יש משפט בסרט עלום של ליאם ניסן שאומר "קל מאוד לדבר על עצב. עצב הוא מאוד אישי, הוא מסעיר, הוא מעניין. אבל מה לעזאזל אפשר להגיד על שמחה?". אני חושב על המשפט הזה כשאני מבין שאני תקוע. אם היו מבקשים ממני לכתוב על למה אני שונא מישהו זה היה קל, אבל למה אני אוהב? איך מסבירים למה אתה אוהב משהו?
אז אני מתחיל בהתחלה. מאז שיש יוטיוב כמעט כל ערב אצלנו נראה זהה. מחברים מחשב לטלוויזיה וכל אחד מהחבר'ה מוצא קטע שהוא אוהב. אם זה חתיכה מפמילי גאי, איזה מערכון טוב של אסי וגורי, סטנד אפ של לואי סי קיי, כאלה. באחד הלילות אחד החברים מספר שהוא פגש איזה בחור קורע, אבי דנגור קוראים לו, ושיש לו דמות מצחיקה לאללה, אבי הזמר. זה היה לפני שנתיים. לא היו אז הרבה קטעים של אבי הזמר ביוטיוב, רק כמה שכנראה צולמו במצלמה של סלולרי כשהוא התארח בגלי צה"ל. אבל לא היינו צריכים יותר מזה.
השיר הראשון ששמנו היה "כלנית". הדבר הראשון שחשבתי בשנייה הראשונה, הוא מה שהרבה מרגישים היום – "בסדר, דמות של זמר מזרחי". חולצת כפתורים מכוערת, שרשרת זהב דקה. אבל בשורה השנייה פתאום נתפסתי. יש לגוף תגובה לרגעים כאלה, רגעים שבהם משהו שאתה יודע שתאהב מזדחל לתוך הלב שלך. זה מתחיל בעיניים שנפתחות, נמשך לפה שמקבל צורה של עיגול ואז קצות השפתיים עולות. "מה זה?", אתה שומע את עצמך ממלמל. מין נשיפה יוצאת, התחלה של צחוק, ואחריה רעדי צחוק של ממש. לפעמים אתה גם טופח על הירך, אבל זה כבר מביך.
אחרי חרישה על כל הקטעים הלכנו להופעה. אין הרבה הופעות קומיות בארץ שאנחנו הולכים אליהן. סטנד אפ לא מעניין אותנו, מיצינו את הקטע של "מכירים את זה ש?". אי אפשר לומר שלא היו לנו חששות. אבי הופיע בתיאטרון תמונע, לא בדיוק מקום של קומדיה, אלא של הצגות פרינג', כאלה שיש בהן אנשים עם מסיכה של כלב שמדברים על התפתחות האקליפטוס בפני קהל של תל אביבים אינטלקטואלים. ובאמת, היה שם קהל אינטלקטואלי למראה. אנשים עמדו וחיכו לאבי שיגיע. ואז הוא עלה. והיה מצחיק לאללה.
ד"ר אבי ומיסטר הזמר
אבי הזמר עבר כברת דרך מאז שני קטעי היוטיוב שראינו אז בשקיקה. כמו אבי הזמר, גם אבי דנגור נולד בקריית אתא. ב-2007 הוא סיים ללמוד בבית ספר לתיאטרון חזותי בירושלים, ומאז העלה את "מייקל" – הצגת פרינג' קורעת על תרבות השכול המקומית שבה מגלם דנגור דמות שאבי הזמר היה מגדיר כ"הפוכה ממנו ב-360 מעלות".
את "הזמר" הוא יצר אחרי שתקופה ארוכה רצה ליצור דמות של זמר מזרחי. בסיועו של חברו, הבמאי איתי וייזר, הדמות החלה לרקום עוד וגידים. חבר נוסף, נדב הולנדר, החל לכתוב מוזיקה למילים של אבי, ואז החלו להתרקם השירים. הופעת הבכורה, בכל מקרה, נעשתה בתוכנית שהכי לא מתאימה לו – "כוכב נולד". לשם הוא הגיע, עמוק בתוך הדמות, ושר בא-קאפלה את יצירת המופת "יום של שמש" – "יום של שמש/ ים כחול/ וחול/ בתל אביב/ השמים באפור כהה/ ורוח על הפנים". באמצע הוא גם עצר כדי להסביר שהוא מאוד אוהב שורה אחרת בשיר, "מתבייש מהחיים", כי אדם צריך להתבייש מהחיים. צביקה הדר וחבורתו, מצדם, אמרו שהוא שר נורא. צדי צרפתי אפילו המליץ לו לא לנסות עוד.
