אם יש מישהו שלא שוכח את טהוניה עד היום, זה כנראה המפקד שלה בצבא. כבר ביום הראשון לשירותה בצה"ל נרשמה ביניהם התנגשות בהחלט חריגה בשביל טירונית במדים. "הייתי צריכה לעלות לישון, אבל לא מצאתי את הקיטבג שלי", היא נזכרת, "ואז המפקד אמר לי לעלות לישון, אז אמרתי לו – מה אתה אומר. תמצא לי את הקיטבג, אני בלעדיו לא הולכת לישון".
ככה אמרת לו?!
"ברור. ואז הוא אמר לי: 'מיכל' – אז קראו לי מיכל – 'עם מי את חושבת שאת מדברת? את תאכלי אצלי חצץ'. אמרתי לו – אם אני אוכל חצץ, אתה תאכל אבנים. נראה לי שהוא לא הבין מאיפה באתי לו, הייתי חדשה, לא הבנתי מה זה צבא. בסוף מצאו לי את הקיטבג, עשו לי שיחה, כמעט הכניסו אותי למשפט. אבל למחרת קמתי בבוקר – חיילת מצטיינת. הצבא היה בשבילי חוויה מעצבת, הוא יישר אותי".
איך זה קרה?
"את מבינה שלכל מילה ולכל התנהגות יש השלכות, ושאם תעשי בעיות תיכנסי לכלא. ואני לא רציתי שזה יקרה, אפילו שזה כלא צבאי, אין מצב. לא שכל הזמן הייתי שם ילדה טובה, אבל רוב הזמן הייתי פלס".
ואז יצאת לאזרחות, וחזרת לסורך.
"זה לא שחזרתי לסורי, אבל אם אומרים לי משהו, מה, אני אשתוק? אני עומדת על שלי ואני לא מתביישת להגיד מה שאני חושבת. תמיד אומרים שהאתיופים כל כך חמודים ושקטים, ואני הכי לא נחמדה, הכי לא עדינה והכי לא אומרת תודה על כל דבר שנותנים לי. אמא שלי – תני לה כאפה, היא תגיד לך תודה. אני חוצפנית. רק ככה אפשר לשרוד פה בארץ".
וזו, על רגל אחת, טהוניה רובל – אחת ממשתתפי הריאליטי היותר בולטים שהיו לנו. רגע לפני שמתחילה העונה החדשה של "האח הגדול" (14.5, ימי רביעי ושבת, ערוץ 2), זאת הזדמנות מצוינת להיפגש עם זוכת העונה שעברה לשיחת סיכום אינטימית. "וואו, עברה עליי שנה סוערת", היא מהרהרת. "הכל היה מהיר ומלחיץ. רק אחרי שבוע אתה נוחת מהאופוריה וחוזר לחיים. בכלל לא חשבתי שאזכה, לא חלמתי להגיע לחמישייה האחרונה. לפני שנכנסתי אמרתי לחברה שלי לירון – 'רק שלא אצא ראשונה, רק לא זה'. אבל התברר שהקהל היה איתי, כי הייתי אמיתית".
שלא לומר עצבנית.
"לא יכולתי להיות שם רגועה אחרי מה שעברתי בתוך הבית בארבעת הימים הראשונים עם רוני מיילי, עזבי. אחרי הימים האלה איתו, כשהבית מתהפך עלייך אין סיכוי להיות רגוע".
מודה שהיה קשה לשמוע את הקללות הגזעניות ההן. הייתה ביניכם סולחה?
"ממש לא, וגם לא תהיה. הוא לא מעניין אותי. אבל חבל שבגלל איך שהייתי באח הגדול אנשים חושבים שאני עצבנית, זה ממש לא ככה, האמת היא שאני מאוד רגועה".
מאוד רגועה?
"עזבי את מה שהיה באח הגדול, הסיטואציה שם לא טבעית. יש שם לחץ שאין לתאר, רק מי שהיה בבית יכול להבין מה קורה לך בתוך הגוף. אתה צריך לחיות עם אנשים שאת חלקם אתה לא יכול לראות, שאתה לא אוהב. אז כל דבר מדליק אותך. בחיים בחוץ זה אחרת, אם מישהו לא מוצא חן בעיניי אני לא אגיב, אני אסובב את הגב ואמשיך הלאה. זה לא שכל אחד שאומר לי משהו במציאות אני יוצאת עליו".
