מי המציא אותך, ארז דה דרזנר?

גילוי נאות: בפרק של אמש, שלעניות דעתי היה המרגש ביותר בתולדות "האח הגדול", צפיתי יחד עם משפחתו של ארז דה דרזנר. הפעם האחרונה שבה הגרון שלי נחנק ככה הייתה לפני מספר חודשים, כשצפיתי עם חברתי המקסימה לשעבר ואחיותיה בסרט "מארלי ואני". אמש נפלה בחלקי הזכות הגדולה להתארח אצל משפחת דרזנר ולהתרגש כשהוקרנה ההולוגרמה המשפחתית, ובמיוחד כשאחיו תומר פצח במסר בשפת הסימנים. אז אולי אני עדיין מושפע מהכמות האדירה של הבורקסים והעוגות של האמא המקסימה של ארז, בת שבע, אבל את הטור הבא השתדלתי מאד לכתוב אך ורק באנרגיות חיוביות.

גם אם היית לוקח את מיטב התסריטאים וסוגר אותם בתוך חדר במשך שעות, יש דמויות שהם עדיין לא היו מסוגלים להמציא. עם כל הכבוד לקזבלנקה החביבה של אלירז, לפטריוטיות הפלילית של סער, לתמימות הברבי של אלין, לסרקאזם הרכילותי של גואל, לעג'מי של פותנה במטבח, למשחקי החיזור של איילה ולאחת בשם הילה, דמויות כמותם ניתן למצוא באלפים ואף יותר. לעומת זאת, דמות כל כך ייחודית, אנרגטית ומשעשעת, שמהווה גאווה לאלפי לקויי שמיעה בישראל, רק בנאדם אחד יכול להמציא. קוראים לו ארז דרזנר, או דה-דרזנר אם אתם צופים בתוכנית מהולנד, ורק על זה מגיע לו מיליון שקלים.

אצל משפחת דרזנר פגשתי את מיכל, החברה האוהבת של ארז, שכל דאגתה היא לא אם ארז יזכה, אלא אם הוא באמת חושב עליה (ולא משנה כמה מרגיעים אותה); את האח הצעיר תומר, שקרע לכולנו את הלב; את האח הבכור בועז, ובעיקר את בת שבע, אמא שמפרגנת באהבה לכל המתמודדים כי מבחינתה "המיליון כלל לא חשוב, שיזכה בזה מי שמגיע לו. ארז, בכל מקרה, כבר עשה את שלו ואני מאד מאד גאה בו".

ארז, תתפלאו לשמוע, הוא לא רק דוגמן. עוד הרבה לפני שכיכב אצלנו בסלון הוא עבד כפעיל חינוך חברתי בעיריית חיפה. בצבא הוא שירת בהתנדבות למרות שניתן לו פטור, ובקיצור כמו שסער סיכם: "ראיתי אלפי חירשים, אבל ארז... אין דברים כאלה".

לאחר שיחותיי עם מיכל ועם תומר הבנתי שאנשים חרשים פשוט מחוברים יותר מאיתנו, השומעים, לעולמם הפנימי. הניתוק הזה מהסביבה, בעל כורחם, כנראה גורם להם להתבונן עמוקות לתוך עצמם ולהתחבר לתכונות שאנו נוטים להדחיק. זה מסביר את הכמיהה העצומה של מיכל לארז, את ההערכה האדירה של תומר למשפחתו ולאחיו, את הכבוד העצום שהוא רוחש לזולת, ויש בכל אלה המון קסם.

מחסום עדנה

פרק שלם התבסס אתמול על נאום הפרידה של עדנה מהבית והמסקנה היא אחת - מוטב היה לו עדנה הייתה נותרת בשתיקתה ולא פוצחת בנאום הולוגרמה סטייל עג'מי. לא לחינם חז"ל אמרו "כל המוסיף גורע" וכשעדנה החלה בנאום מסכם של המנהלת, תוך חלוקת תעודות והענקת ציון שלילי לסער, היא קיבעה את עצמה כדמות הצמאה לתשומת לב, שמשתמשת במקרה הרפואי על מנת לסחוט עוד קצת שמן מהזיתים של הפלסטינים.

סער, בצדק רב, סגר עימה את החשבון בשידור החי ואת המילים המסעירות "ברוך שפטרנו" שאמר בחוסר טקט בבריכה, אמרו לאחר מכן, רק במילים אחרות, שני הרכלנים של הבית, אלירז וגואל. שזה בסדר גנמור, כי עם כל הכבוד וברוך השם, עדנה לא הולכת למות. באיחולי רפואה שלמה לעדנה, לבעלה ולכל חיילי צה"ל השוכבים עכשיו בבתי החולים.