נבלות
אתה יודע שאתה מתחיל להזדקן, כשסדרה על צמד פנסיונרים מרירים מהפלמ"ח גורמת לך לשבת מול המסך ולהנהן בהתלהבות כאילו היית נחצ'ה מהמשק. "נבלות" פנתה לכאורה לאנטיתזה של התרבות העכשווית: צעירים שטורפים את העולם - אאוט, זקנים שרוצים שקט בין שתיים לארבע - אין. בינות לסיפור האהבה הישן, התככים, הסודות והניסיון להפוך את עוז זהבי לג'יימס דין, הסתתר מסר חתרני ומפתיע במיוחד: "הישראלי החדש" הוא לא כזו מציאה גדולה.
צריך לא מעט אומץ כדי לשים מסר כזה בסאב טקסט של סדרה, צריך עוד יותר אומץ כדי ללהק כמה מהכוכבים הצעירים המובילים בתעשיית הבידור המקומית, לשים אותם ברקע, ולפנות את זמן המסך העיקרי למסע רצח של צמד קשישים. "נבלות", מיני סדרה ששודרה בהוט ב-20120, היא הדבר הקרוב ביותר לרמתן של יצירות חו"ליות, שנעשה בטלוויזיה שלנו בעשור האחרון. היא הייתה שנויה במחלוקת, אלימה, עמוסת דמויות וסיפורי משנה. הדרמה הייתה סוחפת, ואפילו הדיאלוגים שתמיד כל כך לא משכנעים ביצירות ישראלית, הצליחו לא לקלקל את החגיגה. אילולא הייתה כוללת את יהורם גאון, על הפרצוף היחיד שיש לו ברפרטואר מאז 1970 והניסיון הנואש לקלל כמו ערס ולהיראות משכנע, אפשר היה להכתיר אותה לכמעט מושלמת.
(אילן קפרוב)
הפוך
הפוך הייתה סדרת הסטלנים הראשונה, סדרת התל אביבים הראשונה ובתכל'ס הסדרה הישראלית הראשונה על כלום. יוצריה בטח לא חשבו למכור את הפורמט לחו"ל, היא לא ניסתה לחקות אף אחת וגם לא להצחיק בכוח, אבל יצא שהיא הייתה הסדרה המצחיקה ביותר על המסך ב-1996. העונה הראשונה, מלבד הישיבה של מיקו (ניר לוי) ואלי (דני שטג) בבית קפה בחיפוש אחר כוסיות, עסקה בניסיון החבורה, בראשותו של לוי הקורע, להפיק את סרט הפורנו הישראלי הראשון. ימי טרום האינטרנט כמו שאתם מבינים. במרכז העונה השנייה עמדה הקמת מועדון ובעונה השלישית יצאו כולם לבדוק מקרוב את החומר בהודו. בתום שלוש עונות החזירה "הפוך" את נשמתה לזכיין בלי תחושת מיאוס, בלי שתהיה נגועה בתסמונת ה"עונה אחת יותר מדי" ועם שיר הפתיחה המצליח בכל הזמנים. ואם אתם מאלה שעדיין אומרים ״שלום״ כשאתם שומעים את הפתיחה של ״כבר עכשיו״ ברדיו, אז כנראה גם אתם פנטזתם בתיכון על אורנה פיטוסי וענת ויצמן.
(עומר מלכה)
טלנובלה בע"מ
אם אני צריכה לבחור סדרה אחת שהפכה את עולמי, אני לוקחת את "הסמויה". ואם מדובר ביצירת מקור, אז "טלנובלה בע"מ" - דרמה יומית מ-2005 שעסקה במתרחש מאחורי הקלעים של הפקת טלנובלה בשם "פירות אסורים", ועד היום, כמעט עשור אחרי ששודרה, מתפקדת על תקן הסדרה הישראלית האהובה עליי.
