הצביעו בובלילים. או שפרה. או לאון. בעצם איתי

אחרי אינספור פרשנויות, ויכוחים, טוקבקים ופפראצי של מודחים, בעוד כמה ימים ספורים כל הסאגה המופלאה הזו שנקראת "האח הגדול" תגיע לסיומה. בזמן שאנחנו נמשיך לבלבל את המוח אם הבחירה הייתה מוצדקת או לא, אחד מהדיירים יעזוב את הבית עם מיליון שקלים, וישאיר אותנו עם שני שקלים שלא יספיקו אפילו לבקבוק מים מינרלים שיכניס אותנו באמצע העונה הבאה. אז רגע לפני קו הסיום ובמיוחד עבור המסמסים הצפים למיניהם, הנה ריכוז מיטב היתרונות והחסרונות שכרוכים בהצבעה עבור כל אחד מהחמישיה שהותירו את בוריס, מיקי, ערן, ג'ני, נעמה, קרן, אשר, שי, ונסה, צבר, חגית, רנין, יוני, אינה ושחר מאחור.

יוסי בובליל - האיש, האגדה והדורבן

למה כן: יוסי הוא כוכב הריאליטי הראשון שהוא מבוגר ועממי. הוא פילס את דרכו לפסגת אהדת הקהל בזכות הומור ואופי, אחרי שנים בהם שלטו בכיפת תוכניות המציאות ילדים בגילאי העשרים בעלי חיוך מלוקק ומעט מאד מילים בפה. הוא סומן כבר ביום הראשון למשחק כהבטחה הכי גדולה שלו עם משפט המפתח "לא שועל, גם לא שפן... אני דורבן שקולע בזמן", וסיפק את הסחורה הרבה מעבר למצופה כשהפך לדמות הכי מצחיקה שנראתה כאן על המסך מזה שנים (ובלי שורה של תסריטאים פרידמנים מאחוריו). 

אבל הכי חשוב - יוסי היה השחקן היחיד שבאמת הבין כיצד משחקים את המשחק. בזמן שיתר הדיירים היו עסוקים בסגירת חשבונות בתוך הבית, יוסי הבין שהמשחק גם מתנהל כלפי חוץ והשקיע את כל כולו בשיווק עצמי של דמות הבובליל: הוא דיבר בקול גם כשהיה לבד "סוטול, סוטול, טשטוש", פנה באופן ישיר למצלמה "מה נצ'מע, רוצה לשתות?" ושר שירים של ערסים על דבורים תוך שתופף על הבטן שלו. כאסטרטג מוצלח, הוא התפנה למלחמות הפנים בתוך הבית רק לאחר שניצל ממספר מועמדויות להדחה, בזכותן הבין שהצליח לשווק היטב את שגעון הבובליל. החל מאותו יום הוא הצליח להדיח את כל מי שכיוון עליו את קוצי הדורבן בשורה של הדחות אסטרטגיות: אשר, ונסה, שי, צבר, רנין ושחר.

למה לא: כי רק סיפור עם סוף מפתיע ודרמטי ייחרט לשנים ארוכות בזיכרון, וכמו משה שהביא את אנשיו אל הארץ המובטחת אבל נשאר מאחור כיוון שהכה בסלע, גם אלוהי הבית וחלק לא מבוטל מהמאמינים בארץ היו מעדיפים לראות את יוסי בגמר, אבל לא זוכה בו. למה? בגלל סיפור הבחורה, התקפי הניקוטין, הכסף שכנראה לא ממש חסר ובעיקר בשביל העונות הבאות.

שפרה - המסרגה המודרנית

למה כן: כי בזמן שכולם התמכרו לשיגעון הבובלילים, שפרה הפכה לסמל בעיני רבים מהצופים, ובעיקר צופות שאוהבות לדסקס סמול-טוק בבתי קפה, למאבק כנגד הכניעה ההמונית להומור נמוך, שפת רחוב ואוצר מילים של ילד בכיתה ג' בבית ספר בטייבה. שפרה בעיני חסידיה היא הקדוש המעונה של הוילה ולכן כל פעולה שלה, פשוטה ככל שתהיה, מזכה אותה באות וסמל: הסריגה שלה זהו האומץ שלא להתבייש לעסוק בפעילות שהיא אוהבת, גם אם היא מקטלגת אותה על ידי ההמון כ'סבתא יכנה'; האנגלית השגורה בפיה זו האינטיליגנציה הנעלה שלה, גם אם היא גורמת לה להישמע פלצנית ומתנשאת; המשקל העודף שלה הוא הסמל לבחורה אמיצה שלא נכנעת לתכתיבי ה90-60-90 של החברה המערבית, אבל הסמל המופתי שלה הוא כמובן תספורת הקארה, הסמל לאישה מודרנית קצרת שיער ולוחמת. תוכנית מציאות אחת גרמה לשפרה להפוך לז'אן דארק של ישראל המודרנית, שאולי לא באמת נלחמת עבור מדינה שלמה, אבל מיליון שקלים בהחלט יעזרו לה במלחמה למען האחיות שלה.

