מעיין אדם פותחת לי את דלת ביתה, בוקר אחרי הגמר החגיגי שבו הגיעה אל המקום השלישי והממש מכובד של "רוקדים עם כוכבים", יחד עם הרקדן שאיתה, ארטיום ליאסקובסקי. שיערה אסוף ומתוח לאחור, הנצנצים מליל אמש עדיין על פניה. "הייתי גמורה, אפילו לא שטפתי פנים. רק הריסים המלאכותיים נשרו מרוב בכי".
בכית על זה שלא זכיתם?
"לא, סיימתי את העונה הכי ורוד שיכולתי לחלום. קמתי הבוקר ובכיתי שזה נגמר. בכלל לא ציפיתי לזכות, ארטיום מאוד כעס עליי, כל השבוע האחרון הייתי כזה 'זהו, אני אעבוד קשה אבל מבחינתי כבר עשיתי את כל מה שחלמתי'. הגעתי לפיק של אושר שאני לא זוכרת הרבה זמן".
אז לא ציפית לזכות, אבל ציפית להגיע לגמר?
"איפה? באמת שאם מישהו היה מספר לי שככה זה ייגמר, לא רק שלא הייתי מאמינה לו, זה גם היה מחליש אותי. כשהגעתי וראיתי את כל הרקדנים ממש ירד לי הביטחון. אבל משהו בעמדת הנחיתות הקפיץ אותי מאוד גבוה. קיבלתי הצצה לעולם של ספורטאים אמיתיים, ארטיום היה קשוח איתי לאורך כל הדרך, והיום אני מבינה – כששוברים אותך, בונים אותך. אם ארטיום היה מלטף אותי לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי".
אני אף פעם לא שמעתי אותך חסרת ביטחון.
"נכון, כי אני עושה את הדברים שאני טובה בהם. בחרתי בקפידה איפה להיות כדי שאוכל לזרוח. ב'רוקדים' לקחתי הימור, יצאתי מאזור הנוחות שלי, ואז קלטתי שכשאני נהנית אני רוקדת יפה יותר. כל הזמן אמרתי לעצמי 'לא מעניין אותי לעבור או לא לעבור. אני נהנית עכשיו".
אני כמו איזה טורנדו
אדם (34) רגילה להשיג מה שהיא רוצה, בלי לראות בעיניים. אלא שהפעם, לראשונה בחייה, המטרה שלה השתנתה. "הפעם לא הייתה לי תשוקה לגביע. פה עברתי מהשורה האחרונה, עוד שורה ועוד שורה, עד הגמר. בגמר הסתכלתי לצדדים – אלכס שטילוב היה פנומן של העונה הזאת מהריקוד הראשון, ועדי הייתה הכי מיוחדת, בכל פרק היא הביאה משהו אחר ומדהים. אמרתי לעצמי 'את קולטת שאת עומדת בשורה אחת איתם?'. אני חושבת שיכולנו לזכות, ובטח שהייתי יותר שמחה במקום הראשון מאשר בשלישי. אבל פה קרה לי משהו אחר".
מה קרה?
"פעם הייתי מסמנת יעד ושעטתי אליו, לא בחלתי באמצעים. לפעמים לא ראיתי אנשים בדרך, הייתי דורסנית, לא בכוונה, אבל כשהייתי מאוד נעולה על מטרה לא תמיד הבחנתי. פה, לראשונה, משהו בי נרגע. בכל תוכנית הסתכלתי רק עוד ריקוד אחד קדימה. ככה גיליתי שהדרך יכולה להיות התוצאה הכי שווה שיש".
זו מעיין מאוד שונה.
"נכון. לאט-לאט הבנתי שמה שבנה אותי, היכולת לשים יד על הדברים שאני רוצה, זה גם מה שבמובנים מסוימים הרס אותי. אני מאיימת, אני לא נגישה, אני כמו איזה טורנדו, מאוד דעתנית ומאוד שנויה במחלוקת. ופתאום לא היה שום דבר שנוי במחלוקת. אין מה לא לאהוב – הפה לא נפתח, רק הגוף מדבר. היה לי כיף שגם אנשים שלא הכירו או לא אהבו אותי לפני התוכנית התחברו אליי".
איך דאגת להיות נגישה ולא מאיימת?