"טבע"מ" ארזה את כל הדברים הכי כיפיים בסדרה אחת – תסריט פארודי קורע מצחוק, עלילת מתח מפגרת אך היסטרית (כולל פיצול האישיות של שרון אלכסנדר, שבמסגרתו תפקד חלק מהזמן כרוצח סדרתי שאוכל תוכים חיים), ואת טלי שרון. שרון זהרה בתפקיד רננה התסריטאית שבסך הכל רצתה לכתוב סדרה המבוססת על חייה האישיים ולא חשבה שיזרקו פנימה את דנה בלום (יעל בר זוהר בליהוק מבריק). אה, וגם גיא לואל הפך לראשונה, בתפקידו כבני קייזרמן מנהל הערוץ המטורף, לסמל סקס.
120 הפרקים של "טבע"ם" היו הדבר הכי סוחף, מופרע וקאלטי ששודר באותה התקופה, ובעיקר הוכיחו שדרמה יומית יכולה להיות מוצלחת, מושקעת וכתובה מעולה יותר מכל זבלון יומרני של 13 פרקים שתופס עליה תחת ממרומי הפריים טיים.
(נטע חוטר)
השיר שלנו
פעם למדנו שלתהילה יש מחיר, ושצריך לשלם אותו בזיעה. ואז הגיעה "השיר שלנו" וערבבה את כל מה שידענו על טלוויזיה. טלנובלה היא לא, גם אופרת סבון היא לא היתה. "השיר" הגדירה את עצמה כדרמה מוזיקלית יומית, וכמי שהמציאה את הז'אנר הזה, היא הרשתה לעצמה גם לקבוע את החוקים שלו.
הזוכה הטרייה של "כוכב נולד", נינט טייב, גילמה את נינט לוי והביאה איתה את הטרנינגים המהוהים מקרית גת אל האקדמיה של ירדנה טמיר. נינט וחבריה לספסל הלימודים לא שילמו בזיעה, אלא בעיקר חגגו את התרבות הישראלית עם שלל מחוות ("הלהקה"), ליהוקים מפתיעים (חנה לסלאו במפגן כח שנמשך עד "תנוחי") ותפקידי אורח מבריקים (המורה גבאי מ"עניין של זמן" כבמאי הראוותן של אותה הלהקה), ותרמו ללקסיקון ביטויים שהיה קצת קשה להוציא ממנו (לא, שזה אי אפשר לתאר).
"השיר" היתה הראשונה בגל הסדרות המודעות לעצמן, והגיבה בזמן אמת ליומיום שבתוכו התקיימה. הסדרה שאבה מהמציאות, התכתבה איתה ובשלב מסוים אפילו הכתיבה אותה (זוכרים את רנינט?). בכך היא הוציאה את האוויר מבלון החשיבות העצמית של הטלנובלות, וסללה את הדרך לסדרות כמו "טלנובלה בע"מ", "האלופה" ואפילו "עספור".
(מאיה פז)
פלורנטין
שנות התשעים היו בשיאן, ואני ילדה בת 17 שרואה את הפרק הראשון של "פלורנטין". החיים נעצרו ממש שם. כבר בפרק הראשון התאהבתי. ולא , דווקא לא באף אחד מהחתיכים שהיו שם, התאהבתי במצב שלהם. נרדמתי מול הטלוויזיה וחלמתי שאני עוברת לגור עם תותי (קארין אופיר), שירה (איילת זורר), ותומר (אבשלום פולק).
בחלום הייתי השותפה הרביעית שלהם שקמה בבוקר ויורדת למכולת הצמודה, קונה לי שוקו בשקית והולכת לבקר את החבר החתיך שלי שעובד בבר השכונתי. התל אביביות מעולם לא נראתה כל כך חופשיה, אהובה ונאורה. מה לא היה שם, הומו שיוצא מהארון - חוזר בשאלה, כוכבת ילדים סוררת, עיתונאית עוקצנית ותותי אחת שהכל קורה לה. הם היו כל כך יפים ונכונים שאפילו השכונה הג'יפתית נראתה כמו משהו בין הוילג' בניו יורק לסוהו בלונדון.
היה להם את כל מה שלא היה לתלמידת כיתה י"א. חיכיתי כל שבוע לראות את דנה מודן יורדת על חנץ', החבר הגנן שלה. עשינו חיקויים שלה בבית ספר ובעיקר חלמנו להגיע לרגע הזה, שנשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים.
