פעמיים בשנה מתכנסות חברות הטלוויזיה הגדולות בעולם (וגם הקטנות), כמו גם חברות הפקה ומפיקים עצמאיים, במסגרת פסטיבל מיפ. המטרה: לנסות למכור את יצירותיהם ולהתעניין בקנייה של פורמטים מעניינים. הפסטיבל נערך בעיר קאן שברביירה הצרפתית, בדיוק איפה שמתקיים פסטיבל הקולנוע השנתי המפורסם. אלא שבמיפ אין פרסים, אין סלבס ואין פפראצי. מדובר בפסטיבל עסקים נטו, בו מתבשלות העסקאות החשובות במדיה.
בשנים האחרונות מיקמה את עצמה ישראל כספקית פורמטים בלתי מבוטלת בשוק הטלוויזיה הבינלאומי: הוט עשו זאת בגדול כשפורמט "בטיפול" נמכר ל- HBO; "האקס המיתולוגי", "מסודרים" ו"מה זה השטויות האלה" של קשת נמכרו ל- CBS; "אורי גלר מחפש את היורש" עשה גם הוא סיבובים ברחבי העולם, ולאחרונה התבשרנו על מכירת הפורמטים של "אינסטינקט בסיסי" ו"צחוק מעבודה" מבית רשת.
יחד עם זאת, בשני הפסטיבל האחרונים נכחו פחות אנשים מבעבר, וזאת בעקבות המשבר הכלכלי שכמובן משפיע גם על תעשיית הטלוויזיה. "מה שהיה הכי בולט השנה היתה תחושת האימה", אומר עודד נפחי, מאתר פורמטים עבור חברת ההפקה מעגלות, "השוק די חיפש את עצמו. היו פחות חברות, פחות שטח, פחות דוכנים, וכל חברה הציגה פחות רעיונות. ניגשתי לחברות, שאלתי איזה רעיונות חדשים יש וענו לי: 'אין'".
שקט, מתפשטים פה
"טרנד העירום היה מאוד חזק", מספר עמי גלאם, מנהל תחום הבידור והריאליטי בקשת, "היו שלוש תוכניות שהמרכז שלהם היה עירום. אחת מהן, סדרה בשם 'נייקד אופיס', טוענת שברגע שאנשים יתפשטו זה יעצים אותם, כמו הדור הבא של 'בעירום מלא'" (אותה תוכנית שהגיש אביעד קיסוס בקשת). "נייקד אופיס", מספר גלאם, מתחילה במשרד משעמם ולא כל כך מצליח, שהאנשים בו לא כך מבסוטים והתפוקה לא מי יודע מה. יום אחד נכנס הבוס ואומר: 'ביום ראשון כולם מגיעים לכאן בעירום' - כולל הפקיד בן השישים, כולל כל הבחורות".
עומרי מרכוס, תסריטאי ישראלי שביקר ב"מיפ", מצא עוד פורמט בלי בגדים של חברת ההפקה "זודיאק", שהפרנציפ שלו הוא כמו "משפחה חורגת", "רק במקום לשלוח גבר קירח שיסביר לך איך לאזן את התקציב שלך הם שולחים חמש בחורות עירומות שיעבירו איתך את יום העבודה. ככה אתה גם מממן חמש בחורות וגם משפר את מצב הרוח העולמי והכלכלה".
נפחי מצביע על מגמה נוספת שבאה לידי ביטוי בפסטיבל - שעשועונים שמשלבים יכולות פיזיות. "התוכנית הגדולה ש'אנדמול' (חברת ההפקה של 'האח הגדול') הציגה שם היא 'ניינטין יארדס' - תכנית בה המתמודדים צריכים ללחוץ על באזר כשהם יודעים את התשובה על שאלה, אלא שהבאזר נמצא במרחק של 19 יארדים".
"'אול טרי מדיה', חברת הפצה גדולה באנגליה ('מונית הכסף') הציגה שעשועון שנותן משימות נורא פשוטות שאתה פשוט לא מצליח לעשות. גם ל'אי.טי.וי. אינטרנשיונל' יש את 'קרימפטון פקטור' - חידוש של השעשועון המיתולוגי 'אפקט הפחד'". הוצגו שם עוד שעשועונים ישנים 'זה הסוד שלי', 'גלגל המזל', 'מי רוצה להיות מיליונר', 'ג'פרדי' וכו'. אנשים פשוט הביאו קטלוגים של שנות ה-80 והתחילו לקרוא אותם, כי אין פורמטים חדשים".
"כל החברות, גם הגדולות ביניהן, הביאו פורמטים על הנייר", מוסיף גלאם, "זאת אומרת שאפילו לא עשו פיילוטים לדברים הגדולים שלהם, וניסו למכור לך על הנייר דברים שעדיין לא התחילו".
לנוכח כל המחזורים, התוצרת הישראלית בלטה יחסית במקוריותה: "אינסטינקט בסיסי" של אביעד קיסוס הוצגה בקטגוריית התוכניות החדשות הכי מעניינות בעולם, ואילו "משפחה חורגת" הוצגה בתור דוגמה לתוכן שיווקי חיובי. "קשת" ו"קופרמן הפקות" הציעו לעולם שעשועון חדש, שעוד לא יצא להפקה פה בארץ וכבר נמכר לחברת "סוני" שתפיק ותפיץ אותו ברחבי הגלובוס. "קוראים לזה 'האני, פליז' או 'מותק, בבקשה'", מגלה עמי גלאם, "מדובר במצלמה נסתרת בה האישה בעצם מותחת את בעלה, ולבסוף השניים זוכים בפרסים. זה משהו שמאוד מתאים לתקופה ופשוט יחסית להפקה".
ומה בגזרת האינטרנט?
"הדבר הבולט בתחום האונליין הוא גישות שונות לחלוטין מצד גופי התוכן השונים", אומר נפחי, "מה שאומר שאין אמת אחת לכל התחום. יש חברות שמחזיקות את כל הזכויות קרוב לחזה ולא נותנות לגופי שידור מקומיים אפשרות לשדר באינטרנט, לעומת חברות אחרות שיעשו כל מאמץ, כולל בניית אתר ייעודי, כדי לעזור בשידור התוכניות ברשת".
"ישנו חשש בעולם מהעלויות הגבוהות של שידורי הסטרימינג, שנובע מהעניין ההולך וגובר מתכנים ארוכים", הוא מסכם, "אבל ברור לחלוטין שהתוכן המקצועי ניצח סופית את תוכן המשתמשים, ושאנשים רואים ברשת תוכן ארוך (כלומר תוכניות מלאות) ולא רק קטעי וידאו קצרים".
עוד על פסטיבל מיפ