"הייתי מאוד ערנית לאיך שאני מתנהגת. קיבלתי מראה להתנהגות שלי מרקדנים-כוכבים אחרים, שצעקו על המלבישים או לא אמרו תודה למישהו שהרגע דאג להם. זה לא מכוונה רעה, אולי מלחץ או שמשהו בתחרות ובהישגיות טשטש אותם. אבל כשראיתי את זה אמרתי לעצמי 'ככה את היית. תראי איך זה לא נעים'. הייתי כזאת הרבה פעמים בחיים. הפעם, אני בטוחה שלא הצלחתי במאה אחוז, אבל מאוד השתדלתי להביט לצדדים. לראות איך אנשים מרגישים, לשים לב שאם אני לא מרוצה ממשהו אז אני לא קוברת את מי שמולי בהאשמות. למדתי לסמוך על אנשים, והתגובות שקיבלתי על ההתנהגות הזאת לימדו אותי שזו הדרך. אנשים הרבה יותר מגויסים לעזור לך כשאת טובה איתם".
בתוכנית כזאת, ובריקודים בכלל, את גם חייבת לתת אמון בפרטנר שלך. אולי זה חלחל לשאר החיים?
"זו פעם ראשונה בחיים שנתתי למישהו אחר להוביל. שמתי את הדבר הכי יקר לי – הזמן שלי, החיים שלי, ההצלחה שלי, הגוף שלי, בידיים של מישהו שלא פגשתי קודם. את אשכרה נופלת אחורה ואם הוא לא תופס, אוי ואבוי לך".
היו פעמים כאלה, שהוא לא תפס?
"לא".
השפתיים של אדם רועדות מהתרגשות, ומיד זולגות מעליהן הדמעות. היא מוחה אותן וממשיכה. "היום בבוקר הבנתי כמה טובות היו הידיים של ארטיום, כמה ביטחון הוא נתן לי. הוא לא פספס כלום, הוא הוביל אותי בדיוק לאן שהייתי צריכה להגיע. היד שלו חיכתה לי בדיוק בשנייה שבה הייתי צריכה לתפוס אותה, כשנפלתי הוא היה בדיוק בנקודה שהוא צריך להחזיק. היה לי מזל, הייתי בידיים הכי טובות שיש".
הייתה ביקורת על כך שהתעלמו משמות המשפחה של הרקדנים. מה חשבת על זה?
"שאלתי אותו על זה, הוא צחק ואמר שזה לא מפריע לו ושגם ככה יש לו שם משפחה מסובך. אבל בסוף, ארטיום הוא אלוף העולם בריקודים סלוניים, הוא רגיל לפרונט. כשארטיום עולה לרקוד, פאקינג ארטיום עולה לרקוד. פתאום בתוכנית הוא היה צריך להקטין את עצמו, כי אני נמדדת ולא הוא. בעיניי יש כאן תהליך מאוד קשה, כמעט בלתי נסבל עבור הרקדנים המקצועיים. וכן, שמות המשפחה הם חלק מזה".
איך היה לך עם השופטים?
"בתוכנית הראשונה דוד הסתכל עליי ונראה היה שהוא די נגעל. מתוכנית לתוכנית הוא ראה משהו קטן שהוא אהב, ובסוף הוא נתן לי את הכרטיס לגמר. כשהוא הוציא ציון 10 בחצי הגמר, הוא ידע מה הוא עושה. רוב העונה הקהל הציל אותי מתחתית הטבלה, ובחצי הגמר הרגשתי שהשופטים אומרים לי 'אנחנו פותחים לך את השער'. כשאנה אמרה לי שאני השראה, שהיא מעריצה, מה יותר מזה? הדברים שלה יהדהדו לי שנים, התאהבתי בה. אחרי הגמר ישבנו והעלינו זיכרונות כל אחת מהעונה שלה ב'הישרדות'. צחקנו מלא".
מה יותר קשה, רוקדים או "הישרדות"?
"רוקדים זה מאוד קשה, היינו 15 שעות בסטודיו, זה היה מתיש ברמות. אין הפסקות, אין שישי ושבת. עשיתי ויתורים מטורפים, לא עבדתי, אני מניחה שגם אכזבתי או הכעסתי אנשים שאני במחויבות מולם, עסקים שלי קפאו. אבל בסוף כל יום התקלחתי וישנתי במיטה, אין שאלה מה יותר קשה. אני חושבת שאם יש גיהינום, אז הוא נראה כמו 'הישרדות'".
איך 15 שעות בסטודיו ביום משפיעות על הגוף?
