זה סופו של כל בלון עם משכורת מנופחת

השבוע הושמע, כנראה, אקורד הסיום בפרשת ג'ונתן רוס וראסל בראנד שמסעירה את התקשורת האנגלית כבר יותר מחודש. הוועדה המיוחדת של הבי.בי.סי קבעה שרוס נענש מספיק. סיבה טובה לנסות להבין מה לעזאזל באמת קרה שם, גם אם אין לכם מושג על מה אני מדבר.

על הפרשה, המכונה פה “סאקס-גייט", אולי כבר שמעתם. סיקור ההלצה הטלפונית של רוס ובראנד וההסתבכות שבאה בעקבותיה הדהד בכל כלי תקשורת עולמי.

למי שבכל זאת לא שמע - ראסל ורוס, צמד שדרי רדיו ותיקים, התקשרו לשחקן הקשיש אנדרו סאקס, מי שגילם את מנואל המלצר הספרדי "המלון של פולטי", והודיעו לו במענה הקולי שראסל שכב עם נכדתו הרקדנית. בעקבות הפרשה הושעה רוס לשלושה חודשים וראסל בראנד פרש מתוכניתו. גם מאחורי הקלעים היו נפגעים, כשבצמרת הבי.בי.סי נערפו ראשים וחולקו קנסות כבדים לבכירים. אבל במסדרונות המדיה הבריטית, הדיון בפרשה הוא מהותי הרבה יותר, ובמידה מסוימת גם מטריד. הרי בסופו של דבר שני אנשים נכבדים למדי הושעו מעבודתם בגין בדיחה – כשלספר בדיחות זה בעצם הג'וב שלהם.

למה, בעצם? איך ייתכן שראש ממשלת בריטניה בעצמו טורח לנזוף בשני קומיקאים, במדינה שהמציאה את ה-Spitting Image? איך זה שב"הממלכה הקטנה" צוחקים על נכים אבל בדיחה רדיופונית, סרת טעם ככל שלא תהיה, גורמת לכזו מהומה לאומית? והאם ההומור הבריטי המפורסם עומד לאבד את השיניים?

אז ככה, הסיפור המעניין מאחורי האירוע הוא שלא שר שמרן או תקשורת רעבה לסנסנציות ליבו את התקרית, אלא כ-40,000 אנגלים שטרחו לצאת מגדרם (צעד לא פשוט עבור אומה כה שקטה ומנומסת) ולהתקשר לבי.בי.סי להביע מחאה קולנית. ללא הלחץ הציבורי, ספק אם בכירי הרשת (שחלקם, כפי שהתברר בחקירה, אישר את התוכנית שהוקלטה מראש למרות ההלצה הגסה) היו טורחים להשעות את רוס. הלחץ הציבורי היה כה גדול עד שאפילו ההשעיה לא הספיקה, וועדה מיוחדת של הבי.בי.סי נדרשה להכריע האם רוס יכול בכלל לחזור לשדר לאחר התקרית המבישה.
וכרגיל באנגליה, הכל מתחיל בקצת היסטוריה.

ג'ונתן רוס החל דרכו בבי.בי.סי בשנות ה-80 כמגיש לכל עת, מני פאר עם פפיון שעושה פסטיבלים, שעשועונים ושידורי ספורט. עם השנים דרך כוכבו גם ברדיו וגם בטלוויזיה והוא הפך לאחת הדמויות החביבות על מיליוני בריטים בני המעמד הבינוני, שהפכו אותו ואת אופרות הסבון הבריטיות לנכסי צאן ברזל של השידור האנגלי. בהיותו איש השידור הציבורי, הפך במשך השנים הדיון בשכרו של רוס לעניין לוהט למדי. מספרים שדלפו מדי פעם זכו להכחשות נמרצות של כל הנוגעים בדבר והמנחה המפורסם הצליח לשמור על מעמדו כגיבור ההמונים, זה שמספר בדיחות לעם ו – כמו שהעם רצה להאמין – גם מרוויח כמוהו.

אבל באפריל 2006 נכנסו לתמונה קברניטי ITV, הרשת המסחרית שמתחרה בבי.בי.סי. בעודם מנסים להעביר אליהם את רוס תמורת צ'ק שמן, הצליח הלה להישאר בנמל הבית הבטוח שלו, אבל עם חוזה חדש של 18 מיליון פאונד ל-4 שנים. הפעם, אף אחד כבר לא היה יכול להכחיש: ג'ונתן רוס, על גבם של מיליוני מעריציו קשי היום, הפך למגיש הטלוויזיה היקר ביותר בתולדות הטלוויזיה האנגלית. וכך, בעיני רבים, הפך גם לסמל השחיתות והשכר המנופח של המוסדות הציבוריים.
הציבור האנגלי, מסתבר, לא שכח ולא סלח. הוא אמנם המשיך לצפות כל שבוע במגיש הכוכב, אבל היה צריך רק ניצוץ קטן כדי להדליק את תאוות הנקם ולהראות לרוס מי כאן בעל הבית, ובדרך להציק קצת למעסיקיו הפזרנים.

שותפו לפשע ראסל בראנד, לעומת זאת, מעולם לא נתפס כאחד העם. עם הופעה של רוקיסט אנדרוגיני, פה מטונף וחיים פרועים שתועדו באוטוביוגראפיה חושפנית, ראסל מיצב את עצמו כאחד שלא דופק חשבון. בעודו מנפיק רב מכר, סיבוב הופעות, סדרת DVD וסרט הוליוודי - ראסל מעולם לא ניסה להתחנף למה שנקרא “ג'ו פאבליק" (הגירסה הבריטית של 'מסעודה משדרות') אלא הלך חזק על קטגורית הילד הרע. ואכן, השערורייה הזו עושה לראסל רק טוב - את תוכנית הרדיו שלו הוא אולי איבד, אבל מכירות הדיסקים וההופעות שלו עלו פלאים, כמו גם הצעות העבודה מהוליווד.

ובעודו ראסל מרוויח מכל העניין, נאלצו רוס ומעסיקיו הציבוריים לשלם מכיסם הפרטי כדי לזכות מחדש באהדת האנגלים: רוס ירוויח מיליון ומשהו פאונד פחות עקב ההשעיה שנכפתה עליו, ותשעת חברי ההנהלה הבכירה לא יקבלו השנה שום בונוס. כך שלמרות הציביון המוסרי של הפרשה, נראה שהלקח שכולם למדו הוא דווקא במישור הכלכלי. יותר משיזהרו מבדיחות גסות, יזהרו מעתה בבי.בי.סי ממשכורות מנופחות.