קצת יותר משבועיים עברו מאז שעזבתי את כורסת עורך המגזין "רייטינג", עליה ישבתי כמעט שלוש שנים. צעד גדול בשבילי, צעד ממש קטן לאנושות. רוצה לומר שכצפוי, העולם לא עצר מלכת. כמנהגו הוא נוהג, ואפילו די כיף לו. אנשים הולכים לעבודה, שותים קפה, ילדים משחקים ברחובות, כל החבילה. זה קצת חבל, אבל היי, מוטב שלא לטמון את הראש בחול.
כמו בכל תחום אחר, הגם שבצורה מוקצנת כשזה מגיע לעסקי התקשורת, ונתרכז לרגע בתחום העיתונות, אתה טוב כמו הגיליון/תפקיד האחרונים שלך, לא יותר. על פיהם נקבעים היחס אליך, ומהירות התגובה לאס.אם.אסים שלך. אפשר להבין את זה, אבל התחושה היא עדיין מוזרה. שלא לומר גורמת לך לרצות לקחת את החוק לידיים ולבוא חשבון עם כל אותם אנשים שאך לפני רגע פרסו לרגליך שטיח אדום וליחכו את פנכתך ואת כל מה שמסביבה – וזה לא היה בלתי נעים, יש לומר- והיום, כשהדם עוד לא יבש והגופה טרם התקררה, שכחו את שמך, ואפילו לא מנסים לשוות אלגנטיות לאמנזיה שלהם.
אתה פשוט כבר לא מעניין אותם. הטלפון החתיך שהם השאילו לך? תחזיר, אתה כבר לא צריך אותו. הפגישה שרצית לקבוע ופעם הייתה נסגרת בשלושים שניות? אל תתקשר אלינו וכו'. אני מגזים כמובן, ומכליל בגסות. מוזר לגלות - או בעצם ממש לא מוזר – שמי שתמיד תפסת ממנו אדם רציני (הבהרה: הקטע מכוון לשני המינים) במהלך ההתנהלות מולו – אנשי טלוויזיה, יחצנים ודוברים בכירים, נניח – נשאר רציני גם אחרי שהתואר נלקח ממך. מה שהיה הוא שיהיה (בגבולות התפקיד הבא שלך, כמובן, לא צריך להגזים). אלה היחצנים מהליגות הנמוכות יותר ששוב, כמו תמיד, מתגלים כבעלי תפיסה מוגבלת של המציאות, והולכים שבי אחרי טייטלים.
פעם, ממש לא מזמן, הם היו חופרים לך הלוך וחפור לגבי איזו סלגית שהם מייצגים, מתחננים שתשים אותה על השער, ומשלחים את פקידת היח"צ שלהם להטריף אותך עם מיילים וטלפונים על איזה קרדיט שאתה חייב לתת לאיזו חברה מסחרית שהם מייצגים. אבל עכשיו, כשהסלגית שלהם כבר לא זקוקה לך ואתה צריך משהו – נאמר לקנות, עם דגש על לקנות, כרטיסים לאיזו הופעה שרצה הגורל האכזר והם קשורים ליחצונה - המנוולים אפילו לא משיבים את בקשתך ריקם, הם פשוט לא עונים להודעה שלך. אלוהים, הזעם.
יש רגעים שבהם אני חושב לבקש את הג'וב שלי חזרה רק בשביל לנקום. בשלב מסוים בשבוע שעבר, כשההזיות איימו להכריע אותי והכעס עשה בי שפטים, הרהרתי באפשרות להשתיל ידיעה באיזה אתר ברנז'ה שתבשר על חזרתי לתפקיד. הייתי נותן זרת בשביל לראות איזה פרצוף מסוים ברגע שהוא יראה את החדשות המסעירות. חיתול הוא היה צריך, אני אומר לכם, חיתול.
אכן, כך חולפת תהילונת עולם, ומה תעשה, אלו החיים. אין סיבה לאבד את השפיות בגלל שמישהו לא מחזיר לך טלפונים. אבל למרות שמעולם לא חשבתי שאני אסתכל על הטלפון בציפייה אובססיבית ולא פוטוגנית בעליל לשיחה חסרת ערך מאיזה יחצן ליגות נמוכות, באה המציאות ופינקה אותי בצ'פחת התעוררות מבורכת, ספיישל לשנה החדשה.
הלקחים שנלמדו לא יסולאו בלוח שנה + חמסה מאחרון משרדי היח"צ: 1. צניעות זה דבר חשוב. 2. פרצופם האמיתי של אנשים נחשף כשאתה כבר לא למעלה. 3. הכל הבל הבלים. 4. מרירות אינה טובה לעור הפנים. 5. ניפגש אתכם ועם הסלגים שלכם בסיבוב הבא. 6. אני טס לתאילנד, אל תטרחו להתקשר.
* מני אבירם היה העורך הראשי של השבועון "רייטינג" מדצמבר 2005 ועד לפני שבועיים