"וואו, מצד אחד בא לי רק לישון חודש ולאכול כל מה שזז. מצד שני אני מרגישה כל כך טוב, כל כך בריאה וחזקה, הכל קליל, בא לי לשמור על זה. אני רואה את הקוביות בבטן, את הארבע-ראשי, את התאומים, את הגב שלי, כל השרירים שם בולטים וזה הכי יפה בעיניי. שרירים זה מודל היופי שלי. אני רוצה לשמור עליהם ממש".
אני ממש ליד
היא התפרסמה לראשונה כשהשתתפה בעונה השמינית של "הישרדות". גם שם הגיעה אל הגמר אך לא ניצחה אלא זכתה בתואר 'חביבת הקהל'. כיום היא חברת פאנל ב"חדשות הבוקר" לצד ניב רסקין, מגישת התוכנית "מה הלוז" בקשת 12 ותוכנית חברתית ברדיו 103fm – וידועה בכך שהיא לא חוסכת את דעותיה, ולא פעם סופגת אש בעקבותיהן.
אמרת שלאנשים היה יותר קל להתחבר אלייך כשלא פתחת את הפה. איך את עם הביקורות שיש כשאת כן פותחת אותו?
"אדם נולד עם תשוקה, עם רצון, עם כישורים ועם שכל להסתכל על הבוס שלו ולהגיד 'אני מה זה הייתי עושה את זה יותר טוב ממנו, אבל הוא הבוס, כי היה לו האומץ'. אז פשוט קיבלתי אומץ לעבור קדימה, ומי שמלפנים הוא זה שחוטף. זה מיקס שיש לו יתרונות וחסרונות וזו בחירה. המחיר הוא שיש אנשים שלא אוהבים אותי, אבל זה מחיר זעום לעומת תחושת חוסר המשמעות שהייתה לי רוב שנות נעוריי בנהריה".
מה היה בנהריה?
"הייתי בפינה רוב הזמן, לא מורגשת. הייתי תלמידה לא טובה, המורים לא אהבו אותי, לא היו לי חברים. קמלתי בבית הספר, אפילו לא סיימתי 12 שנות לימוד, ההורים שלי היו בטוחים שאני אסיים בכלא כי לא ידעתי להתמודד עם מסגרת. אבל פשוט לא היה לי לאן לשאוף. בצבא, בפעם הראשונה שהמ"מ נכנסה לכיתה והתחילה לדבר איתנו, החלטתי שאני רוצה להיות קצינה. שם החלטתי שאני רוצה להצליח".
אדם נלחמה על מקומה והשיגה את המטרה. "מחיל החימוש הגעתי לדובר צה"ל, למשולש של צהלה–רמת אביב–הרצליה פיתוח. הם לא הבינו את השפה שלי, הם לא שמעו 'כפרה' ו'נשמה' בחיים שלהם. לא הייתי ב-DNA שלהם, הייתי משהו הרבה יותר חוּם ועממי ופחות ממושמע. אין לי את האופי של היחידה הזאת. כשלא האמינו בי אמרתי 'אוקיי, אני אראה להם שאני לא פחות טובה מהם. אני אעשה דוברות, אבל בכנסת'".
אחרי שמונה שנות שירות, היא השתחררה והמשיכה לכנסת – שם הייתה הדוברת של שאול מופז ולאחר מכן של מירי רגב, שהייתה אז שרת התרבות והספורט. "מופז היה באופוזיציה, אז לא כל כך התייחסו אליי. פתאום עם מירי, לכל הודעה שלי לעיתונות היה פוטנציאל להפוך לכותרת ראשית ולפתוח מהדורות. אבל זה כוח שכמה שהוא מרגש וגדול, הוא עלול להיות עבד כי ימלוך. לרגע לא התבלבלתי, זו לא אני שמעניינת, זו מירי".
ומתי הבנת שגם את יכולה להגיד את שלך?
"אזרתי אומץ, הרבה אומץ, לעזוב משרת חלומות עם מקפצה להמון אפשרויות. הלכתי לאבי בניהו, שהיה היחיד שהאמין בי בצבא, ואמרתי לו שאני רוצה להנחות תוכנית בוקר. הוא אמר לי 'אין לך סיכוי. אם את רוצה, תתחילי מלהגיש קפה, ותעשי את כל הדרך הארוכה. אף אחד לא ינחית אותך שם'. אז לא התחלתי מלהגיש קפה, אבל אני עושה את הדרך הארוכה לשם, עוד לא הגעתי אבל אני לא חושבת שזה מופרך שזה יום אחד יקרה, אני מאוד קרובה. אני ממש ליד".