אז מה את עושה כשאת כועסת?
"אני לא מתפוצצת, רק לוקחת את הדברים שלי ונוסעת".
זה נקרא להתפוצץ, לא?
"אני אוהבת ללכת ברגל, ללכת לים, לחשוב. אני מתרחקת כדי להירגע ואז חוזרת. אני לא בן אדם קל, אם אני נתקעת על משהו – אני נתקעת. אני מאוד עקשנית, אבל מה אני אעשה? באמת שעם רוב האנשים אני כן מסתדרת".
הביטחון? מזה שגדלתי ברחוב
היא נורא יפה, טהוניה. עם טייטס, גופייה לבנה ומשקפי שמש ענקיים, היא נראית כאילו נגזרה מ"ווג" האחרון. "אני לא חושבת שאני כזאת יפה", היא מצטנעת, "נראית טוב, בסדר, לא יותר מזה".
היא בת 26, בת עשירית בין 12 אחים ואחיות. נולדה בגונדר שבאתיופיה, ובגיל שלוש עלתה לארץ במסגרת מבצע שלמה, היישר לשכונת הקרוואנים בגבעת המטוס בירושלים. בגיל שמונה הגיעה המשפחה לבית שמש: "אז לא היו שם אתיופים בכלל, היינו המשפחה האתיופית היחידה בבניין של 32 משפחות", היא מספרת. "היו שם אשכנזים וספרדים, ואני זוכרת שהשכנים מאוד עזרו לנו, קיבלו אותנו מאוד יפה. אבל אני תמיד ידעתי שלא אשאר שם. היו לי חלומות להצליח, לעשות כסף, להראות למשפחה שלי כמה אני מצליחה. כאילו, 'הנה, תמיד חשבתם שאני לא מוצלחת, אז תראו לאן הגעתי".
עכשיו היא לומדת משפטים בקריית אונו, מדגמנת וגם חורכת את המסך כפאנליסטית בערוץ 24 ובתכנית הבוקר של קשת. בין קמפיין לחברת בגדי ים לצילום פרסומת עם אסתי גינזבורג, היא צילמה בשנה האחרונה סרט דוקומנטרי שישודר בקרוב, שבו היא חוזרת עם גלית גוטמן למחוזות ילדותה. "סרט מאוד מרגש, ראיתי אותו ובכיתי", היא אומרת. "בשבילי זאת סגירת מעגל. ההשתתפות באח הגדול עזרה לי לעבור תהליך, אם פעם הייתי מסתירה הכל ומציגה כאילו הכל טוב אצלי ואני בדיוק כמוכם, ולא חסר לי כלום – היום אני כבר מדברת על זה".
מה למשל הסתרת?
"מה לא הסתרתי? יש בבית דברים שאתה עובר ובחיים לא תראה כלפי חוץ כי אתה לא רוצה שישתמשו בזה נגדך: את זה שאין בבית כסף ושההורים שלי לא מדברים עברית ושקשה לי. אבל זה עניין של גיל, אתה מגיע לסוג של בגרות, ולא מפחד יותר לדבר על זה. אם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי, לא הייתי מגיעה למקום שבו אני נמצאת היום, לא הייתי רוכשת את הביטחון שיש לי".
מאיפה הביטחון, באמת?
"מזה שגדלתי ברחוב, במלוא מובן המילה".
מה, ישנת ברחוב?
"לא, אבל אני גידלתי את עצמי. עד היום אני זורקת לאמא שלי – 'אני לא קיבלתי חינוך מאף אחד, הכל לבד. לא התחברתי למסגרות ולא להורים, ותשמעי, אני עשירית מבין 12 ילדים, נורא רציתי תשומת לב, ולא קיבלתי. את רוצה שיראו אותך, שידברו איתך, שישמעו אותך, וזה עוד יותר קשה כשאתם עולים חדשים ולאבא ואמא אין את היכולת להבין מה עובר עליי ועל האחים שלי. אין להם יכולת לבוא לבית הספר ולהבין מה המורה רוצה מהם, והם לא מסוגלים לקום ולעשות בשבילך".