(סיון דה ליאו)
אחד העם 1
מאז שירד המסך על הסיטקום המיתולוגי "קרובים קרובים" בשנת 1986, התדרדרנו מן הפח אל הפחת – מ"איצ'ה" ועד "החיים זה לא הכול" – אבל לפני תשע שנים צץ לו סיטקום קאמפי במיוחד, שלגמרי הקדים את זמנו. כש"אחד העם 1" עלתה למסך הקהל התקשה לבלוע את הסאטירה החריפה והשנונה שהוגשה על מצע של נונסנס וולגארי, אך לימים היא הפכה לנכס צאן ברזל ואף הצליחה להשיב אמונה בפורמט המקרטע של סיטקום עברי.
יותר מהכל, התכנית הכניסה לחיינו שלוש דמויות קאלט נצחיות: שולה נמירוביץ', יו"ר ועד הבית בעלת הדעות הנחרצות והמאוד לא פוליטיקלי קורקטיות בנוגע לזקנים ("זה שהם חיים כאן הרבה מעבר למה שמישהו ציפה, זאת אשמתי?"), נשים, הומואים ושאר ירקות, אילנית הקוסמטיקאית רפת השכל ("אני לא יכולה ללמוד. אין לי ראש, אין לי תחת לשבת") וכמובן מירי "מה כ'פת לי" פסקל. את דמותה האגדית של אותה חתולה שחורה ומיוחמת בעלת החיבה היתרה לקצח אפשר לסכם במשפט אחד – "כמו שאמר ג'ון לנון: החיים זה מה שקורה כשאת נרקבת בדירת שיכון עם בעל נכה".
(ניר סלונים)
רמת אביב ג'
הו רמת אביב ג', הטלנובלה הישראלית הראויה הראשונה. רק נגנו לי את נעימת הפתיחה הבלתי נשכחת ומיד עולה לנגד עיני סוכת המציל, בה כל בחורה בניינטיז חלמה לאבד את בתוליה. כי מה היה לנו, תושבי פריפריה משועממים ותמימים בתחילת שנות ה-90? כל שאיפותינו וחלומותינו התנקזו למקום אחד שבו הכל קורה, ולא, לא מדובר בהוליווד או בניו יורק, אלא בשכונה היוקרתית רמת אביב ג'.
חברת האופנה "אופל" הייתה הדבר הכי קרוב ל"היפים והאמיצים", והתככים והמזימות שהתנהלו בין מכונות הצילום היו כל כך מביכים שאי אפשר היה שלא להתמוגג. אז מה כל כך ישראלי ברמת אביב ג'? קודם כל הרעיון הבסיסי – כל כך מתאים לנו לקחת פרסומת של 40 שניות (יעל בר-זוהר לפלפל למקרה ששנות ה-90 עברו עליכם בשינה) ולהפוך אותה לסדרת טלוויזיה שלמה, הנמתחת על פני עשרות פרקים.
רמת אביב ג' גם חשפה אותנו למגוון כישרונות משחק מקומיים כמו יעל בר זוהר בתפקיד שרון לינוביץ, נועה תשבי כמעצבת החדשה והתככנית, גלית גוטמן בתפקיד אורח משכנע במיוחד, והגדולה מכולן: גילת אנקורי כעידית לינוביץ, המעושרת הראשונה (שגם היא לא יכלה לטקסטים ההזויים שאף אחד לא באמת אומר). אבל דווקא בטקסטים הלא אותנטיים, בחוסר ההומור והמודעות העצמית ובתפאורת הפלקל, טמון סוד הקסם של הסדרה: הרצון לספק לנו אסקפיזם טהור שכולו פרסומת לבגד ים, בלי ביקורת על המצב העכשווי, בלי קריצה לעולם התקשורת ובלי ניסיון להיות אמינים לרגע.
(נטע ספיר)
מק 22
רס"ר שוקרון: "מה קורה אדיסו, ההורים לא באו לשבת?".
אדיסו (המג"בניק האתיופי): "הם בטח בדרך, אין להם אוטו הם באים ברגל מדימונה".
רס"ר שוקרון: "נו בשבילכם זה שטויות לא?".
אדיסו: "זה עשר שעות הליכה".
