זהו, איבדנו גם את "אבודים", ועכשיו יש קצת תחושת ריקנות. זר לא יבין זאת. להתעורר בחמש בבוקר כדי לראות ארבע וחצי שעות של סדרת טלוויזיה זה נשמע פסיכי, כמעט כמו הסדרה עצמה. אבל המכורים לדבר יודעים שזה שווה את זה. חוץ מזה, עכשיו יש להם את האפשרות לעשות "ספויילרים" לחברים שמתכוונים להוריד ולראות בערב.
אז מה היה בפרק הסיום? יותר קל להגיד מה לא היה. לא קיבלנו תשובות מוחלטות על האי - איפה הוא, מה הוא, מתי הוא, ולמה לעזאזל שמישהו (בן והרלי!?) יצטרך לעשות עליו בייביסיטר לנצח נצחים. במקום זה קיבלנו פרק ארוך ושופע באיחוד קצוות של רגש ומטאפורות עמומות, חלקן נוגעות ללב (האיחוד של סוייר וג'ולייט), ועוד כמה שיכולנו לוותר עליהן (האי הוא בעצם אמבטיה ענקית עם פקק?).
למרות שבמשך שש עונות המפיקים של הסדרה אמרו לנו שזה לא המצב, יצאנו עם תחושה חזקה שהאי הוא בעצם סוג של כור המצרף, המקום הזה שמגיעים אליו אחרי שמתים ורגע לפני שאתה ממשיך לעולם הבא. נראה קצת כמו גן עדן, מרגיש קצת כמו גיהנום.
הרגעים האחרונים של הפרק היוו אפקט מראה לרגעים הפותחים של הסדרה, כאשר ג'ק שוכב על הגב ואנחנו זוכים לקלוז-אפ על עיניו. בעוד בפתיחת הסדרה ג'ק זוכה לטהר את נשמתו ולהפוך למנהיג של חבורת האבודים, בסוף הסדרה ג'ק משלים עם גורלו - ומת.
תת-מקלע של רגש
היו כמובן גם כמה רגעים הומוריסטיים, במיטב מסורת לוסט, למשל כשקייט אמרה בציניות: "כריסטיאן שפרד, ברצינות?". אבל אין ספק שהדגש בפרק האחרון היה על אהבה, רגישות והשלמה.
הרגעים המרגשים נורו על המסך כמו מתת-מקלע, לפעמים בצורה אוטומטית מדי. במשך שעתיים וחצי קיבלנו תחושה שאנחנו נמצאים במפגש המחזור של "אבודים, שכבת 2004". התגעגעתם לשאנון ובון? לצ'רלי? כולם היו כאן, אפילו וינסנט הכלב. תחושת הדז'ה וו שנחתה על הדמויות פעלה כמין שיקוי אהבה. אם הייתי יודע לפני שש שנים שאתמכר לסדרה שמוסר ההשכל שלה זה ש"כל מה שאתם צריכים זה אהבה", כנראה שלא הייתי מתחיל לראות אותה. האם אני מתחרט על זה שעשיתי את זה? כנראה שלא.
ועכשיו, מפיקי הסדרה ייאלצו לענות על הרבה שאלות. אלא שכמו בתוכנית עצמה, כנראה שלא נזכה להרבה תשובות ברורות. מצד שני, כן ניתן להצדיע לסדרה שהציבה לעצמה תאריך סיום, ולמרות הפופולריות סירבה למשוך את העלילה שלה לעונה מופרכת נוספת.
"אבודים" אף פעם לא תיחשב לקלאסיקה טלוויזיונית. היא לא תקוטלג על המדף יחד עם הסימפוניות הטלוויזיוניות מסוגן של "הסופרנוס" או "עמוק באדמה". מצד שני, מעולם לא הייתה סדרה שידעה לספר סיפור בצורה כל כך מושלמת. וכך נזכור אותה, כסיפור מסופר לעילא, עם סוף קיטשי - אבל מספק.
ועוד שאלה אחרונה וקטנונית לתסריטאי הסדרה: אם אתם מצפים שנאמין שריצ'רד אלפרט הגיע לאי באמצע המאה ה-19, איך זה שהוא יודע בכלל מה זה מטוס? שלא לדבר על לשים חגורת בטיחות. כנראה שקשה לחשוב על הכל.