את ממש ממש ליד.
"כן, אני מרגישה שאני מתקדמת בכיוון הנכון. המטרה מעולם לא הייתה להתפרסם. מעולם לא הייתי בהשקה. אני רוצה לעבוד, להשפיע, לכתוב, להביע דעה. אבל אני מעדיפה להיות שייכת למוערכים מאשר למפורסמים, וגם אם עשיתי דברים שהיה בהם אפקט של פרסום גדול, זה כי רציתי להיות מוכרת ולהגשים את המעבר שלי לפרונט".
את סולדת מהפרסום? מודה שלא ציפיתי לזה.
"אני בעיקר מרגישה שאני לא חלק מזה. אני חלק מנבחרת 'רנואר' והם עשו אירוע שהייתי צריכה לקחת בו חלק. אחרי 10 דקות ניגשתי לאחראים ואמרתי להם 'סליחה, אבל אני לא יכולה להישאר כאן עם כל האנשים, עם כל הבאזז. אני מרגישה לא שייכת'. הלכתי הביתה, עליתי על פיג'מה והזמנתי חברה. אני לא שייכת לזוהר הזה. אני רק מחכה לרגע שהמחויבות שלי תסתיים ואני אוכל ללכת. ועד שאני יכולה ללכת אני דופקת סושי, כי תמיד יש סושי".
יש לי מצפון שקט
הפרסום הגדול בטח לא מזיק למקור הכנסה חשוב של אדם, עמוד האינסטגרם שלה, שמונה למעלה מרבע מיליון עוקבים ושהפך אותה לאחת ממשפיעניות הרשת המצליחות בישראל. "לכל חברה שאני מתחילה איתה מערכת יחסים אני מסבירה שאני לא שגרירה של המותג, אני שגרירה של העוקבות שלי במותג. אני רוצה את ההנחות הכי גדולות, מבצעים שלא יקבלו בשום מקום אחר. ואז יש לי מצפון שקט. כי אף על פי שהאינסטגרם הוא מדפסת של כסף, אני לא יכולה להשתמש בקהל הזה רק בשביל להתפרנס. זה מכוער, זה מגעיל, אני חייבת לתת משהו בתמורה. אם אני לא יכולה להסתכל לעוקבות שלי בעיניים ולהגיד להן 'השגתי משהו במיוחד בשבילכן' אז אני סתם נצלנית. ועם זה אני לא יכולה לחיות".
ומהכוח הזה הבנת שוב, שאת יכולה יותר מלעמוד מאחורי הבוס, וצעדת לקדמת הבמה.
"כן. גיליתי שאני נהנית מעסקים, יש לי שני מותגים משלי – פיץ' בגדי הספורט ותכשיטי מאדאם, מותג שנולד רגע לפני 'רוקדים עם כוכבים' ונזנח בן יומו".
אבל לפני שנזנח הוא התקבל לא בחום. נשמעו אין-ספור ביקורות על כך שמוצרים זהים לשלך נמכרים באתרים השונים במחירים נמוכים בהרבה.
"הם טועים. כל מוצר שתייצרי או תזמיני ממפעלים ברחבי העולם, בטח בסין, לא משנה כמה הוא יוקרתי ואיכותי – יום אחר כך אותם בעלי מפעלים יכולים להציע אותו לספקים של כל האתרים הסיניים באיכות פחות טובה, בציפויים זולים ומסוכנים, וזה ייראה בדיוק אותו הדבר. הרי זו הבדיחה של 'מה הזמנתי מעלי אקספרס ומה הגיע'".
אז את אומרת שההשוואה הייתה לא מבוססת?
"חצי עולם שחט אותי מבלי לדעת כלום, והחצי השני אמר 'מעיין, אנחנו סומכים עלייך'. לא התיימרתי להמציא את הגלגל, אבל הבאתי את אנשי המקצוע הכי טובים שיש, שפכנו מלא מלא כסף. אז כותבים ברשת, מה אכפת לי? כל עוקבת שלי שהזמינה עפה. אני בחיים לא אסכן את השם הטוב שלי ואת האמון של העוקבות שלי בשביל כמה שקלים".
יש כבר עסק חדש על הפרק?
