אני יודעת, כולנו ברחשים קטנים במרוץ הגדול, כולנו רודפים אחר סיפוק חמקמק, כולנו דורכים על גופות בדרך, ולא ממש מבינים למה. אבל יש רגעים שבהם אווירת התחרות המטורללת שבאוויר מגיעה לאיזה שיא חדש, פסגת טמטום לא נודעת, שגורמת לאדם השפוי להרים לרגע את הראש מכפות הרגליים הדוהרות, ולשאול: וואט דה פאק?
אז על מה אני מדברת. הרשו לי להשליך לאוויר מספר תארים שעולים לי בראש כשאני חושבת על אנשים שמגיבים ראשונים (להלן – "אני ראשוןןןןןןןן!!!1"): חסר חיים, חסר חיים, חסר חיים, וגם מכוער, כנראה. אחרת כבר היו לו חיים. אתם מכירים את זה, זה נפוץ, זה עוד רגע פאסה, זה קורה באתרי איכות כמו גם בשאר המזבלה האינטרנטית זה מספר שנים: אז ברצינות רגע – מה זה אמור לומר? אתה ראשון, הממ, אתה כנראה חכם לאללה? ספונטני? רגיש? מהיר תגובה? זריז מפרקים? אולי האבולוציה עברה עליך בצורה יותר מוצלחת? או שאתה סתם דבוק למקלדת עשרות שעות ביממה כי נגמרה לך הבטריה בטטריס? אני לא מבינה, מתי הפך השעמום לתכונה נחשקת שעלינו לרדוף אחריה ולהכריז אותה ברי"ש גלי? למי זה טוב?
אני יודעת, זה לא מזיק לאף אחד. אבל זה מטריד אותי. אני מנסה לדמיין את זה בראש: "איילה, הראשונה שידעה – והגיבה – כשרמי וריטה נפרדו, חוץ מרמי, ריטה, בני ביתם, עורך דינם ודסק הרכילות של MAKO". סקסי? לא ממש. אין מנוס מהמסקנה המלנכולית, שמרדף החיים המודרניים המטורף העביר את חלקנו על דעתם. כי רק בעולם שבו להיות טאלנט זה חלום רטוב, גם אם ההתמחות שלך היא שירת גרעפסים בציבור, עשוי מישהו להאמין שלהיות ראשון זה טוב אבסולוטי.
ואחרי כל זה, ואם להסכים לרגע שהכול תחרות אחת גדולה ולא משנה באיזו קטגוריה וכו' וכו', למה אף אחד לא רוצה להיות אחרון למה? איפה נשמת האנדר-דוג היהודי? מה עם "אחרון חביב", ו"להגיד את המילה האחרונה"? זהו, הלכו לעולמם? נכנעו ל"אחרון ביצה רקובה" שהמציאו ילדים מוצלחים מדי? אני אומרת, בואו נפצח במסורת "אני אחרון". יש בזה משהו יצירתי, צנוע ונוגה, כיאה למכורים לעכבר, מקלדות ומסכים. צאו לדרך, אני אחריכם.
נ.ב
אני אחרונה.
ולסיום, כמה דוגמאות:
זאת שקוראת הארץ, ובכל זאת. בואו נקווה שמדובר בקופי-פייסט