רס"ר שוקרון: "הם בטח הולכים לאט, אתם נהיתם מפונקים בארץ".
עונה אחת בת עשרה פרקים בלבד הייתה למ"ק 22, ועד היום, כמעט עשר שנים אחרי שידורה בערוץ ביפ, היא עדיין עובדת. היה בה כל סטראוטיפ שחוק אפשרי: רס"ר מזרחי עילג, אשכנזי חנון, חייל מזרחי תחמן ומג"בניק אתיופי, אבל למרות זאת היא הצליחה להתעלות ולהצחיק בטירוף. הסיבה? כתיבה מושחזת בעלת גוון שחור כהה, שלא חששה לשחוט כל פרה קדושה. והכי חשוב, זה היה על הצבא. בדיוק החומרים שבגללם ההומור של "גבעת חלפון" עובד עד היום. מ"ק הייתה יכולה להפוך בקלות לסאות'פארק מקומית עם עדת מעריצים שיודעים פרקים שלמים בעל פה, אבל נקברה במחסני "ביפ" לצד "הרצועה" ועוד תכניות שנפטרו בטרם עת. בקרוב, כאמור, היא תחגוג עשור- זמן מצוין להתחיל לעבוד על "מ"ק 22- אדיסו במילואים".
(עומר מלכה)
חדר מלחמה
"חדר מלחמה" היתה הפנטזיה הרטובה של יאיר לפיד על האופן שבו הוא היה רוצה שתתנהל קבלת ההחלטות במערכות הביטחון והמודיעין במדינת ישראל, כמה שנים לפני שהוא עצמו הודיע על כניסה לפוליטיקה. קבוצת בכירים ומומחים מהמוסד, השב"כ, צה"ל וגופים נוספים מרכזת אליה את כל המידע הבטחוני הקריטי ומייעצת לראש הממשלה (רוה"מ, כפי שטבע התסריט) כיצד לפעול. מה יותר ישראלי מזה. הימים ימי האינתיפאדה השנייה והפיגועים הגדולים, אריאל שרון ראש הממשלה (למרות שבסדרה לא נאמר במפורש מי הוא רוה"מ המיסתורי), ובציבור הישראלי יש תקווה שמישהו שם למעלה יודע מה עושים ואיך מנווטים את הספינה, כמיהה ל"מבוגר אחראי".
הצופים זיהו בסדרה מקרים מהמציאות הישראלית ואפילו בדיעבד כאלה שהתרחשו אחרי כמה שנים, וגם מבט לתוך ה"כוורת" האנושית גילה אוסף של בני אדם, ישראלים, שלכל אחד מהם יש טרגדיות ומטענים אישיים לא פשוטים, חלקם קשורים ישירות לביטחון. בעלה של הדוברת (הילה אלפרט) נהרג בפיגוע התאבדות. אחיו של מנתח המערכות (דני גבע) נרצח באפריקה, בנו של המומחה למדינות ערב (ששון גבאי) נפצע בצנחנים, ועוד.
אמרו על "חדר מלחמה" שהיא חיקוי ישראלי של "הבית הלבן" וכמו האחות הגדולה מאמריקה גם בסדרה שיצר וכתב יאיר לפיד היו לא מעט הומור והתעסקות בנושאים נלווים כמו פיתרון סוגיות של דת והלכה מול צבא ומדינה (כמו האם לחללי צה"ל שאינם יהודים על-פי חוקי היהדות יש לתת מקום קבורה כמו לחללים יהודים) ושאלות "הרות הגורל" כמו מדוע אין לצה"ל המנון. מי שקרא בדבקות את הטורים של לפיד בעיתונות במשך עשור וחצי יכול היה לזהות בנקל קטעים שלקח מהם לתוך הסדרה.
"חדר מלחמה" שודרה בשעה שהיוצר שלה היה התשובה הנפוצה לשאלה "מה ישראלי בעיניך". נדמה שיש סיכוי שאת העונה השנייה נראה בגרסת המציאות. אחרי הכל, מה זה בשביל עפר שלח להיות מפקד חיל האויר.