למה לא: כי מתחת לכל הפוזה והתספורת הכביכול אינטיליגנטית, גילינו בחורה אכולת קנאה ("אני כועסת על שי וצבר שלא שולחים גם אנשים שיעודדו אותנו בקריאות מבחוץ", "ליאון, תפסיק לשיר, שהיא לא תחשוב שאתה שר בשבילה, זה יעודד אותה") שלא מתביישת להתנהג ולנבל את הפה בצורה שאפילו יוסי בובליל היה מתבייש בה ("מי זה אשר? שילך להזדיין", "יהודים יד שנייה", "הוא בסך הכל קוריוז").

אדון לאון - הילד של הוילה

למה כן: בניגוד למשחקים אחרים, האח הגדול הוא משחקם של ליצני החצר, של מועמדים בולטים בייחודם. כשנכנסו הדיירים לבית ביום הראשון, רובם היו שרויים בהקפאה והתרכזו בלחיצות ידיים ומבטים המומים - ברגע שלאון פרץ פנימה, המבטים הקפואים נמסו ואנשים התחילו לצחוק ולחייך, וכבר אז היה ברור שיש לנו כאן עסק עם כוכב. כוחו הגדול של לאון נעוץ בכך שהוא נכנס למשחק והמשיך לשחק אותו באותה שמחה גדולה שהוקרנה כלפי חוץ ביום הראשון, של מישהו שתמיד חלם להיות כוכב אבל רק עכשיו גם סוף סוף זהר. 

לאון תמיד חיפש הזדמנויות להכניס צבע לתוך הוילה, בין אם בשירים וריקודים ובין אם בארגון תצוגות אופנה ויש משהו בפני הילד, אפילו שהן מעוטרות בזקנקן ובנשיות, שגורם לנו להסתכל עליו בחיבה ולרחם עליו. בתוך הבית לאון הוא אלוף המשחק. הוא אמנם לא הצליח לכוון הדחות כמו יוסי, אבל פרט להדחה האחרונה הוא מעולם לא הועמד על ידי הדיירים להדחה. הוא התאמץ להתחבב על כולם גם אם הצביע נגדם, ואם מישהו גער בו הוא מהר להתרחק וסגר איתו חשבון רק בחדר ההצבעה (יוסי, אשר, שי, שחר הם רק חלק מהשמות). לזכותו ייאמר שאף פעם לא פגע במי שלא הזיק לו ועובדה היא שמעולם לא הצביע נגד עינב, אפילו כשחבר לקבוצה שנגדה.

למה לא: כי לאון מעולם לא נקט עמדה ונלחם על דעה מסוימת. הוא תמיד הקפיד לשיר, לרקוד ולחפש את המצלמה כדי להופיע מולה, אבל כשעניינים התחממו הוא מיהר להימלט מהזירה. הפחד להתעמת עם אנשים וההצבעה נגדם מאחורי הגב (ובמילה אחת - צביעות), אמנם קידמה אותו במשחק החברתי אבל היא גם עומדת לו לרועץ, כי זו אינה התנהגות שמכבדת אותו בעיני הקהל.

עינב בובליל - האשה והחזון

למה כן: בדיוק כמו ביום בו הגיחה לחיינו עטופה בתחפושת גרנדיוזית של אחת מהאחיות של סינדרלה, עינב נותרה הדמות הכי שופעת וצבעונית בתוך המשחק. אם בהתחלה חסתה תחת קוצי הדורבן של אביה ונשלחה על ידי הדיירים פעם אחר פעם להדחה, כיום הדורבנה הקטנה גדלה לוואחד קיפי אימתני וענק, שלא מתביישת לדרוס את כל מי שעומד בינה לבין המפרום שלה. 

לזכותה ייאמר שמיומה הראשון במשחק, עינב תמיד עמלה על ניקיון ובישול עבור כל דיירי הבית, אפילו שאת חלקם הייתה אולי שמחה להרעיל. עם הדחתם של טורפיה הטבעיים (צבר, ערן, שי...), הפכה עינב ממועמדת קבועה להדחה לדמות אהודה בתוך הבית בזכות העדר כל מחסום על ליבה ופיה גם מחוצה לו. הפינוק שגורם לה לצרוח על כל דבר בתחושת קיפוח והמאמצים האסטרטגיים שלה שמסתכמים בהמצאת קוד ש"צ המפורסם אולי גרם לקהל לצחוק עליה, אבל זיכה אותה בעוד זמן מסך, אז צוחק מי שצוחק אחרון.

למה לא: כי עם כל הכבוד לחיטוי האסלות, ויש כבוד, היא עדיין מסמלת ילדה מפונקת שצורחת כמו תינוקת מגודלת בכל פעם שמוציאים לה את הסוכריה מהפה.

איתי זיו - החביב

למה כן: חביב על כולם, מקשיב בהבנה, מעולם לא התעמת עם אף אחד.
למה לא: חביב על כולם, מקשיב בהבנה, מעולם לא התעמת עם אף אחד.