"אני עובדת על משהו גדול. יש לי שאיפות גדולות יותר מהטלוויזיה ובא לי להמשיך את התנופה. אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי שמה שהכי חשוב לי עוד לא עשיתי".
מה?
"משפחה. אבל אני מה זה בדרך הנכונה".
אדם הייתה נשואה בעבר, ולאחר מכן הייתה במערכת יחסים מתוקשרת עם הסופר ובוגר הריאליטי אסיף אלקיים – שהסתיימה בדמעות מול כל צופי תוכנית הבוקר. בשנה וחצי האחרונות היא בזוגיות עם חבר הכנסת לשעבר ויזם הנדל"ן בהווה יובל צלנר (44), גרוש ואב לעמית בת ה-8. "אתמול לא קיבלתי גביע, אבל יובל ועמית הביאו לי מדליה. אהבת הקהל זה דבר מטורף, אבל ילדה שאוהבת אותך זה פי מיליון. הסתובבתי בגאווה עם המדליה הזאת, זה הפרס האמיתי. לשמור על מערכת יחסים טובה ויציבה אחרי המון טלטלות, זה הניצחון הבאמת משמעותי בחיים האלה".
איך השפיעו ארבעת החודשים האחרונים? רק עברתם לגור ביחד וישר צללת לסטודיו.
"אין לי מילים להסביר כמה התקופה הזאת עשתה לנו טוב. חששתי שזה יחליש, אבל מעולם לא האמינו בי ככה. יובל אמר לי מההתחלה 'את תהיי בגמר'. הוא לא נתן לי לעשות כלום בבית, הוא נתן לי את כל השקט להגשים את החלום שלי. הייתי מאוהבת בו גם קודם, אבל עכשיו ממש גיליתי אותו מחדש".
השניים הכירו בימי עבודתה של אדם כדוברת של מופז. צלנר היה ח"כ שניסה להחזיר את מפלגת קדימה לימי הזוהר שלה, ואילו אדם, כיאה לתסריט של קומדיה רומנטית, חתרה תחתיו בממזריות. "עשיתי כמה תעלולים, חלקם כשרים יותר וחלקם פחות, כדי להזיק לו. שנינו היינו נשואים באותו זמן, לא היה שום דבר רומנטי, אבל יובל זה מישהו שאי אפשר להתעלם ממנו. כשהוא עובר הוא לוקח את כל האוויר בחדר, יש לו הילה כזאת".
שנים אחרי, כששניהם היו פנויים, חברה משותפת שלחה לצלנר כתבה על אדם והכריזה באוזניו: "זאת היא". במקביל, התקשרה אליה עם אותה הצעה. "הכרתי את השם אבל לא זכרתי. עשיתי גוגל, ראיתי את התמונה והלב שלי עצר בדיוק כמו שהוא עצר לפני שש שנים, כשהייתי רואה אותו בכנסת. אמרתי 'אוקיי, זה מגניב, אני יוצאת לדייט הזה'. ונכון שבנים תמיד שוכחים משהו? את הפותחן, את הכוסות? אז לא הוא. ישבנו בספסל בירקון ופשוט היה לו הכל".
זה בהחלט מרשים.
"יותר מזה, באותה תקופה אני עישנתי והוא לא, ואז הוא הגיש לי כוס יין ושאל 'בא לך סיגריה?'. אדם שמעולם לא עישן לא אמור להבין את החשק לסיגריה עם יין, אבל הוא פשוט ראה אותי. זה היה רגע מטורף, שם התאהבתי בו. זה בן אדם שאין גבול לנתינה שלו, לראיית האחר. לפעמים אנחנו רבים על זה שהוא רואה רק אותי. את יודעת מה זה לחיות עם בן אדם כזה? את יודעת איזה כיף זה להישען ככה? זו אהבה מאוד גדולה, הנקסט לבל של האהבה. זו שותפות. מעולם לא היה לי שותף אמיתי".
ואיך זה לקבל ילדה לתוך מערכת היחסים?
"זה היה אמור להדאיג אותי, אבל יובל בא מנישואים שהוא נכנס אליהם בסיטואציה דומה לשלי, אז הוא יודע לעשות הכל בדיוק נכון. ועמית מדהימה, משהו במשולש שלנו הוא מלא אור ואהבה".
את מחכה לטבעת?
"לא. נישאתי כבר פעם אחת, אז גם אם נינשא – הסיפור הזה של אולם, שלוש מנות, קבבונים, הפסקה לרקוד, אני לא רואה את זה קורה. גם אם נחליט להתחתן, זה לא יהיה איזה שופוני עם מלא סלבס".