(אסף נבו)
עבודה ערבית
אף אחד לא יוצא טוב ב"עבודה ערבית". לא היהודים ולא הערבים. במסווה של סיטקום, היא מציבה לנו מראה על היחס שלנו לאחר, ולא חוסכת בביקורת. השמאל הישראלי, בדמות שכניו הנאורים של אמג'ד משכונת רחביה הירושלמית חוטף את מרבית החיצים. אולי בגלל שאין באמת שמאל אולי בגלל שהסמולנים הנאורים לא יעזו להעביר ביקורת על סדרה של ערבי. זה לא פוליטקלי קורקט.
לרוב, "עבודה ערבית" היא אתנחתא קומית משובחת. אבל לפעמים היא גם קצת בועטת ואפילו קשה לעיכול לצופיה היהודים, כמו בפרק מהעונה השנייה שמתאר את יום הזיכרון ולאחריו יום העצמאות מנקודת מבטם של בני משפחתו של אמג'ד. מאיה, בתו, שאינה מבינה מדוע אוסרים עליה להשתתף בטקס יום הזיכרון בבית הספר ומצד שני אמג'ד שמוזמן להדלקת משואה בהר הרצל ומעורר עליו את זעם משפחתו מהכפר.
למרות הצלחתה, היא לא מביאה לשינוי דרמטי במציאות שלנו. אבל לפחות תצחיק אותנו קצת אחרי עוד מהדורת חדשות מלאה איומים אירניים.
(אורנית פרידמן)
תמרות עשן
אחרי שנים של אכזבות מסדרות מקור מאכזבות שלוו בטריילרים מבטיחים, הגיעה סדרה אחת שקיימה. "תמרות עשן" היא סדרה המתרחשת בצפון רמת הגולן, בקיבוץ תחת אותו השם, שכל תושביו נעלמים במסתוריות. מדובר באחת הסדרות הבודדות שהצליחו ליצור מסתורין ישראלי אמיתי, בלי קלישאות בנאליות וסטריאוטיפים. ה"אבודים" הישראלית, אם תרצו, מינוס הסוף המבאס. לדעתי, הסוד טמון בשילוב בין עלילה משובחת עם ניחוח אמריקאי ובין הטלוויזיה הישראלית החדשה של השנים האחרונות. לא עוד חייל נגד ערבי אלא חייל שמאוהב בערבייה, לא עוד שוטר, אלא דמות של שריף שמובילה את העלילה והכי חשוב, לא עוד תל אביבים, אלא אנשים שגרים בצפון, כאלו שמעולם לא שמענו את קולם.
(אילן דהן)
הבורר
הכי איזי לעוט על "הבורר" ולטעון שמדובר בהעתקה מביכה של "הסופרנוס", גזלנית סצנות מפתח מ "הסנדק" ומגחיכה סאטירית של עולם הפשע המקומי, שהופכת אותה לקומדיה במקום להציב אותה כדרמת פשע איכותית. הכל נכון, וזו בדיוק הסיבה ש"הבורר" היא לא פחות מקלאסיקה עכשווית ופורצת דרך לכל תכניות המשטרה והגופות המחוררות שנזרקו עלינו מאז. האדפטציה השכונתית לעולם הפשע הישראלי והיכולת לספק לגיבורי הסדרה בדיוק את אותם ניואנסים עממיים שמציפים את העבריינים שלנו, היא לא פחות ממופת מצולם.
התסריטאי המחונן רשף לוי לקח את אותו המבורגר אמריקאי לעוס מאינספור סדרות וסרטים, החליף את המיונז בחומוס ואת החרדל בעמבה, ורק ככה משה איבגי אמין כדון קורליאונה, החבר של נינט עושה "אל פאצ'ינו" גרסת ימית 2000, וציון ברוך הוא המתנקש הכי מיניאטורי בהיסטוריה של עולם החיסולים.
אבל יותר מהכול, "הבורר" היא תענוג צרוף בעיקר בגלל שהיא מצליחה להצחיק אותנו יותר ממה שהיא מצליחה לגרום לנו לשקשק מפחד, ובעיקר בגלל שהיא מצליחה להפוך טייקונים של פשע לגיבורי תרבות, ואת זה אף דקירה של אבי הטחול לא תצליח לעצור.
(ספי קצב)