מה רצית שיעשו בשבילך למשל?
"רציתי שכשילד קילל אותי או הרביץ לי, אמא שלי תבוא למורה ותגיד לה – זה לא ייתכן שהוא יעשה את זה לבת שלי. רציתי שאמא שלי תגיע לבית הספר ותוכל לדבר עם המורה, שתדע את השפה. ואין, היא לא יכולה, היא לא מבינה".
כילדה סיפרת לה מה עובר עלייך?
"לא. אף פעם לא סיפרתי שום דבר לאף אחד".
אז בעצם בכלל לא נתת להורים שלך צ'אנס להגן עלייך.
"את לא מבינה, זה לא קשור. ההורים שלי לא דיברו עברית, היו להם 12 ילדים לפרנס, הם היו צריכים להביא אוכל הביתה ולא הבינו את החיים בארץ בכלל. באתיופיה יש מנטליות מסוימת: כשהאחיות הגדולות שלי התבגרו, הן יצאו לעבוד בשדה, בחקלאות. ואחות אחת מטפלת בשנייה, ואחת האחיות אחראית על סבתא שלי, וגם בי טיפלה אחותי – האחריות מתחלקת בין כולם ואלה החיים. ופתאום אתה מגיע לארץ חדשה וצריך להתחיל הכל מחדש. זאת הייתה מנטליות אחרת, ואני בתור ילדה למדתי לשרוד".
כושר הישרדות זה חשוב.
"אוקיי, אבל החיסרון הכי גדול של ילדות כזאת, היא שבעצם אין לך ילדות. אני יודעת מה זה הישרדות, לא מה זה להיות ילדה שדואגים לה. וזה בזמן שאני רואה את החברות המפונקות שלי בבית שמש, שאבא ואמא נותנים להן הכל והן חוזרות הביתה בצהריים לארוחה חמה שמחכה להן על השולחן. רציתי להיות כמוהן. בגלל זה אף פעם לא היית רואה אותי עם גדוד של אתיופים, ובגלל זה גם שיניתי את השם שלי למיכל באותה תקופה".
על שם מיכל ינאי.
"כן. היא הייתה אז בשיאה, הערצתי אותה, חשבתי שהשם הזה יעזור לי להשתלב בחברה".
איך ההורים הגיבו לזה שהחלפת את השם? זה היה בסדר מבחינתם?
"לא בדיוק שאלתי אותם, אם עוד לא הבנת. כאילו, אני מחליטה על עצמי. אבל בגיל 22 כשנכנסתי לעולם הדוגמנות חזרתי לטהוניה, הרבה יותר מתאים לי. אבל אז רציתי להיות כמו החברים שלי, רציתי להיות עם הלבנים. אז בגיל 12 התחלתי לעבוד כבייביסיטר, ניקיתי בתים. כשאתה גדל בסביבה מסוימת אתה רוצה להתאים את עצמך לסביבה הזו. רציתי להיות כמו החברות שלי, שיוצאות למקדונלדס או לאכול פיצה ב'מרכז הפיצה' בבית שמש, וידעתי שאני צריכה לצאת לעבוד כדי להביא את העשרה שקלים האלה שאוכל לשבת עם החברות שלי לאכול פיצה. גם היום כל החברים שלי לבנים, לא יצא לי להתחבר עם אתיופים. תמיד פחדתי שאשאר בקונכייה הזאת. היום כשאני רואה את השכונה שלי, אני אומרת – 'איזה מזל שאני לא שם'".
"אני בזבזנית מטורפת. אולי אני מנסה לפצות את עצמי"
את קצת זאב בודד.
"כן. היו תקופות שלא היו לי חברים. בילדות עשו עליי חרם, היו ימים שרוב החברות שלי לא דיברו איתי. זה ילדים, את יודעת, ילדים זה העם הכי רע ביקום. ילד הוא רע מטבעו, הוא אומר כל מה שהוא חושב בלי לדפוק חשבון. אז עברתי תקופות שהייתי לבד. גם בבית האח הגדול הייתי לבד רוב הזמן, למרות שהיו לי חברות כמו לבנה וענת. אבל רוב הזמן הייתי לבד. אז מה, אני אשבר? לא, אני לא אתן להם את התענוג, לא יקרה. אני רגילה להתמודד עם הכל לבד, וזה בסדר גמור".
