עם חולצות מכופתרות. יש לו תספורת מוהאק וקעקועים שמכסים את הילד הטוב שניסה להיות לפני כמה שנים. "יש לי יותר ממאה קעקועים", הוא מתגאה. "הראשון זה פתית שלג על הכתף".
מה אתה, אלזה?
"לא היה אז אנה ואלזה, אבל תודה לדיסני שהרסו לי. בהתחלה הייתי יותר עדין, קעקעתי במקומות שלא רואים מתחת לבגדים, אבל ביום שהבנתי שלראיונות עבודה אני לא אלך, אמרתי 'על הזין' והתחלתי לקעקע את כל הגוף. אבא שלי אומר שאני לא אקבל הלוואות מהבנק ושאף אישה לא תרצה להביא אותי לאמא שלה".
מה עם אישה באמת? רק דבר אחד חסר לך בסיפור הסינדרלה שלך.
"לפני המסעדנות הייתי אדם נורא מונוגמי. יש לי רצון, אבל ההורים שלי מאוד ביקורתיים והם הופכים את הרעיון למסובך. אם אני מצליח לעבור את השלב הראשון עם בחורה, אני יודע שיהיה עוד מחסום כי היא צריכה לקבל את האישור של ההורים".
אתה צריך אישור הורים כדי להתאהב?
"הם תמיד יגידו את דעתם ובסוף זה מחלחל. הם שני אנשים עם דעות שונות לגבי מה נכון לי, והם מתקשרים ביניהם בצורה אובססיבית. אם אבא שלי מצלצל ואני אומר לו שאני עייף וקצת מצונן, אני תוך דקה מקבל טלפון מאמא שאומרת 'מה שמעתי, אתה מרגיש לא טוב?'. הם דואגים לי, אבל הדאגה והרצון לעזור הופכים לפעמים למכשול".
גם על הרומן עם מורן אטיאס היה להורים שלך מה להגיד?
"מורן מדהימה, אין ספק. אבא שלי היה מאוהב בה לגמרי, אבל זה כי הוא וומנייזר. דווקא עליה באמת לא היה שיח עם ההורים שלי, זה נגמר מסיבות אחרות. זה מעניין, כי בתחום העסקי אני בכלל לא מקשיב להם, אבל בתחום הרומנטי אני לא יכול שלא״.
אולי בגלל המודל הזוגי שקיבלת מהם?
"שאלתי פעם את אימא שלי מה היא מאחלת לי כשהיא מדברת על זוגיות טובה. גירושים נפלאים? אולי עדיף לעשות משפחה אלטרנטיבית עם מישהי שאתה לא מעורב איתה רגשית? והאמת היא שהיציאה מתל אביב למרוקו זו כאפה טובה בשבילי. פתאום הבנתי עד כמה העיר הזאת מערערת אותי. נורא קל להרים דרינק, להיכנס לשירותים ולצאת לעוד מועדון. תל אביב מהממת ואפלה באותה נשימה, ובמרוקו רגוע לי. יש סגר באחת עשרה בלילה, רוב המקומות לא מגישים אלכוהול, אני קורא, מתאמן פעמיים ביום, רוכב על אופניים. סחי, אבל בסטייל. אין לי צורך לצאת ולחפש נשים".
לא שותה, לא מעשן, ולא עושה סמים?
"אני כבר חודשיים בלי סיגריות ואלכוהול, וחמש שנים לא נגעתי בסמים. לפני שנתיים הייתי לוקח סמים עם מרשם. זה הכי רגוע, משככי כאבים קשים".
זה סמים.
"לפי חברות התרופות זו תרופה, אבל כן, זה סם וזה מסוכן. אתה חושב שזה בסדר כי יש לזה גושפנקא רפואית, אבל זה לגמרי משנה תודעה. גם באלכוהול הגעתי למקומות שאם הייתי ממשיך הייתי שורף לעצמי את המוח. היום אני הכי חד ומפוקס שהייתי מאז שאני זוכר את עצמי. הרעב שלי לחיים והרצון שלי להצליח יותר חזקים מהרצון להרוס לעצמי את הגוף. אני בא לטרוף את העולם".
ואיך הולך עם זה בינתיים? איך אתה כטורף?
"אני מתחיל להבין שאני טוב במה שאני עושה, ויכול להיות שאני אהיה טוב גם בטלוויזיה. אין לי ספק שעד סוף 2022 את תראי אותי על המסך. אייל שני, אסף גרניט וחיים כהן הם המודלים שלי במסעדנות - והם עושים את זה עם פריים טיים. תחשבי מה יקרה כשגם לי יהיה פריים טיים. כל הנפילים הקבועים קצת מפחדים מדם חדש. גם אני הייתי מפחד, אבל זה יקרה והם יודעים את זה, הם פשוט מושכים את הזמן. הם לא רוצים דם חדש כי זה אומר שהם דם ישן, אבל זה כבר לא יעזור. אני ההווה, אני העתיד ואני אהיה בטלוויזיה".
אז ניצחת?
"כשאמרתי שאני הולך לזכות ב׳מאסטר שף׳ צחקו עליי, כשזכיתי אמרו ששיחדתי את השופטים, כשפתחתי מסעדה זלזלו בי, ועכשיו אם אני אומר שאני רוצה טלוויזיה צוחקים עליי שוב, אבל זה בסדר. הצחוקים האלה נותנים לי מוטיבציה, הם הדרייב שלי".
ומה עושים עם כל הדרייב הזה חוץ מלפתוח עוד ועוד מסעדות?
"נגיד ג'סטין ביבר הופיע בקליפ של דרייק ולבש פיג'מה נורא מכוערת של ורסאצ׳ה. זה עלה לי כמה אלפים, אבל קניתי אותה".
סייעה בהכנת הכתבה: יפעת הללי אברהם