אלא שאבי הזמר יצא עם ידו על העליונה, וגרם לנו להרגיש קצת כמו בסרטים של סשה ברון כהן. כצופה אתה רואה אנשים שלועגים לדמות, אבל מכיוון שאתה יודע שהכל מהתלה, אתה לועג ללועגים. בעקבות ההופעה ב"כוכב נולד" הגיעו ראיונות ברדיו וההופעות בתמונע. לאחת ההופעות האלו הגיע אסי כהן, ונדלק. כהן החל להפיץ את דבר קיומו של אבי הזמר, וכשאסי כהן אוהב משהו, כל הקומיקאים באים לבדוק. כך, מפה לאוזן, פקדו את ההופעות שלו גדולים כמו שמואל וילוז'ני, יוסי מרשק, רועי בר נתן, אדיר מילר, עלמה זק ועוד. זמרים שונים החלו להופיע איתו – ביניהם אביבה אבידן , אלי לוזון, רן דנקר וננסי ברנדס – וההופעות היו מלאות באופן קבוע. "הזמר" הפך לדמות ידועה. כשארגנו בעיריית תל אביב את טקס החתונה האזרחית ההמוני, לאף אחד לא היה נראה מוזר שאבי הזמר ינחה אותו יחד עם אורי גוטליב.
הדרך לתוכנית בטלוויזיה הייתה קצרה. ארז טל, יועץ התוכניות החדש של ערוץ 24, זיהה את הפוטנציאל – ובום, אבי הקטן כבר מארח את גדולי האומה בערוץ המוזיקה. אלא שבתוכנית שלו, בניגוד לאסכולת בוראט, כולם יודעים מי הוא, ובכל זאת באים לשפוך את הלב. "לא איכפת לי בכלל שזו דמות", אומרת עינת שרוף, שהתארחה בתוכנית הראשונה ואף הופיעה עם אבי על הבמה בתמונע. "אבי, גם הזמר וגם דנגור, הוא בנאדם מאוד מוכשר ומאוד רגיש עם נשמה גדולה. בעיניי הדבר הכי חשוב זה הומור, ואבי הורג אותי מצחוק. הוא גם שר נהדר. לפני שהופעתי איתו הסתכלתי עליו מחוץ לבמה והוא שר נורא יפה ועם המון חן. החיוך, המתיקות, הגישה הבלתי אמצעית עם הקהל. הוא ממיס אותי".
רועי בר נתן, קומיקאי שבעצמו החזיק תוכנית שלמה עם "שולץ", דמות בדיונית שאירחה סלבס אצלה על הספה, מעיד שזאת משבצת קצת מסובכת להיכנס לתוכה – אבל קובע שאבי לא מתבלבל. "הוא יודע מי זה אבי הזמר, מה הסיפור שלו וכל משפט נובע מתוך הדמות הזו. בגלל זה אני גם אוהב אותו. כי הכל באנדרסטייטמנט, לכל משפט יש עוד רובד, עוד קומה", הוא אומר. "מה שמדהים באבי זה היכולת שלו לאלתר. זה מאוד בילט אין אצלו, נטול מאמץ. לכן הראיונות עובדים כל כך טוב".
לא עוד קוקו
בעקבות התוכנית פתאום יש לאבי יותר מ-2,000 חברים בפייסבוק, מקהל אינטלקטואלי מצומצם למראה הוא מתחזק עכשיו קיר מלא בקריאות "אבי, כפרה, בזכותך הייתי שמחה אתמול", ואנשים ברחוב צועקים לו "אבי, נשמה של חליפה, מתי אתה בא להופיע בחדרה?". הנה, ליאת, חברה טובה שלי, אימא לילד בן שלוש, שאף פעם לא הסכימה איתי על שום דבר בהומור (אני אוהב החמישייה הקאמרית, היא אוהבת את זאב רווח אוכל 22 בורקסים), מתה עליו. "מה שיפה בו", היא מסבירה, "זה שהוא מצא את הדמות העמוקה ביותר של הערס. את הנשמה של הערס. ומשם הוא מביא את המשפטים. למשל כשהוא אומר 'הדבר הכי חשוב לאדם זה צניעות. קודם שיהיה צנוע', ואז הוא נעמד ומרים את הזרת רק קצת, כמו אדם עם כבוד. צניעות וכבוד, זו הנשמה האמיתית של הערס".
עם זאת, ככל שהפופולריות של אבי עולה – ככה דווקא הביקורת של מבקרי הטלוויזיה, האנשים שאמורים לייצג את הצד הפסבדו אינטלקטואלי של הצופים, ואלה שממש התלהבו ממנו בהתחלה, מחמירות. הטענה המרכזית היא שדי, מיצינו, ושהרעיון של זמר מזרחי נעשה כבר המון פעמים. אם בפסטיבל שירי דיכאון של הגשש, אם בקוקו של אסי כהן, אפילו בבר של מוטי גלעדי. אבי עושה אותו מצחיק אמנם, אומרים המבקרים, אבל כמה אפשר לחרוש על אותו שטיק? "זה שטויות, הרי הדמות שלו היא לא בקטע של לצחוק על זמר מזרחי", עונה שרוף. "אני צוחקת מהפומפוזיות שלו, מההגזמות שהוא נכנס אליהן. זו דמות מתוקה ויש לה סיפור חיים ורקע כזה, שאתה ממש תופס את עצמך אומר 'יא אללה, מאפה הוא הביא את זה?' אני מוצאת את עצמי אחר כך בנסיעה חזרה מההופעה חוזרת על משפטים שלו ונקרעת". גם בר נתן חושב שמדובר פה בסיפור אחר מעוד חיקוי של זמר ממועדון הפלקה. "קוקו בא ושר על 'מי נתן לך רשיון ילדה', זו ירידה אחד על אחד, אבל אבי הזמר לא מקדש את הפאנצ'ים", הוא אומר. "קוקו הביא ירידות על הקשקושים שבזמר המזרחי, הוא עושה משהו אחר. בגלל זה הוא גם אותי אישית מעניין. אני רוצה לראות ממנו עוד".