מה זה אומר היום, להתמודד לבד? אין לך חברים?
"יש לי, אבל בראש אני לבד. האחריות היא עליי. למשל, אם אני צריכה עכשיו לשלם שכר דירה ואין לי כסף אז אני לא יכולה להרים טלפון ולהגיד 'היי אמא, יש מצב שאת מפקידה לי 4,000 שקל לשכירות?' לא, אני פשוט צריכה להתמודד עם זה ולהשיג את הכסף לבד".
קרה לך שלא היה לך כסף לשכירות?
"קרה לי גם שלא היה לי כסף לסיגריות".
זה אומר שלא היה לך כסף גם לאוכל?
(שותקת). "בואי נגיד שהיו מקרים שלא היה לי כסף, אז עבדתי יותר קשה. קרעתי את התחת: אם הייתי מנקה בית אחד, אז באותו יום הייתי צריכה לנקות שלושה בתים".
תגידי, מה כל הזיכרונות האלה עושים ללב? איך מצוקה כזו בילדות משפיעה על בן אדם?
"קודם כל, זה גורם לך להיות בן אדם מאוד כועס. היה לי המון כעס בפנים, בזמנו נורא כעסתי על הבית ונורא כעסתי על אמא ואבא. זה היה ברמה שהייתי צועקת ומקללת ושוברת דברים, טורקת דלתות, אומרת יאללה, כוסאמק, למה נולדתי למשפחה הזאת. היום כשאני כבר בוגרת ומבינה את החיים והכל, זה נרגע. אני מבינה למה הם התנהגו ככה. כי הם היו חסרי כל".
מה שלומם היום? השתפר קצת מצב הפיננסי בבית?
"ברוך השם, טפו טפו טפו. במהלך השנים הם מצאו את עצמם: אמא שלי עובדת מ-95' כמנקה בבית ספר, אבא שלי עבד כמנקה במפעל, והיום הוא בבית, מקבל ביטוח לאומי. הוא נכה מילדות, יש לו רגל אחת קצרה ואחת ארוכה, צליעה מאוד קשה".
את עוזרת להם כלכלית?
"תמיד עזרנו להם כלכלית. ברוך השם כשאתה גדל ומבין, אתה עוזר".
ואיך את עם כסף?
"לא יודעת אם זה קשור, אבל אני בזבזנית מטורפת. אולי אני מנסה לפצות את עצמי. גם כשלא היה לי – בזבזתי. הייתי מבזבזת מה שאין לי. כשהייתי מרוויחה 4,000 שקל, הייתי מבזבזת 10,000. כשהייתי חיילת והייתי מקבלת 350 שקל מהצבא ועוד 1,000 שקל בחודש מלנקות בתים – הייתי מבזבזת 5,000".
חובבת מותגים?
"בכלל לא, אני לא אפזר אלפי שקלים על איזה ג'ינס או טי שירט. עכשיו למשל אני לובשת טוונטי פור סבן, פול אנד בר, זארה. אני אחת שיכולה ליהנות גם בזארה. אבל אני כן מוציאה מלא על האחיינים שלי, נורא קשה לי שאין להם, אז אין דבר כזה שאין להם. אין מצב שאחיין יתקשר אליי ויגיד לי – 'דודה טוני, אני רוצה שתקני לי את זה ואת זה', ואני לא אקנה. לא מעניין אותי כמה יעלה".
וואו, יוצא יקר בטירוף, לא? יש לך מלא אחיינים.
"בסדר, זה לא שכולם מתקשרים כל הזמן. אבל אני קונה. גם בלי שהם מתקשרים. וגם כשאני נמצאת בחו"ל ורואה דברים שמתאימים להם, אני ישר מתלהבת וקונה להם. בגדים, צעצועים, הכל".