שיתפת בעבר שהקפאת ביציות. את מדברת מאוד ברוגע על הזוגיות עם יובל, זה קשור להורדת הלחץ שההליך הזה סיפק?
"בטוח. אנחנו רוצים הרבה ילדים, אבל אנחנו לא רוצים להיחפז לעשות אותם, וזה בדיוק מה שהקפאת ביציות מאפשרת. היא נותנת לך זמן לקבל החלטה מתי שמתאים לך ונוח לך, גם בשנים ש-99% מהנשים לא יכולות באופן טבעי, אלא בטיפולי פוריות מאוד מפרכים שבבסיסם הביצית היא מאוד מבוגרת וחלשה. אז לי יש הרבה ביציות שמנמנות, בריאות וצעירות".
את מסע הקפאת הביציות תיעדת ושיתפת בהרחבה, איך היה לחשוף חלק כל כך אישי מחייך?
"כשהציעו לי להקפיא, הרגשתי מושפלת, חשבתי שזה מביך, שזה מעיד עליי שאני לא כמו כולם, ואז הבנתי שזה בדיוק ההפך, זה הכי גירל פאוור, הכי למי שדואגת לעצמה, למי שלוקחת את המושכות. זה להיכנס למערכת יחסים בידיעה שאת מאובטחת כמוהו, כי לו יש עד גיל 60–70. המון החלטות של נשים מתבססות על גיל הפריון שלהם, ולגבר אין את זה. הם מתקדמים, מתבססים ומתחילים את חיי המשפחה כשהם מאוד יציבים. זו בעיניי סיבה מספר אחת לאלימות כלכלית, לאי-שוויון בשכר, במעמד, במשרות. אז הרפואה אומרת 'אחותי, אני יכולה לשבור את הקיבעון הזה', ואת חושבת שזה עלוב? אז אמרתי את זה בגאווה, 'בנות, אני עליתי פה על משהו'. אלה הרגעים שאני אומרת לעצמי 'מעיין, יש סיבה שנולדת'. זה לא כדי לעשות כסף, זה לא בית יותר גדול. אלה בונוסים. נולדת להסתובב בתחושת משמעות שאת עשית משהו טוב בעולם".
זה אחד הדברים החשובים באמת, והזכרת גם את הכסף. בעבר סיפרת שהתקשית לסגור את החודש, והנה אנחנו יושבות בדירה רחבת ידיים, מרשימה ויפהפייה.
"הייתי רוב חיי או על גבול העוני או ענייה. גרתי בדירת חדר שהשירותים והמיטה ביחד, לא תמיד היה לי כסף לקנות אוכל, אבל לא חוויתי את עצמי כמסכנה. כסף אף פעם לא היה השאיפה, הוא התוצאה. בקורונה הייתה הפעם הראשונה שעשיתי עבודה באינסטגרם, עברתי מתוכן לתוכן מסחרי, ושם הכסף. התקשורת זו משכורת אחלה לכל הדעות, אבל צריך להודות על האמת, אינסטגרם מדפיס כסף. היום יש לי רווחה כלכלית גדולה מאוד".
איך זה שינה אותך?
"זה נותן ביטחון. כשאת בחרדה כלכלית זה משפיע על ההחלטות שלך, היום אני עושה רק את מה שאני אוהבת, את יודעת איזה כיף זה? עולם. אני יכולה לתת יותר למשפחה שלי. אחותי עכשיו בטיול בדרום אמריקה, אז כדי שלא תישן בחדר עם 15 אנשים אלא רק עם 5, העברתי לה סכום כסף מכל הלב שלי. בשבילי זה לא הרבה ובשבילה זה יהפוך את הטיול להרבה יותר. זה האושר שלי".
עשית חתיכת דרך. התגרשת, הקפאת ביציות, גרת בדירת חדר, והנה את היום בזוגיות יציבה בבית משפחתי.
"ומי זוכר את הרגעים הקשים האלו? אני מקווה שכל מי שקוראת אותנו זוכרת שגם אם היא הייתה באיזה עצב תהומי או כישלון ענק, היא יצאה מזה. אנחנו כל הזמן נשברים, אבל להישבר זה חלק מלהיות שלם".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל חג'בי | שיער: אסי שדה | איפור: הלן אמויאל | הפקה: אור-אל רבינוביץ