אני יושב בהופעה של אבי. מלא פה, וזה עוד לפני שעלתה התוכנית. הוא עולה לבמה עם מכנסיים לבנים, חולצה מבריקה ונעליים לבנות. איתו על הבמה נמצאת להקה, ועל קצה הגיטרה של הולנדר, שמלווה אותו מהתחלה, תלוי עץ ריח. השירים גם מצחיקים וגם עושים שמח, וביניהם אבי מספר סיפורים. "השיר הבא מוקדש למשפחה שלי. מאוד קשה לחיות כמו שאני חייתי. בלי אבא, אמא, אח קטן, אחות קטנה ועוד שני אחים", הוא אומר, ומיד עובר לספר על אחותו שברחה מהבית בגיל שש כדי למצוא את המתאבק האגדי קווין ואן אריק. אחר כך הוא מזמין את קלרה סבג, יוצאת כוכב נולד בעלת הקול הגדול, והם שרים שיר נורמטיבי לחלוטין של זהבה בן. היא שרה יפה, בלי צחוקים, ואבי אומר שאם יש מישהו בקהל שיכול לעזור לה להצליח, הוא ישמח. "תן לי מכה של תופים", הוא מבקש מהמתופף שלו רגע אחרי. ההוא נותן. "אני אוהב אשכנזים", ממשיך אבי. "הם, אפשר לסמוך עליהם שלא יאחרו".
בראיון לאולפן שישי ניסה דנגור להסביר שכל מה שהוא עושה בא מתוך אהבה שלו לזמר המזרחי. הוא אמר שהוא מעריץ את היכולות של אבי הזמר להגיד דברים שהוא עצמו לא מסוגל לומר, ומי מאיתנו לא? גם אני רוצה שתהיה לי דמות ושאסתובב איתה בארץ. דמות כזו, חופשייה ממחסומים.
תנו לו להופיע באתא!
"אוקיי", תשאל אותי העורכת, "ועדיין, למה? למה אתה מעריץ אותו?". אז אני שומע את "כלנית", "בואי רגע" ושאר הלהיטים שלו, ומבין לעצמי שלפחות משהו מההתלהבות שלי נובע מהרעיון הישן של הקומדיה – ניצחון החומר על הרוח.
מה זה אומר? כל בדיחה שאתם אוהבים מתבססת על עיקרון ניצחון החומר על הרוח. מישהו נופל על בננה? מצחיק. הבננה, החומר, ניצחה את האיש, הרוח. ככל שהאיש מכובד יותר, ככה הבדיחה מצחיקה יותר. מלכת אנגליה מחליקה על בננה? קורע. אחמדיניג'אד מחליק על בננה? גם מצחיק וגם כיף. אבי הזמר שר שירים מזרחיים של פעם עם קצב עדין, אבל המילים הם נונסנס? מעולה. קחו למשל את השיר "בואי רגע", שפותח במילים "גן העדן לא קיים. איש עוד לא חזר משם" – זו ההוכחה של הזמר לכך שאין גן עדן, וזה נשמע כל כך עמוק. אלא שאז השיר נמשך עם "בגלגל המזלות, אין סודות, אין אהבות". מה? בדיוק. וזה לא נגמר – משומקום מגיע הפזמון הקצבי שכולו "בואי רגע, בואי רגע, אני אומר לך בואי רגע", ובבית השני השיר הופך להיות שיר חתונה לחתן וכלה. זה נונסנס טהור, וזה כובש.
עדיין לא הבנתם? עזבו אותי, הוא פשוט מצחיק לאללה. תראו למשל את הראיון שלו עם אסי כהן. "אסי", הוא שואל אותו, "אתה פעם עשית דמות של זמר מזרחי, דמות שיכולה לפגוע באנשים. ואני רוצה לדעת. מה אתה אוהב בי?". שום היגיון, רק שטויות. וזה בסדר, כי אני יודע שאבי דנגור יידע כשזה יימצה את עצמו ויפסיק להצחיק. הנה, כבר עכשיו הוא משחק כנגורי, מנהל בית הספר לנהיגה בסידרה "זנזורי". בשורה התחתונה: דנגור לא יעצור באבי הזמר, אבל עד אז הוא נהנה ממנו כמה שרק אפשר. רק לאחרונה הוא הוציא עצומה חגיגית הקוראת לאנשים לחתום כדי לעזור לו לשכנע את ראש עיריית קריית אתא שייתן לו להופיע בפארק הרצל בעיר, שם ראה בילדותו את כל האמנים של ישראל מופיעים. לבנאדם יש תוכנית משלו והוא מבקש להופיע בקריית אתא? אחלה, שיהיה לו בכיף. לי בטוח ממש כיף.