"היופי אף פעם לא עזר לי"
זוגיות אין לה כרגע; לא מזמן היא נפרדה מחיים אתגר אחרי קשר קצרצר בן מספר שבועות, ולפניו יצאה עם עידן יניב במשך חודשיים. אהבת חייה הוא עדיין מישל מרסייה, מעצב השיער המבוגר ממנה בשנים רבות, שאיתו יצאה בגיל 18 במשך שלוש שנים. "זה לא שהאהבה נגמרה, פשוט הייתי מאוד צעירה, חייתי את העולם שלו ולא היה לי עולם משלי", היא מסבירה. "מתישהו את מגיעה לשלב שאת צריכה לצעוד בדרך שלך".
לאיזה טיפוס את נמשכת? אני מנסה למצוא משהו משותף בין עידן יניב לחיים אתגר, ולא ממש מצליחה.
"אין לי כללים, אבל אני יכולה להגיד לך למי אני לא נמשכת: טיפוסים חלשים לא עושים לי את זה. אני חושבת שאני צריכה מישהו עם כוח, חזק, עם קריירה, אישיות, שאיפות".
איך את בזוגיות? את רומנטית?
"היה אפשר לראות את זה בבית האח הגדול, עם איתי".
היית קשה אליו.
"לא הייתי קשה אליו, הייתי כמו שצריך".
הוא התאהב בך עד מעל הראש, היה עפר לרגלייך, ואת נפנפת אותו.
"הוא לא היה עפר לרגליי והוא לא התאהב בי, די, זה היה מאוד אסטרטגי".
יכול להיות שבגלל שאת חשדנית כזאת, את מפספסת דברים אמיתיים?
"אין סיכוי, יש לי אינטואיציה נשית כל כך חזקה, שלא מטעה אותי נבר אבר. איתי הגיע מבחוץ, במשך חודשיים הוא ישב בבית וצפה בנו, ידע מי חזק, מי חלש, למי יש קהל מעריצים מטורף. הוא עשה את החישובים שלו ועבד שם בצורה מבריקה, ובגלל זה הוא גם הגיע לגמר. כשאמרתי לו את זה הוא אמר שזה מופרך, בסדר, שיגיד".
אמרת שתמיד רצית להתרחק מהעדה. את רואה את עצמך מנהלת זוגיות עם אתיופי?
"למה לא? תלוי מי הבן אדם".
בואי נדבר קצת על גזענות: בכל מה שקשור לגזענות בחברה הישראלית, מעניין אותי אם יש הבדל בין בחורה אתיופית ממוצעת לבין אתיופית שנראית כמו דוגמנית על. הרגשת פחות את הגזענות בזכות זה שאת כזאת יפה?
"אני לא חושבת. גזענות זה מבפנים, זה בתפיסה של הבן אדם. בן אדם גזען הוא גזען, לא משנה לו אם הבחורה שמולו יפה או לא. היופי אף פעם לא עזר לי, וגם לא שיחק אצלי תפקיד. היופי לא פתח לי שום דלתות, תמיד שמו לב אליי רק כשהתחלתי לדבר. וגם לא הייתי תמיד יפה, זה רק בשנים האחרונות".
את נתקלת בגזענות?
"היום כבר לא, בגלל שאני מפורסמת. אבל לצערי לפי הסקרים ישראל היא בין המדינות הגזעניות בעולם, וכלפי אתיופים במיוחד".
למה זה?
"מאוד פשוט, כי אנחנו העלייה אחרונה. אם הרוסים היו העלייה האחרונה, הגזענות הייתה מופנית אליהם. אבל בכל זאת, אנחנו נמצאים פה כבר 30-40 שנה, זה פה המון שנים. אנחנו לא חדשים כאן, ברור שהייתי מצפה שהיחס לאתיופים יהיה שונה".
בואי נסיים בשאלת מיליון השקל: מה עשית עם המיליון שקיבלת?
"קודם כל, קיבלתי 750 אלף, בואי נתחיל מזה. 250 אלף תרמתי למס הכנסה. אבל לא עשיתי איתם כלום, הם סגורים בבנק".
איך זה יכול להיות? אמרנו שאת בזבזנית, לא?
"אני מבזבזת משכורות מהעבודה שלי, את הכספים הגדולים אני שומרת. את יודעת, אני כבר בת 26, אני ארצה מתישהו בית, ילדים. אני צריכה לדאוג לילדים שלי".